Hadar Bar-Kat’s Post

המפץ הגדול של איימי 12 שנים חבורה של חנונים היתה בלב המיינסטרים על המסך בסדרה "המפץ הגדול", ואני הכי אהבתי מישהי שהיא כלל לא חלק אינטגרלי מהחבורה, ובעצם התחילה כדמות משנית שהלכה ותפסה יותר ויותר נפח בסדרה- איימי פארה פאולר. היא מפציעה בתור דמות כמעט רובוטית, חסרת חברים וכישורים חברתיים, שאמא שלה רשמה אותה לאפליקציית היכרויות. כשהיא ושלדון מתחילים לצאת זה נראה מאד מבטיח- היא לגמרי הגרסה הנשית של מי שהתרגלנו (ואולי כבר אהבנו) לצפות במוזרויות שלו לאורך שלוש שנים. ככל שהעונות מתקדמות, המריבות ביניהם הולכות ומתרבות, ואולי זה בגלל ששלדון יכול להיות בלתי נסבל, אבל לדעתי זה בעיקר בגלל שאיימי עוברת שינוי עצום. וכאן החלק המעניין - השינוי שאיימי עוברת הוא פחות בגלל הקשר הזוגי הראשון שלה, ויותר בגלל הקשר החברי הראשון שלה- עם ברנדט ופני. החברות שאיימי מייצרת איתן מאפשרת לה להכיר צדדים בעצמה, להיפתח לחוויות חדשות ולהעז בפעם הראשונה לבקש לעצמה דברים בקול רם. מתוך איימי הקפואה, הביישנית והעכברונת, פורחת לנגד עינינו איימי המצחיקה, הכיפית, הנאמנה והאוהבת. ואם בכלל באנו להרים לאיימי, אז בעוד שהקרדיט על חיפוש הזוגיות בעצם מגיע לגברת פאולר, הקרדיט על בניית הקשר החברי הוא לגמרי שלה. היא מסמנת את פני כחברה פוטנציאלית ומשם היא בונה תכנית פעולה. כלומר, לא באופן מוכרז, אבל אם תשאלו אותי איך נראית תכנית פעולה להרחבת המעגל החברתי, ואיך אני עובדת עם מתאמנים שזה היעד שהם בוחרים לשנות בחייהם, זה דומה מאד למה שאיימי עושה- היא עושה מאמץ להצטרף לבילויים עם פני, ומזמינה את עצמה גם אם זה דורש להתגבר על קושי פנימי. היא מבקשת את עצתה של פני ומשתפת אותה בפרטים אישיים, גם אם הם עלולים להביך, וכך היא מייצרת איתה אינטימיות. והיא עקבית, ועקשנית, כך שבקצב איטי אבל בטוח, איימי נכנסת לליבה של פני. בסיום הסדרה כל הדמויות במקום אחר בחיים מבחינת זוגיות, ילדים, וצעדים בקריירה. אבל בעיני איימי התקדמה יותר מכולם, כי היא שינתה את חייה מקצה לקצה, וזה- לגמרי מפץ גדול. #coaching #change #thebigbangtheory

