לדלג לתוכן

Google Arts & Culture

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Google Arts & Culture

צילום מסך (אדואר מאנה, "החממה", 1879)
צילום מסך (אדואר מאנה, "החממה", 1879)
סוג גלריה וירטואלית
תקופת הפעילות פברואר 2011 – הווה (כ־13 שנים)
מייסדים לארי פייג' וסרגיי ברין
בעלות גוגל (חברה)
הרשמה אופציונלי
googleartproject.com

Google Arts & Cultureעברית: גוגל אמנות ותרבות; בעבר: Google Art Project, בעברית: פרויקט האמנות של גוגל) הוא אתר אינטרנט המכיל אוסף מקוון של תמונות ברזולוציה גבוהה של עשרות אלפי יצירות אמנות נבחרות מגלריות אמנות מובילות ברחבי העולם. האתר, שהושק ב-1 בפברואר 2011 על ידי גוגל, מאפשר בנוסף לערוך ביקור וירטואלי במרכזי המוזיאונים והגלריות הבינלאומיים שבהם שוכנות היצירות.

התממשות הפרויקט התאפשר הודות למדיניותה של גוגל שבעבר[1] נהגה לאפשר לעובדיה להשתמש ב-20 אחוז מזמן העבודה שלהם לפרויקטים אישיים.[2] השלמת השלב הראשון בפרויקט, בניהולו של נלסון מאטוס, ארך שמונה חודשים, ונדרשו שני לילות צילום בלבד לכל מוזיאון. בשלב זה שיתפה גוגל פעולה עם 17 מוזיאונים מהשורה הראשונה באחת עשרה ערים באירופה, רוסיה וארצות הברית בלבד, ובהם גלריית טייט בלונדון, מוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק וגלריית אופיצי בפירנצה, שהציגו באתר 1,086 יצירות. כל מוזיאון בחר יצירה אחת שתוצג ברזולוציה גבוהה מהרגיל, מעל גיגה פיקסל, המאפשרת תקריב ובחינה מדוקדקת מקרוב. לשם השוואה; מצלמה דיגיטלית טיפוסית מצלמת תמונות ב-10 מגה פיקסל, פי 1000 פחות איכותית.

בתחילת אפריל 2012 הורחב האוסף באופן דרמטי ויצא מגבולות אירופה וארצות הברית. האתר החל להציג למעלה מ-32,000 יצירות מ-134 מוזיאונים נוספים ב-40 מדינות, ובהם מוזיאון ישראל, הבית הלבן, מוזיאון לאמנות האסלאם בדוחא ומוזיאון הונג קונג לאמנות.[3]

האתר מאפשר לערוך סיורים וירטואליים במוזיאונים באמצעות טכנולוגיה דומה לזו של גוגל תצוגת רחוב (Street View). לצד כל ציור מוצג לוח מידע עם מידע נוסף על היצירה, יצירות נוספות של אומן וקטעי וידאו קשורים. במהלך הסיור יכולים גם משתמשי האתר ליצור אוסף מקוון של יצירות אמנות המועדפות עליהם ולהוסיף הערות, אותן ניתן לשתף עם משתמשים אחרים. עם הרחבת השירות באפריל 2012 תורגם האתר ל-18 שפות ונוספו לו מגוון שיפורים.[3]

השקת האתר משכה תשומת לב רבה בעיתונות הבינלאומית. בשבוע הראשון להשקת השירות התחברו לאתר כעשרה מיליון אנשים, כ-70 אלף מהם יצרו אוספים פרטיים באתר. היישום הפשוט להפעלה וקלות ההתמצאות באתר קצרו שבחים רבים, ואילו על החוויה החזותית בסיורים הווירטואליים נמתחה ביקורת בשל תופעות מטרידות של טשטוש והשתקפויות, זאת בניגוד לתמונות הרפרודוקציות, שאכן מוצגות באיכות מרבית.[4]

בקרב מנהלי מוזיאונים התנהל דיון לגבי האפשרות שהשירות יגרום להתמעטות מספר המבקרים במוזיאונים. רובם סברו שאין חשש, משום שלא ניתן להשוות ביקור וירטואלי לחוויה הישירה של צפייה תלת־ממדית ביצירות אמנות. בנוסף מאפשר השירות פרסום רב ליצירות ומוביל לאפשרויות חדשות של העברת ידע, חינוך ומחקר. מנהלת "המרכז לעתיד המוזיאונים" אליזבת מרט תיארה את הפרויקט כ"ניסוי מעניין", אך הביעה ספקנות באשר לקהל היעד שלו.[5] אנשי מקצוע, בהם מנהל מוזיאון טייט בריטניה ניקולס סרוטה, טענו כי ייתכן שיתגלו ביצירות פרטים שלא היו ידועים קודם לכן.[6]

במהלך פיתוח השירות נלקח בחשבון הסיכון שגנבי אמנות פוטנציאליים יעשו שימוש באתר על מנת לסרוק מוזיאונים. חששות דומים הובעו לגבי בתים פרטיים בעת השקת השירות "גוגל תצוגת רחוב".

עיתון הטלגרף והמגזין "דר שפיגל" ציינו כי מוזיאונים גדולים נוהגים זה זמן להעמיד עותקים דיגיטליים של האוספים שבבעלותם, ואף תיארו את הפרויקט כ"גימיק" ו"פרסומת לגוגל".[7] האתר Europeana, לדוגמה, מאפשר גישה ליצירות אמנות רבות, כך שגוגל לא החלה ברעיון חדש. עם זאת הודגש כי התאגיד האינטרנטי הופך לעיתים קרובות לחלוץ בשירותיו, וכי השירות עדיין נמצא בראשיתו. כבר בחודש ינואר 2009 השיקה גוגל את פרויקט מוזיאון הפראדו ב-Google Earth, עם תמונות של 14 ציורי פראדו ברזולוציה של 14 גיגה-פיקסל.[8] ברומניה הושק האתר Antipa.ro לסיורים וירטואליים במוזיאון להיסטוריית הטבע בבוקרשט,[9] ובמוזיאון האיכר הרומני.[10]

יצירות באתר (מבחר)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, ניו יורק הקוצרים, פיטר ברויגל האב (1565)[11]
רייקסמוזיאום, אמסטרדם הכלה היהודייה, רמברנדט (1666)[12]
המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק ליל כוכבים, וינסנט ואן גוך (1889)[13]
הגלריה הלאומית הישנה, ברלין החממה, אדואר מאנה (1878–1879)[14]
הגלריה לציורים ישנים, ברלין משה ועשרת הדיברות, רמברנדט (1659)[15]
מוזיאון פריק, ניו יורק פרנציסקוס הקדוש במדבר, ג'ובאני בליני (בסביבות שנת 1480) [1]
הגלריה הלאומית בלונדון השגרירים (1533), הנס הולביין
גלריית פריר, סמית'סוניאן, וושינגטון, DC
הנסיכה מארץ פורצלן, ג'יימס מקניל ויסלר (1863–1865) [2]
הגלריה לציורים ישנים, ברלין
הסוחר, הנס הולביין (1497–1562) [3]
מוזיאון ריינה סופיה, מדריד
הבקבוק של אניס דל מונו, חואן גרי (1914) [4] (283 מגה פיקסל בלבד)
מוזיאון תיסן בורנמיסה, מדריד
דיוקן של אביר, ויטורה קרפצ'ו (1510) [5]
המוזיאון להיסטוריה של צרפת
מארי אנטואנט דה לוריין-הבסבורג, מלכת צרפת, וילדיה אליזבט ויז'ה-לה ברן (1787) [6]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא Google Arts & Culture בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]