גוויאל הודי

גַּוְיָל הָדִּי
מצב שימור
	מצב שימור: סכנת הכחדה חמורה סכנת הכחדה חמורה (CR)
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	זוחלים
סדרה:	תנינאים
משפחה:	גוויאליים
סוג:	Gavialis
מין:	גווייל הודי
שם מדעי
	Gavialis gangeticus; ‏גמלין, 1789
תחום תפוצה

גווייל הודי או גוויאל הודי (כתיב חסר ומנוקד גַּוְיָל הָדִּי, שם מדעי: Gavialis gangeticus, שם עממי באנגלית: Gharial) הוא מין של תנינאי נדיר והמין היחיד בסוג גווייל (Gavialis). הגווייל ההודי הוא אחד משני המינים, לצד הגווייל החקיין ששרדו במשפחת הגווייליים, משפחת תנינאים עתיקת יומין בעלת לסתות ארוכות וצרות.

מין זה נמצא בסכנת הכחדה חמורה. נכון לשנת 2006, ההערכות לאוכלוסייתו עמדו על כ-182 בוגרים בלבד, כאשר גם מתוכם 14% עדיין לא נחשבו לבוגרים מלאים, דבר המפחית את אוכלוסיית הבוגרים המלאה לכ-157 פרטים בלבד.^[2] בגני חיות קיימים עוד כמה מאות פרטים. כדי לשמר ולשקם את המין הוקמו מספר גרעיני רבייה אך ניסיונות השבה לטבע לא הניבו הצלחה גדולה עד כה.

מאפיינים

הגווייל הוא מהמינים הארוכים ביותר בסדרת התנינאים. הפרט הגדול ביותר שנתפס ונמדד אי פעם היה באורך 6.25 מטרים (20.5 רגל) ומשקל של 977 קילוגרם (2,154 ליברות). גוויילים יכולים להגיע לאורך של מעל 6 מטר, אך רוב הגוויילים אינם גדלים מעל 5 מטרים (16 רגל), ואורכו הממוצע של בוגר נע בין 3.6 ל-4.5 מטרים (15 רגל). הם בעלי חוטם צר וארוך המצויד בשורות של שיניים חדות כתער, עדות להסתגלות לתזונה שלהם (דגים).

הגווייל ההודי נפוץ בצפון תת-היבשת ההודית: בבהוטן (על סף הכחדה), בבנגלדש (כמעט נעלם), בהודו, במיאנמר (ייתכן שנעלם), בנפאל ובפקיסטן (כמעט נעלם). חלק מאזורי המחיה שלו חופפים לאלו של תנין הביצות ולאלו של תנין הים.

הגווייל מצוי כמעט אך ורק בתוך הנהר; הוא מעדיף נהרות עמוקים בעלי זרימה חזקה. הוא כמעט ולא יוצא מחוץ למים אלא למטרת חימום הגוף בשמש או לצורכי הקן שלו לאורך גדת הנהר.

גוויילים צעירים ניזונים בעיקר מחסרי חוליות קטנים כגון חרקים וזחלים, וגם מצפרדעים קטנות. הגוויילים הבוגרים ניזונים כמעט אך ורק מדגים.

במין הגווייל בולטת דו-צורתיות זוויגית מעבר להבדלי גודל: בקצה חוטמו של הזכר גדלה תפיחה כדורית גדולה שמשמשת כסמל מעמד אך גם להפקת קולות חיזור. תפיחה זו העניקה לו את שמו, שכן ghara בהינדית זה "כד".

תקופת ההזדווגות של הגווייל היא בין נובמבר לינואר. הטלת הביצים נעשית בתקופה היבשה של מרץ עד מאי. בתקופה זו הנהרות מצטמקים במקצת, וניתן לקנן בגדות החוליות של הנהרות. הנקבה מטילה בין 30–50 ביצים בקן, ואחר כך מכסה אותן בזהירות. הביצים בוקעות לאחר כ-90 יום. הנקבה משגיחה על התנינים הצעירים לאורך מספר ימים עד שאלו מסוגלים להסתדר לבדם.