מתי הפסקתי להאמין בארץ "לעולם לא" כשהייתי טינאייג'רית היה לי מאד חשוב לומר לאמא שלי שאני לעולם לא אהיה כמוה. ואז בצבא הייתי מאבחנת פסיכוטכנית כמוה, ולמדתי תואר ראשון בפסיכולוגיה כמוה, והייתי HR כמוה. כשלמדתי אימון במכון אדלר אמרתי לכולם (ולעצמי) שאני רוצה להוסיף משהו לארגז הכלים שלי כ HR, אבל אני לעולם לא אהיה מאמנת. ואז למדתי לאהוב ולהעריך את המתודולוגיה של אימון, וסיימתי את ההסמכה,  וגיליתי מקצוע חדש שאני נהנית ממנו. כשהייתי שכירה הכרזתי שאני לעולם לא אהיה עצמאית, כי אני אוהבת אנשים וארגונים ולא רוצה לעבוד לבד. ואז הבנתי שגם כעצמאית אני יכולה לעבוד עם אנשים וארגונים. ועדיין, האמנתי קצת בארץ לעולם לא. כשסיימתי תואר ראשון בפסיכולוגיה המנחה של הסמניריון הקליני שעשיתי ניסתה לשכנע אותי להירשם לתואר שני בפסיכולוגיה קליני. ואמרתי לה שאני לעולם לא אהיה פסיכולוגית קלינית. אז כמעט עשרים שנה אחרי, אני סוף סוף מפסיקה להאמין בארץ "לעולם לא", ומתחילה להאמין בארץ ה"למה לא, אולי כן". כילדה אהבתי את האגדה על פיטר פן, ועפתי על הסרט "הוק" שבו רובין וויליאמס משחק את פיטר פן שגדל והפסיק להאמין (בחיי, הפוסטר של הסרט היה אחת המתנות השוות שקיבלתי). וגם אני גדלתי, ואני כבר יודעת שאין כזה דבר להפסיק להאמין כשגדלים. זה רק אומר שהאמונות שלנו משתנות ומתעדכנות יחד איתנו. וזה מסע מפחיד, השינוי הזה, אבל הוא גם יכול להיות כיף. ממש. (בתמונה-אני בלונדינית, מזמן, אחרי שאמרתי שלעולם לא אצבע לבלונד) #change #coaching

בגיל תשע עברתי לכיתת מחוננים וזה היה פשוט נורא. עזבתי כיתה שבה היו לי המון חברים, היה לי קל בלימודים, והיה לי טוב ובטוח.  הגעתי למקום חדש, הייתי בודדה, והדרישות הלימודיות היו ברמה אחרת ממה שהכרתי, היה לי קשה. וכמו ילדה טובה בגיל תשע, התייצבתי בסלון ערב אחד, לא הרבה אחרי פתיחת שנת הלימודים, ובכיתי את נשמתי, מתחננת לחזור לכיתה הקודמת. וזה היה קשה, כי ידעתי שההורים שלי ממש רוצים שאלמד בכיתה החדשה, ושאני הולכת לאכזב אותם מאד בבחירה שלי. ואז אבא שלי עשה משהו מדהים. הוא פתח יומן (מדובר על שנות השמונים, כן? יומן אמיתי כזה, עם דפים והכל) וביקש ממני לבחור תאריך, לא משנה איזה, אבל משהו שנראה לי לא מאד רחוק אבל גם לא ממש קרוב. אז דפדפתי קצת ובחרתי, והקפנו את התאריך הזה בעיגול. ואבא שלי סגר את היומן, הביט לי בעיניים והבטיח לי שבתאריך שבחרתי נדון שוב בהחלטה, ואם אני עדיין ארצה אז אין דיון, חוזרים וזהו. ובבת אחת נרגעתי, והצלחתי שוב לנשום, וכשהגיע התאריך כמה שבועות לאחר מכן אבא שלי הביא את היומן לארוחת הערב, ציין שהיום זה התאריך שבחרתי, ושאל אותי מה אני אומרת. אז כבר היה לי טוב, ובחרתי להשאר, ומזל, כי מי שמכיר אותי יודע שהילדים מהכיתה הזו הם החברים הכי טובים שלי, כבר יותר משלושים שנה. אבא שלי לא למד במכון אדלר אבל מה שהוא עשה איתי היה תהליך אלדריאני אחד לאחד. הוא ראה אותי. הוא התייחס אלי כשוות ערך בסיטואציה, לא ביטל ולא הקטין את הסערה שלי.  למרות היד המנחה והמכוונת, הוא נתן לי לבחור, וכיבד את הבחירות שלי. השבוע הייתי בהשתלמות לבוגרי המכון באדלר, ונזכרתי בסיפור הזה, וחשבתי כמה מההורות של ההורים שלי משתקפת כנראה באדם שגדלתי להיות, באמא שאני, וגם במקצועיות שלי כמאמנת. ואולי (בטוח) אני לא אומרת את זה מספיק, אז אבא- תודה.

