רוברט פיל

רוברט פיל
Robert Peel

רוברט פיל
לידה	5 בפברואר 1788 ברי (Bury), מנצ'סטר רבתי, ממלכת בריטניה הגדולה
נהרג	2 ביולי 1850 (בגיל 62) וסטמינסטר, לונדון, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
מדינה
מקום קבורה	סטפורדשייר
השכלה	כרייסט צ'רץ' Hipperholme Grammar School בית הספר הארו Bury Grammar School
מפלגה	טורים המפלגה השמרנית
בת זוג	ג'וליה פלויד פיל
ראש ממשלת בריטניה ה־24 10 בדצמבר 1834 – 8 באפריל 1835 (120 ימים) מונרך בתקופה ויליאם הרביעי → ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון ויליאם לם ←
30 באוגוסט 1841 – 29 ביוני 1846 (4 שנים) מונרך בתקופה ויקטוריה → ויליאם לם ג'ון ראסל, רוזן ראסל הראשון ←
מנהיג האופוזיציה 18 באפריל 1835 – 30 באוגוסט 1841 (6 שנים) → ויליאם לם ויליאם לם ←
שר האוצר 2 בדצמבר 1834 – 8 באפריל 1835 (128 ימים) → תומאס דנמאן תומאס ספרינג-רייס ←
שר הפנים 17 בינואר 1822 – 10 באפריל 1827 (5 שנים) → הנרי אדינגטון ויליאם סטורגס-בורן ←
שר הפנים 26 בינואר 1828 – 22 בנובמבר 1830 (שנתיים) → הנרי פטי פיצמוריס ויליאם לם ←
פרסים והוקרה
עמית החברה המלכותית
חתימה

סר רוֹבֵּרְט פִּיל הבן (באנגלית: Sir Robert Peel, 2nd Baronet‏ 5 בפברואר 1788 – 2 ביולי 1850) היה מדינאי בריטי מהמפלגה השמרנית שכיהן כראש ממשלת בריטניה. לפני כן כיהן פיל כשר הפנים ובתקופת כהונתו בתפקיד זה הוא יצר את התפיסה המודרנית של משטרת בריטניה שלפיה נוצר טיפוס השוטר הידוע באנגליה כ"בובי" ("Bobby") ובאירלנד כ"פילר" ("Peeler") על שמו של פיל. בתקופת כהונתו הראשונה כראש ממשלה הוא הניח את היסוד להקמתה של המפלגה השמרנית ובתקופת כהונתו השנייה הוא דאג לביטולם של חוקי הדגן.

פיל היה בנו של מייצר כותנה עשיר בלנקשייר, שהיה גם חבר פרלמנט. אביו השאפתני הכין את פיל לפוליטיקה והקנה לו את מושבו בפרלמנט. פיל התחנך בכרייסט צ'רץ', אוניברסיטת אוקספורד, שם הצטיין. רק שנה לאחר סיום לימודיו נבחר פיל לתפקיד חבר פרלמנט ובמהלך שנותיו בפוליטיקה ייצג מספר רב של מושבי פרלמנט, כולל מושב אוניברסיטת אוקספורד.

הוא נחשב לתוך נחרץ של יוניוניזם, ובמקור התנגד לאמנציפציה לקתולים. על דעותיו הנחושות הוא זכה לכינוי 'קליפת תפוז'. בשנת 1822 מונה לשר הפנים, לאחר שהתפטר מרצונו מתפקיד השר לענייני אירלנד בשנת 1817. בתקופתו הציג מספר רפורמות חשובות במשפט הפלילי הבריטי; השינויים שלו בחוק העונשין הביאו לכך שכ-100 פחות פשעים היו בעלי דין מוות. הוא גם ערך רפורמה במערכת בתי הסוהר עם תשלום עבור סוהרים וחינוך לאסירים. פיל המשיך בתפקידו תחת ממשלת הדוכס מוולינגטון. במהלך תקופה זו הוא שוכנע לתמוך באמנציפציה לקתולים, ודחף את הצעת החוק לאמנציפציה דרך הפרלמנט, וטען כי ללא האמנציפציה ישנה סכנה מפני סכסוך אזרחי בבריטניה.

