"שמחה לאיש במענה פיו". הנה ישמח האיש בדבור פיו כשיהיה לו לדבר אל המלך או אל הגדול ואמנם היה ראוי תחלה שישתדל שיהי' דבורו בעתו הראוי בשיקדי' לו מה שראוי לקדום כי דבר בעתו מה טוב:
"במענה" - ענין אמירה, כמו (משלי טז): "ומה' מענה לשון".
מצודת דוד
"שמחה" - כל איש ישמח באמרי פיו, כי יומתק לו עצת נפשו. אבל דבר בעתו מה מאוד הוא טוב.
ור"ל: אף אם לו יהיה עצת נפשו בהשכל, ואף אם הצליח בהעצה ההיא בדבר כיוצא בו, מכל-מקום אין כל העתים שוות, ואולי היועצים יגלו אזנו לאמר 'לא עת עתה לעשות כזאת'.
"שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב", מי שחקי החכמה ערוכים על שפתיו עד שבעת ישאלוהו על דבר יוכל לענות תכף י"ל שמחה מזה, וידוע שפה רומז על החכמה, ואם יענה "דבר בעתו" בעת הצורך אל הדבר אז הוא טוב, כי יועיל בחכמתו בעת הצורך, וזה תכלית הטוב להועיל בעתו, וזה יותר מהקודם שהשמחה לו לבדו, כי בזה ייטיב גם לאחרים בעת הצורך:
