תנאי עומר

תנאי עומר (או חוזה עומר, בערבית: شروط عمر או عهد عمر או عقد عمر) וכן חוקי עומר, או "אמנת עמר", הוא טקסט קנוני מוסלמי המנוסח כמכתב שמיוחס לח'ליף עומר השני (יש חוקרים הסוברים שהייחוס הוא לח'ליף ישר הדרך עומר) ובו נקבעו חוקים שונים לגבי תושבים שאינם מוסלמים (נוצרים, זורואסטראים, יהודים, שומרונים ואף פגאנים), אשר היו תחת שלטונה של האימפריה המוסלמית. המסמך נועד להסדיר את מעמדם, ואת מערכת קשרי הגומלין בין המוסלמים לבין אלו שאינם מוסלמים (ד'ימים, או בני חסות, בערבית: أهل الذمة). להסכם יש מספר גרסאות השונות זו מזו הן במבנה והן בתוכן (בתנאים). ההסכם מכיל רשימה של היתרים ומגבלות החלים על שאינם מוסלמים. לאלו שאינם מוסלמים מוענק ביטחון לגופם, בני משפחותיהם ורכושם, אף על פי שלא נהנו מאותן זכויות כמו המוסלמים.

הטקסט מופיע כמכתב מאת עומר אל נוצרי פלוני מעיר פלונית ומנוסח ככתב חסות המותנה בכך שהנוצרים יקיימו את התקנות המוזכרות במכתב.

רקע היסטורי

כאשר התפשט האסלאם מחצי האי ערב היו הערבים בדרך כלל מיעוט (שולט) והחל תהליך התאסלמות של תושבים מקומיים כמו גם נישואין של ערבים עם בנות האוכלוסייה המקומית. המרחב המשותף כלל ערבים, מוסלמים וכאלו ששמרו על דתם המקורית תוך שילוב חברתי בין בני הדתות השונות, מגורים בשכנות, שותפויות כלכליות ותעסוקתיות וכן שמירה על קשרים אינטלקטואלים בין הנהגות דתיות שונות. כתבים דתיים של בני דת אחת לקחו רעיונות מהוגי דעות בני דת אחרת (ראו למשל תורת חובת הלבבות). בני דת אחת השתתפו בחגיגות דתיות ובחגים של בני דת אחרת, שלעיתים היו אף קרובי משפחתם והיו אמונות מקומיות, אנשים קדושים ופולחנים מקומיים שהיו משותפים לתושבי אזור גאוגרפי מסוים בלי תלות בדתם.

מצד שני היה רצון הדדי להגביל את המגע הבין-דתי בין מוסלמים לבין מאמיני דתות אחרות.

הנוצרים אשר לפתע חיו תחת שלטון מוסלמי היו צריכים הנחיות על מנת לדעת מה מותר ומה אסור במגע עם השליטים והשליטים המוסלמים רצו להגביל את המגע הבין-דתי בין מוסלמים לבין מאמיני דתות אחרות.

בתמורה לביטחון אישי, הגנה על רכוש וחופש דתי הוטלו מגבלות על בני דתות אחרות ובעיקר על נוצרים שהיו רוב דומיננטי של אלו שאינם מוסלמים.

תקנות עומר היו קווים מנחים ונוצרים (ואף יהודים) הסתמכו עליהן בתקופות רדיפות, אולם התקנות לא נאכפו בקפידה במשך תקופה ארוכה.

התקנות אמנם מיוחסות לעומר, אבל הדיווח הראשון עליהם מופיע אצל א-טברי, כ-250 שנה אחרי תקופתו של עומר, כך שאין ודאות כי אכן המסמך מתקופתו.