כמזכיר הפנים, הוא גם הקים את משטרת המטרופולין של הבירה לונדון בשנת 1829. עם התפטרותה של ממשלת הלורד גריי בשנת 1834 סירב פיל להזמנתו של המלך ויליאם הרביעי להקמת ממשלה. עם זאת, הוא קיבל את קריאתו החוזרת של המלך בשנה שלאחר מכן. בתקווה לזכות ברוב גדול, הוא קידם בחירות חדשות אך הרוב בו זכה בבחירות היה קטן על אף ציפייתו, ומספר תבוסות בפרלמנט הובילו להתפטרותו באפריל 1835. פיל מונה לראש ממשלה בפעם השנייה ביוני 1841. זו הייתה תקופה של סכסוכים כלכליים, עם אחוז אבטלה גבוהה וקשיים עבור הסחר הבינלאומי של בריטניה. פיל, אף שמעולם לא היה תומך בסחר חופשי בבחינה אידאולוגית, נקט צעדים לליברליזציה של הסחר, מה שיצר את התנאים להתאוששות.

פיל גם העביר כמה חקיקה פורצת דרך, כגון חוק המכרות משנת 1842 שאוסר על העסקת נשים וילדים בכרייה, וחוק בתי החרושת של 1844 שהגביל את שעות העבודה של ילדים ונשים בבתי חרושת. בשנת 1845, הוא התמודד עם האתגר המכונן בקריירה שלו. יבולים שנכשלו הביאו חלק ניכר מהאוכלוסייה לבקש לבטל את חוקי הדגן, שאסרו על יבוא דגנים זרים זולים. משבר זה הידרדר לכדי רעב תפוחי האדמה באירלנד. בשעת המשבר של הרעב ניסה פיל לבטל את החוקים. בעלי הקרקעות ראו בניסיון ביטול החקיקה התקפה עליהם, ומחו בחריפות בבית הנבחרים. המפלגה השמרנית של פיל לא תמכה בו והוויכוח נמשך 5 חודשים.

בסופו של דבר, ביוני 1846, חוקי הדגן בוטלו. עם זאת, ממש באותו היום, הוא פוטר בהצעת אי-אמון וממשלתו נפלה.

ביוגרפיה

ראשית חייו

רוברט פיל נולד בברי (Bury) שבמנצ'סטר רבתי. אביו, סר רוברט פיל האב, היה חבר פרלמנט ותעשיין, אחד מיצרני הטקסטיל העשירים בראשית המהפכה התעשייתית. ברי עצמה הייתה עשירה בייצור טקסטיל וכותנה. פיל הבן הראה כישרון עוד בשיעוריו הראשונים בחינוכו המוקדם, שנלקח עם הכומר ג'יימס הארגרייבס של ברי. ייתכן ופיל העדיף את ללמוד בחדרים סגורים על פני השטח הפתוח, שם שיערו האדום חשף אותו לעלבון. פיל היה בן שמונה כשאביו קנה את מפעל הטקסטיל בעיר דרייטון מנור, טאמוורת', בשנת 1796, והיה בן עשר כשהמשפחה עברה לגור בדרייטון. הוא הביא עמו מבטא של בן לנקשייר, שאותו ניתן היה לזהות במהלך נאומיו במהלך חייו. בדרייטון הוא התחנך במסגרת שיעוריו של הכומר פרנסיס בליק. מחוץ לבית הספר, הוא נהג לבלות בפארק העירוני. הוא למד לרכב, אך העדיף להתאמן בציד ברגל, עם רובה, מיומנויות שיטוט ונהג לצוד בירי גס. בשנת 1800, כשהיה בן שתים עשרה, היה אביו, תומך הממשל, לברונט (Baronet‏). בינואר 1801, כשפיל כבר היה בן 13, לאחר שסיים את בית הספר היסודי הוא התחנך בבית הספר הארו שבצפון-מערב לונדון.

