”הוּא האמין, כי יש אוצרות יקרים מפז והם – שמש, מרחב־שדות, רחמי־אב. רבים ושונים דיברו וכתבו על זה לפניו. אך הוא הראון חי את הדברים לעיני כול“ (חיי פרנציסק איש אסיזי, מאת רחל המשוררת, בפרויקט בן יהודה)
מקור המילה מקראי, כן אחות לה המילה "כְּלָל" בהיפצל הלמ"ד. כמו־כן, יש לה מקבילות בשפות שמיות נוספות; פיניקית: 𐤊𐤋 (כִּיל), ערבית: ڪُلّ (כֻּלּ), ארמית: כָּל, אכדית: kullātu, kalu.
המילה מופיעה פעם אחת במקרא, שורש כ-ו-ל מלשון הֵכִיל.[1] בארמית, השורש מקביל למדד[2] (בעיקר נפח, שלמדידת אורך משמש השורש 'משח'); השווה: ”וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר“ (שמות טז, פסוק יח) = ”וְכָלוּ בְעוֹמְרָא“ (אונקלוס על שמות טז – פסוק יח). משם החידוש כִּיֵּל בעברית. השורש גם קיים בערבית كَيَّلَ (כַּיַּלַ) 'מדד'.