הפינגווין - ביקורת

סיפור טוב הוא כזה שלוקח את הזמן שלו, מוסיף אלמנטים ובונה את הדמויות כך שלאורכו הקורא או הצופה מתחברים, מלווים ומצטרפים למסע.

הפינגווין בהחלט עונה על המאפיינים האלו. החל מהפרק הראשון ועד לפרק השמיני והאחרון בעונה (ואולי בסדרה?)

אחרי ש"הבטמן" של מאט ריבס הפך את גותה'אם לעיר אפלה ומציאותית יותר מאי פעם, הגיע הזמן לסדרת הספין-אוף שמתמקדת בדמות המשנה הכי מעניינת בסרט - אוז קובלפוט, המוכר יותר בכינויו "הפינגווין".

הסיפור (בלי ספוילרים!)

הסדרה מתרחשת שבוע אחרי אירועי "הבטמן". גות'האם שרויה בכאוס - השיטפון הגדול הותיר את העיר פצועה, במיוחד את השכונות העניות, והחלל שנוצר בעולם הפשע מושך אליו טיפוסים מפוקפקים מכל הכיוונים. במרכז הסערה הזאת נמצא אוז קובלפוט, פושע זוטר שעבד תחת משפחת פלקון רבת העוצמה.

" style="filter: invert(0)"/>

לאורך הסיפור אנו מלווים את אוז ואת המסע שלו לעמדה בכירה בעולם התחתון. יש רגעים שבהם אנחנו כל כך מזדהים איתו ועם סופיה (שזוכה לסיפור סוחט דמעות שמקבל תפנית מאוד אפלה מאוד מהר), עד שקשה לשכח שמדובר לא רק בנבל זוטר, אלא בפושע אכזרי וקר. יש סצנה בפרק סיום העונה שהותירה אותי פעור פה יותר מהשאר וזה אחרי שלאורך הסדרה, פרק פרק, היו פזורות סצנות שהתעלו אחת מעל השניה.

הדמויות מתפתחות לאורך הפרקים ולרגע שוכחים שמדובר במאבקי כח בעולם התחתון של העיר האפלה בעולם הקומיקס ורק ברגעי מפתח מבינים שלמעשה אנחנו מאוד למען הרעים.

ויזואליות

קולין פארל עלה רמה בסדרה הזו. לא רק האיפור המדהים (שהוא באמת מדהים) תורם לדמותו, אלא כל מה שהוא מביא לדמות: הצליעה המאפיינת, המבטא הניו-יורקי/ניו-ג'רזי הכבד, וכל התנועות הקטנות שהופכות את אוז קובלפוט לדמות אמיתית לחלוטין. רגע אחד הוא מניפולטיבי ומקסים, וברגע הבא הוא אכזרי ומפחיד - והכל מרגיש אמיתי לחלוטין.

" style="filter: invert(0)"/>

קריסטין מיליוטי (שאתמול תודות לחבר קישרתי אותה לאיך פגשתי את אמא, כי היא האמא באיך פגשתי את אמא) מגלמת את סופיה פלקון ומהווה תוספת מושלמת לסדרה. היא יוצאת מאשפוז בארקהם אחרי עשר שנים (ספוילר: היא לא ממש "החלימה"), ונכנסת היישר לסצנות שמזכירות את הרגעים הכי אפלים ב"הסופרנוס". הכימיה בין פארל למיליוטי פשוט מחשמלת את המסך. לו הייתי צולל כאן לספוילרים היה נכתב שיר הלל שלם על הקשר בין שתי הדמויות הללו ולא בכדי.

ולסיום - העיר עצמה. תמיד אפלה, תמיד קודרת, תמיד מדכאת. גות'האם היא עיר שגם כאשר השמש זורחת בה, היא עדיין עגומה וכמו ב"הבטמן" של מאט ריבס - תחושה זו מועברת במלואה גם כאן.

בימוי, כתיבה והמוזיקה

קרייג זובל (הבמאי) ולורן לה-פראנק (התסריטאית) ממשיכים את הטון שנקבע ב"הבטמן" אבל לוקחים אותו למקומות חדשים. הם יוצרים גות'האם שמרגישה כמו ניו יורק של שנות ה-70 שנפגשה עם "הסנדק" ו"פיקי בליינדרס". כל סצנה מצולמת בצורה מושלמת, וכל דיאלוג נכתב בקפידה.
ואי אפשר שלא להתפעל מהפסקול המדהים של מייקל ג'יאצ'ינו. המלחין, שכבר הוכיח את עצמו ב"הבטמן", שמצליח להעצים כל סצנה עם מוזיקה שנעה בין מתח מצמרר לדרמה אפית. הנושא המוזיקלי של הפינגווין הוא שילוב מושלם של אלגנטיות ואיום - בדיוק כמו הדמות עצמה.