סעיפי ההסכם

• השליט יספק אמאן (חסות והבטחת ביטחון) לבני הדת הנוצרית שיהיו במעמד בני חסות (ד'ימי)
• כל גבר בוגר וחופשי חייב בתשלום מס גולגולת שנתי (ג'יזיה)
• בתי כנסת וכנסיות – נאסר להקים כנסיות חדשות או מקומות תפילה אחרים או מנזרים או תא חדש לנזיר. מכאן שנאסר גם להקים בתי כנסת חדשים, אף על פי-כן ידוע שנבנו בתי כנסת חדשים גם לאחר הכיבוש, לדוגמה בירושלים וברמלה. החוק שאוסר לבנות בתי כנסת לא היה חדש ליהודים, שכן גם בימי הביזנטים היה הדבר נהוג. לנוצרים היה זה חידוש
  • אסור לשקם כנסיות שחרבו
  • אסור להציב צלב על הכנסייה או במקום בולט
  • יש לאפשר למוסלמים להיכנס לכנסיות (לצורך מחסה) הן ביום והן בלילה
• אסור לקרוא לתפילה על ידי פעמון או סוג של גונג (נאקוס)
• אסור להטיף להמרת דתו של מוסלמי
• נאסר על הנוצרים ועל היהודים להרים את קולם בעת התפילות
• הנוצרים לא יציגו את ספרי דתם בציבור ולא יצאו עם צלב אל רחובות העיר
• נאסרו התהלוכות של חג הפסחא ושל יום ראשון של כפות התמרים
• לוויות יש לערוך בשקט
• אסור לגדל חזיר בשכנות למוסלמים
• נוצרי לא ימכור למוסלמי משקה אלכוהולי
• אסור לנוצרים לתת מחסה למרגלים
• אסור להגיד דבר שקר על מוסלמים
• אסור למנוע ממי שרוצה להתאסלם לעשות זאת
• הופעה חיצונית: הלא-מוסלמים צריכים להיראות שונים מאשר המוסלמים: לא לחבוש קלנסווה (סוג כיפה שהבדווים נהגו לחבוש), צניף בדווי (עמאמה), לא לנעול נעלי הערבים והם חייבים לחגור אבנטים (זנאר) למותניהם. אשר לראשם, נאסר עליהם להסתרק עם שביל כמנהג המוסלמים והם חויבו לקצץ בשיער של קדמת הראש
• איסור לרכב על בהמות כמנהג המוסלמים, איסור על רכיבה עם אוכף
• איסור אימוץ תוארי כבוד של מוסלמים
• איסור נשיאת נשק
• איסור הוראת הקוראן לילדים
• במסחר של מוסלמי עם בן דת אחרת – הרווח צריך להיות של המוסלמי
• יש לארח כל מוסלמי עובר אורח 3 ימים ולהאכילו
• איסור כניסה לעיר מכה, איסור שהייה של יותר משלושה לילות בכל אחד מיישובי החיג'אז.
• אסור ללא מוסלמים לקנות שבוי מוסלמי
• מי שמכה מוסלמי – החסות שלו בטלה

להבדיל מהמצב שהיה באירופה של אותה תקופה,

• אין בתנאי עומר חיוב לגור בגטו או איסור על מגורים במקום מסוים.
• אין הגבלה על עיסוק מקצועי – יהודים ונוצרים יכולים לעבוד בכל עבודה

רעיון תנאי עומר

ייתכן כי חוזה עומר התגבש על בסיס המורשת התחיקה הביזנטית-נוצרית הפרה-איסלאמית נגד היהודים – בימי עומר השני בן עבד אלעזיז מבית אומיה.

מימושם

תנאי עומר לרוב לא מומשו, כשמומשו; מומשו רק סעיפים ממנו בנקודות זמן ומקום שונים בעולם. רוב תנאי עומר לא התקיימו בשנותיו הראשונות של האסלאם, אלא רק בידי חליפים מעטים שהיו קנאים לדתם (כמו עומר השני, אלמתווכל העבאסי, אלחאכם באמר אללה פאטמי). מציאות היהודים לרוב הייתה יותר טובה ממה שהחוק קבע – כשהחוק דיבר על האידיאל ופחות על המציאות. עם התמסדותו של האסלאם מהמאה העשירית ובעיקר בירידת כוחו הצבאי, מדיני וכלכלי בימי הביניים המאוחרים, הידרדר מצבם של היהודים (כיתר המיעוטים) במדינות המוסלמיות ככל שהפתיחות התרבותית-חברתית המוסלמית הלכה ונמוגה. מסעות הצלב והרקונקיסטה החלישו את העולם המוסלמי וזה הביא לליבוי הקנאות וחוסר הסובלנות, כמו גם להחלת וביצוע תנאי עומר, להוציא תקופות נוחות מסוימות. בתקופת תור הזהב רדיפות ואלימות מתועדות נגד יהודים בארצות האסלאם היו מועטות. תנאי עומר כמעט ולא יושמו, כשפגיעות ביהודים במהלך ימי הביניים הוסברו בעיקר בהפרת התנאים והברית ("נקד אלעהד") מצד בני החסות. היו שצמצמו את הגדרת הפרת הברית ב: סיוע לאויבי האסלאם והענקת מקלט למרגלים, פגיעה והריגת מוסלמי, שוד דרכים, קיום יחסי אישות עם אישה מוסלמית או ניסיון המרת מוסלמי מדתו. אחרים הדגישו את העניינים העקרוניים כ: פגיעה בכבוד הנביא (שדינו גם מוות למוסלמי) או האסלאם, אי תשלום מס הג'יזיה או פריקת עול האסלאם בכללותו. לרוב נזהרו העולמא המוסלמים ורוב הפרות תנאי עומר נחשבו לעברות שדינן עמד בפני עצמו ולא כעניין שדינו הפרת תנאי עומר.

לקריאה נוספת

• חוזה עמר ('עהד עמר') או תנאי עמר ('אלשרוט אלעמריה') על־פי 'אחכאם אהל אלד'מה' מאת אבן קיים אלג'וזיה, תרגמה : חוה לצרוס-יפה, בתוך: סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים, תשנ"ו

קישורים חיצוניים

• Medieval Sourcebook: Pact of Umar, 7th Century - אחת מגרסאות תנאי עומר (באנגלית)