בוא נילס בוא נעוף חופש גדול תמיד מזכיר לי ילדות בשנות השמונים ובינג' של "נילס הולגרסון" (סורי חבורת "מרקו"). עזבו את האנימציה הנהדרת, שיר הפתיחה המרגש, והבונוס של חיות מדברות (תמיד כיף!), נילס זו סדרה על שינוי. ובעוד שהשינוי של נילס לאורך הסדרה נראה מאד לעין, הוא מונע מגורם חיצוני (הגמד שמעניש את נילס, הופך אותו לגמד שדובר את שפת החיות, ואז הוא לומד להעריך אותן ולכבד אותן. קל), והוא לא כזה מעניין בעיני. הפוסט הזה הולך להתמקד במולי. למולי יש חלום- להצטרף ללהקת אווזי בר ולהגיע ללפלנד. וכל הסיכויים נגדו-גם הפיזיים (הוא לא ממש יודע לעוף), גם החברתיים (להקת אווזי הבר ממש לא מעוניינת שיצטרף אליה) ואעז לומר שגם הנפשיים (הוא אווז די נרגן ולא חברותי). ואז, במשך 52 פרקים, אנחנו צופים בשינוי המדהים של מולי. הוא לומד לעוף למרות שזה תהליך רצוף כשלונות שכרוך במאמצים פיזיים. הוא מוצא את מקומו בין חברי הלהקה תוך שהוא לומד להתפשר, לראות את האחר ולהיות חבר טוב, והוא אפילו מוצא אהבה (אח, דפי, מי ידע שיש אווזים כחולים בשוודיה?). צעד אחר צעד, כשהחזון של הגעה ללפלנד נמצא לנגד עיניו כל הזמן, מולי מגיע להגשמה העצמית שלו ומשיג את החלום. אולי נילס הוא הגיבור המוצהר של הסדרה, אבל מולי הוא לגמרי הגיבור שלי (וגם המפקדת אקה הנערצת, אבל זה לא לפוסט הזה). תהליך אימון להגשמה עצמית לא צריך לקחת 52 פרקים ולהסתיים בלפלנד. זה תהליך ממוקד של 12 מפגשים, שעה בשבוע, והשינוי שלכם קרוב מתמיד. הנעה מובטחת!

למה רייצ'ל היא ה best friend בואו נדבר על "חברים", הסדרה העל-זמנית שמצחיקה גם כשרואים פרק המון פעמים. אפשר לאהוב את כולם (אפילו את פיבי), אבל רייצ'ל היא הדמות שאני הכי אוהבת. ולא רק כי ג'ניפר אניסטון היא שחקנית בליגה אחרת, ולא רק כי היא מהממת, אלא כי רייצ'ל היא הדמות היחידה שעוברת שינוי משמעותי. לאורך עשר עונות,  הדמויות הולכות ומקצינות. מוניקה עוברת מחובבת סדר וניקיון לבורדר ליין OCD. רוס עובר מרציני ומדוכדך להתמודדות עם בעיות של כעס. ג'ואי, שמתחיל מלהיות קצת אהבל, מתקדם לגבר ילדותי (וממש אהבל). פיבי חמודה בעונה הראשונה בתור היפסטרית, אבל עד סוף הסדרה היא כבר תלושה מהמציאות. צ'נדלר אולי לא ממש מקצין, אבל הוא מתחיל ציני ונשאר ציני עד הסוף, בלי הרבה שינוי (וגם- אין מדברים סרה במתים). אבל רייצ'ל…איזה כיף לראות את התהליך שלה! מתלותית ומפונקת, היא הופכת לאישה עצמאית וחזקה. את הקריירה המקצועית שלה היא בונה צעד-צעד. בהתחלה, רק כדי להרוויח בפעם הראשונה כסף משלה, היא ניגשת למלצר, ולמרות שהיא נוראית- היא מתמידה בתהליך, וגאה במשכורת שהרוויחה בעצמה. היא מזהה הזדמנויות בעולם האופנה שמעניין אותה, והיא משתמשת בידע, יכולות מקצועיות ובנטוורק שלה כדי להתקדם ולמצוא תפקידים טובים ומעניינים יותר לאורך הסדרה. כשאנחנו פוגשים את רייצ'ל בעונה העשירית היא לגמרי במקום אחר- מנהלת בכירה, עם קריירה מפוארת ועמוד שדרה חזק. היא לא אותה רייצ'ל. ככה נראה תהליך שינוי, גם בחיים שמחוץ למסך! ולמרות שה catch phrase הקלאסי שלה נאמר בכלל בעונה השנייה של הסדרה, הוא לגמרי מתאים למה שרייצ'ל של עונה עשירית יכולה לומר לרייצ'ל של תחילת הסדרה. #coaching #change #friends

