קטגוריה:משלי ז ד

1. חכמי התלמוד למדו מפסוק זה, שאדם צריך להכיר את התורה היטב, כמו שאדם יודע שאחותו אסורה לו (תלמוד בבלי קידושין ל.), ושאדם צריך לְלַמֵּד תורה, רק לאחר שהוא מכיר אותה היטב כמו שהוא יודע שאחותו אסורה לו (תלמוד בבלי סנהדרין ז:).

- אולם, לפי פירוש זה לא ברור למה דווקא "אחותי את", והרי יש עוד הרבה דברים שברור שהם אסורים.

2. "חוקי החכמה הם טבועים בנפש האדם מיצירתה, כמו האחות שקורבתה מצד התולדה" (מלבי"ם).

- אולם, הפסוק מצווה "אמור לחכמה: אחותי את" ומכאן שהקשר בין האדם לבין החכמה אינו טבעי כמו הקשר בין אח לאחות, אלא האדם צריך ליזום וליצור את הקשר עם החכמה.

3. "אחות מלשון איחוי, חיבור. בדרך כלל, מריבה מחלוקת וריחוק בין אנשים נובעים מחוסר הבנה. כי אם כל אחד היה מנסה להבין את חברו, היו מצליחים לגשר ולחבר בין הצדדים. נמצא, שהחכמה היא אחות, מאחה ומחברת את הקרעים" (הרב רונן חזיזה, חמש דקות תורה ביום, י"ט תמוז ה'תשס"ט).

- אולם, הפרק כלל אינו עוסק במריבות ומחלוקות.

4. ולענ"ד, הפרק פונה לנער רווק ובודד, שמרוב בדידותו עלול להתפתות ללכת אחרי אשה זונה. כדי להינצל מתחושת הבדידות, עליו להתייחס אל החכמה ואל הבינה כאל קרובות-משפחה, לשוחח עמן ולהשתעשע בהן:

אמור לחכמה 'אחותי את' - החכמה (שאדם לומד מאחרים) תהיה לך כמו אחות, תוכל לדבר איתה ולשמוע ממנה רעיונות מעניינים.

ו'מודע' לבינה תקרא - הבינה (שאדם מפתח בעצמו) תהיה לך כמו מודע (= מכר או קרוב-משפחה), שאפשר לספר לו על הצרות ולקבל ממנו עצות ופתרונות.

אם החכמה והבינה יהיו קרובות אליך, לא תחפש את קרבתן של נשים זרות, "כי בלב שנכנסים בו דברי חכמה, אין עוד מקום לדבריה של אשה זרה להתיישב בתוכו ולפתות ולהדיח" (רמ"ד ואלי).

כך ייעצו חכמי ישראל גם בתקופות מאוחרות יותר: "...נכרי, וגר""בלא אשה וקרובים וחברים – ייקח לו האלוהים לקרוב ולחבר, דכתיב (שיר השירים ה טז): "זה דודי וזה רעי". ויחשוב: כל מי שיש לו קרובים, לאחר זמן מועט ישוב לקבר נכרי, ובדד ישב, ולא יועיל לו לא קרוב ולא בן ולא חבר, ולא יתחבר עמו אחד מהן. ויחשוב אחר כך טרדתו מקרובים המוטלים עליו, ויחשוב זה לטובה: שאם היה לו עסק בענייני העולם הזה יהיה טורחו מרובה, ולא יהיה לו מנוחה. ואם הוא עוסק בענייני אחדותו והמצוות, וייחוד לבו לאלוהים – יהיה לבו יותר פנוי ומיוחד בעת שהוא לבד בלא קרוביו, אין ספק. ועל כן היו הפרושים המייחדים האל בלבבם, בורחים מבתיהם ומקרוביהם אל ההרים, כדי שיפנו לבבם אל האלהים" (ספר המידות השלם, שער הביטחון, הבטחון השלישי).

פרק ה מזהיר את הקוראים מפני ניאוף, בדיוק כמו פרק ז. אולם פרק ה פונה, כנראה, אל אדם נשוי, ומייעץ לו לשמוח באשתו, (משלי ה יח): "יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ, וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ, אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן..."; והפרק שלנו פונה, כנראה, אל נער רווק, שאין לו אשה לשמוח בה, ולכן הוא מייעץ לו לשמוח בחכמה ובבינה, שיהיו עבורו כמו קרובות-משפחה.

אמנם, הרמב"ם פירש גם את פרק ה כמשל לתורה: "אם יבא לו הרהור, יסיע לבו מדברי הבאי (והשחתה) לדברי תורה, שהיא אילת אהבים ויעלת חן" ( רמב"ם הלכות איסורי ביאה כא יט ); "וכן ינהוג להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי עגבים, שאלו גורמין גדולים והם מעלות של עריות. ולא ישב בלא אשה, שמנהג זה גורם לטהרה יתירה. גדולה מכל זאת אמרו: יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה. ובחכמה הוא אומר: אילת אהבים ויעלת חן, דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד" (שם כב כא).

בפסוק שלנו, החכמה היא כמו אחות; בפרק ב, לפי המדרש, הבינה היא כמו אֵם, (משלי ב ג): "כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא, לַתְּבוּנָה תִּתֵּן קוֹלֶךָ"*.