פרק נהדר, מעניין ודוחף לפעולה לכל מי שמתלבט לגבי כתיבה בלינקדין (וברשתות בכלל)

ג'ון סנואו דווקא כן ידע משהו אם ג'ון סנואו מ"משחקי הכס" היה עושה אצלי אימון בשיטת אדלר, הייתי מאוד גאה בו על תהליך ההתפתחות שהוא עבר. הוא מתחיל ממקום די נמוך - הבן הממזר, שמקומו בין האחים למשפחת סטארק לא חזק. השינוי הראשון שהוא עושה הוא בבחירה ללכת לשרת במשמר הלילה, במקום שבו הוא יכול לצמוח. שם הוא מזהה את הכוחות שלו, מייצר קשרים בינאישיים חזקים, ועם הזמן עובר לעמדת מנהיגות. בדרך הוא גם מוצא אהבה ומחזק את קשריו המשפחתיים, כי שינוי במקום אחד מעורר תמיד שינויים במקומות נוספים. אבל שיא המסע האישי של ג'ון סנואו הוא דווקא בתמונת הסיום של הסדרה. אדם שעבר הכול בדרך למעלה, ובסוף מתעקש לא להיות המלך, ובוחר בחיים של חופש. אדם שיודע מהי הגשמה עצמית עבורו, ולא מה שהחברה בחרה עבואו. אז ג'ון סנואו- קבל מדליה על המסע שעשית! (עם אקסטרא טפיחה על השכם על סיום הקריירה של דאינריז טרגריין) ואלו עקרונות האימון האדלריאני- תנועה לעבר הגשמה עצמית תוך מיקוד ביכולות אישיות וביצוע של בחירות מודעות. רוצים לעבור מסע כזה יחד איתי? דברו אלי בפרטי. #coaching #change #gameofthrones

משהו קטן על בחירות. לפני כמה שנים בחרתי ללמוד אימון במכון אדלר כדי להיות מנהלת משאבי אנוש ויועצת ארגונית טובה יותר. ואז, בחרתי להשקיע בלימודים כי היה לי מעניין. ואז בחרתי להמשיך לסטאז', כי הגעתי עד כאן, אז למה לעצור. ותוך כדי תנועה והתבוננות פנימה, הבנתי שהבחירות שאני עושה בתחום הזה הן לא מקריות. חלק גדול מהלימודים בשיטה האדלריאנית עוסקים בהגשמה עצמית והיכולת שלנו לעשות בחירות מודעות בדרך אליה. במפגש סיום סופר מרגש שהיה לי אתמול עם מתאמנת, חשבתי לרגע על הדר שלפני כמה שנים, שרק רצתה להוסיף משהו לארגז הכלים שלה. ושמחתי ממש על הבחירות שלי, ועל המסע שעשיתי, ועל המאמנת שאני היום. (בתמונה-אני מתרגשת מהתעודה שקיבלתי בטקס הרשמי שנערך השבוע, ולמרות שההסמכה התקבלה כבר מזמן, עדיין היה מרגש מאד).