פיל היה בלימודים בהארו במשך שנתיים, והיה בן חמש עשרה, כשאמו מתה. שנים לאחר מכן, הוא סיפר כי לא השקיע את רוב זמנו ופעילותו בלימודים בהארו, ובספר זיכרונותיו מספר פיל על טיולים ארוכים דרך הכפר עם רוביו, אותם שמר במחסן סמוך. על אף השקעתו המצומצמת בלימודים, הלטינית והיוונית הגיעו אליו בקלות, וחבריו לבית הספר רצו אליו לעזרה בתרגומיהם ובפסוקיהם. פיל עזב את בית הספר בחג המולד 1804, והתגורר כמה חודשים בבית אביו בלונדון ברחוב אפר גרוסבנור, השתתף בהרצאות במכון המלכותי והקשיב לוויכוחים בבית הנבחרים. ישנה שמועה לפיה ראש הממשלה ויליאם פיט הבן עצמו שאל את סר רוברט פיל האב מיהו הצעיר שצופה בדיוני הבית. פיל בילה את קיץ 1805 בדרייטון בלימודי מתמטיקה אצל מלומד מאוניברסיטת קיימברידג'. באוקטובר של אותה השנה החל פיל ללמוד בקולג' כרייסט צ'רץ' שבאוקספורד וסיים שם תואר כפול בלימודים קלאסיים ובמתמטיקה. חונכו הראשון באוקספורד היה תומאס גייספורד וחונכו השני היה צ'ארלס לויד, לימים בישוף אוקספורד, שאיתו המשיך פיל להתכתב על נושאי הפרדת הדת מהמדינה עד מותו של לויד בשנת 1829. חברו הקרוב ביותר של פיל היה הנרי וואן, בנו ויורשו של לורד דרלינגטון, ולימים דוכס קליבלנד. לנוכח השקעתו הרבה בלימודיו פיל גם טיפח תדמית ציבורית בין הסטודנטים. פיל הוצב במקום הראשון בכיתתו בסיומן של הבחינות.

הוא שירת שירות צבאי חלקי בדרגת קפטן ברגימנט של מנצ'סטר של המיליציה ב-1808 ובהמשך כלוטננט ביחידת הפרשים של סטפורדשייר ב-1820.

תחילת המעורבות הפוליטית

רוברט פיל בצעירותו. דיוקן ידי תומאס לורנס.

רוברט ג'נקינסון, הרוזן השני מליברפול.

חבר פרלמנט מתחיל

פיל נכנס לפוליטיקה ב-1809 בגיל 21 כאשר נבחר לפרלמנט כנציג מחוז הבחירה של קאשל (Cashel) שבמחוז טיפררי, אירלנד שהיה מחוז רקוב. כדי להיבחר הוא היה זקוק לתמיכתם של 24 בוחרים ומסע הבחירות שלו מומן על ידי מי שהיה אז המזכיר הראשי לאירלנד סר ארתור ולסלי, לימים הדוכס מוולינגטון, שהקריירה הפוליטית של שניהם תהיה קשורה במשך 25 השנים הבאות. פיל נכנס לתפקידו והתייצב בבית הנבחרים מיד לאחר בחירתו, אך לא נאם בפני הפרלמנט עד 23 בינואר 1810. פיל נשא את נאום הבכורה שלו בפרלמנט בראשית המושב של 1810, עת נבחר על ידי ראש הממשלה ספנסר פרסיבל להיות המגיב השני לנאום מן הכס. נאומו נחשב לסיפור הצלחה ותואר כנאום הבכורה הטוב ביותר מאז נאומו של ויליאם פיט הבן.

הנאום מן הכס נועד לסמל את נאמנותו של הנואם למשרה, ופיל נקט קו פטריוטי, הקורא להתנגדות נחרצת לקיסרות הצרפתית של נפוליאון במסגרת המלחמות הנפוליאוניות, תמיכה במערכה המחודשת של סר ארתור ולסלי בחצי האי האיברי, ואמון הממשלה במסחר הבריטי. ארבעה חודשים לאחר מכן, רוברט ג'נקינסון, הרוזן השני מליברפול, מזכיר המדינה לענייני מלחמה ומושבות (אשר היה גם כן מלומד בכנסיית כרייסט צ'רץ'), הציע לפיל את תפקידו הראשון כתת-מזכיר במשרד המלחמה. פיל לקח על עצמו את ההתכתבות המחלקתית עם המושבות - כל המשובות, לדבריו, ממפרץ בוטנאי ועד לאי הנסיך אדוארד. כאשר תוצאות פעילותו עלו לידיעתו של הפרלמנט, פיל נקרא גם לענות על שאלות בבית הנבחרים. כישוריו המחלקתיים וכישוריו הפרלמנטריים, יכולותיו הניהוליות וסמכותו כדובר גדלו כך יחד. הלורד ליברפול העניק לפיל מעון מגורים רשמי במסגרת פעילותו המנהלית עם מינויו לראש ממשלה (ליברפול כיהן כראש ממשלה בין 1812 ל-1827). בתקופה זו, במקום בתקופת לימודיו בבית הספר או באוניברסיטה, נוצרו חברויות מתמשכות שלו, עם הנרי גולברן - פוליטיקאי ולימים איש מפתח וג'ון וילסון קרוקר - פוליטיקאי וסופר אירי.

המזכיר לענייני אירלנד

במאי 1812 ליברפול מונה לראש ממשלה והזמין את פיל להצטרף לממשל כמזכיר הראשי לענייני אירלנד בדבלין. פיל החזיק במשרה במשך שש שנים - הכהונה הארוכה ביותר במאה התשע עשרה - ושירת תחת שלושה נציגי כתר. בעת הצטרף אליו פיל, היה הממשל הבריטי באירלנד נעול בהסתמכות על חוקי העונשין ועל המעמד הפרוטסטנטי של אירלנד, שהיווה מיעוט. כמזכיר הראשי פיל נדרש לעסוק בין לבין בשאלת הזכויות של אירים קתולים. מחד פיל אפשר ללא הפרעה את בחירתם של מפגינים אירים לזכויות קתולים לפרלמנט בשנים 1812 ו-1818, ומאידך הוא שכנע את משרד נציג הכתר לפרק את הארגון "הועד הקתולי", בשנת 1814, ארגון שהורכב מאירים-קתולים-לאומניים. בבחינת פעילותו של פיל בלונדון, הוא התנגד בדיונים לכל הצעה להענקת שוויון זכויות עבור קתולים. פיל הציג מסר בולט בנאום בפני הפרלמנט אשר נגע לתיק נגד הקתולים בשנת 1817. פיל טען בנאומו כי הקתולים נשבעו אמונים למעצמה זרה, הוא עצמו לא היה מאפשר לאפיפיור להשיג דריסת רגל בתוך האיים הבריטיים, והוא קשר את אמונתו בעתיד האיחוד לאמונתו בעקרון האחדות הדתית. אירלנד הייתה, לראייתו של פיל בתחילת דרכו, ארץ כושלת הנוטה לעברה ולא לקדמתה, איפה שראה את שימור האיחוד עם בריטניה. בינתיים נאלץ פיל להתמודד עם החברות החשאיות של בדלנים קתולים.

באותה העת שבע שמיניות מאוכלוסיית אירלנד היו קתולים, ולא היו שווי זכויות למעמד הפרוטסטנטי. בדומה למזכירים ראשיים אחרים הוא קרא לחיזוק הסמכות השלטונית, וחידש את חוק התקוממות מספר פעמים (בשנת 1814, 1815, 1816 ו-1817). פיל הבטיח כי ראה עדיפות בשימוש בכוח סמכות משטרתי על פני כוח סמכות צבאי במאבק מול פשיעה ומול ארגונים בדלניים אירים שונים. כמזכיר הראשי בדבלין ב-1813 הוא הציע את הקמתו של כוח משטרה מיוחד שחבריו נקראו בהמשך "פילרים" ("peelers"). ב-1814 הוקם כוח השיטור המלכותי האירי (Royal Irish Constabulary) על ידו. בשנת 1817 הוא הגיב לרעב ברכישת מזון וחלוקת כסף.

כמזכיר הראשי באירלנד פיל הוכיח את יכולתו לשמש את נציג הכתר; סגן הלורד, בתור "חברו, יועצו, [ו]נציגו בפרלמנט". אבל המשרד גם החל לעצב את חייו הפוליטיים של פיל עצמו בדרכים אחרות. התנהלותו באירלנד הביאה להתנגדותו מצד בדלנים ולאומנים אירים שונים, והובילה לכינוי שלו "התפוז" (עקב צבע שערו) שניתן לו בידי דניאל או'קונל, המנהיג האירי הלאומי. היריבות הפוליטית הרדיקלית ביניהם הובילה לכך שבשנת 1815, אותגר פיל לדו-קרב, שלא התקיים בסופו של דבר, באוסטנדה. פיל אמור היה להילחם על משמר כבודו נגד או'קונל. ההתנגדות של פיל לטענות הקתוליות עבור אמנציפציה הבטיחה לו את ההזדמנות הפוליטית, שהביא הבישוף צ'ארלס לויד, לעמוד על פני ג'ורג' קנינג, גם הוא חבר המפלגה הטורית, לאחד משני המושבים באוניברסיטת אוקספורד בשנת 1818. פיל נבחר להיות חבר פרלמנט מטעם אוקספורד ולבסוף חזר בו מעמדתו בנוגע לאירים הקתולים, בטענה שהוטעה ושגה בהתנגדותו לאמנציפציה. עדיין, פיל המשיך לתמוך בשימור של ההנהגה הפרוטסטנטית באירלנד עקב היותה דת המדינה של הממלכה המאוחדת.

יו"ר הוועדה לבחינת נושא תקן הזהב

במשך שש שנים פיל לקח חופש מעבודתו עבור חג רק פעם אחת, בשנת 1815, כשפגש את וולינגטון בפריז, הרסטורציה הצרפתית עם סיום המלחמות הנפוליאוניות והגליית נפוליאון לסנט הלנה. פיל שמע מפיו של וולינגטון כיצד נערך קרב ווטרלו, ומפריז המשיך בדרכו והתארח אצל הדוכס של ריצ'מונד בבריסל, הממלכה המאוחדת של ארצות השפלה. בהיותו שם צפה פיל בקרקע שעליה התקיים קרב ווטרלו. פיל עזב את אירלנד באוגוסט 1818 (הוא מעולם לא חזר אל האי), ולא הצטרף לממשלתו של לורד ליברפול עד ינואר 1822. בשנים שבין 1818 ל-1822 כיהן פיל בתור יושב בראש ועדה שמומנה בידי הממשלה והיה עליה לשקול את הכדאיות של דרישה מבנק אנגליה לחדש את תקן הזהב. הצורך בוועדה עלה לנוכח הצעת חוק בעניין ובבוא העת היה פיל זה שכתב את הדו"ח המסכם את תוצאותיה של הוועדה. הראיות שהובאו בפני ועדת מטילי הכספים בשנת 1811 הראו כי הנפקת יתר של מטבע הנייר מאז השעיית התשלומים במזומן בשנת 1797 הביאה לירידת ערכה של הלירה שטרלינג ולעליית מחירי הזהב.

השאלה הייתה, האם הפרשי הערכים היו בעלי חשיבות על הסדר הכלכלי. בשנת 1811 בית הנבחרים שהונהג בידי רוב טורי בראשות ספנסר פרסיבל, החליט שהתשובה היא כן, אך לא כל עוד התמשכה המלחמה באירופה, ופיל עצמו הצביע נגד השבת תקן הזהב בהצבעה של אותה השנה. המשבר הכלכלי שפרץ לאחר המלחמה שכנע אותו כי סוגיית ההפרשים וירידת הערך של הלירה שטרלינג הובילה גם להשערות כלכליות בעייתיות, משברים כלכליים, אבטלה ותסיסה פוליטית. כעת סבר פיל כי האחריות הראשונה של הוועדה היא להגן על הנושה הציבורי, אשר זכאי מבחינה מוסרית להיפרע במטבע שהשאיל ולא במטבע מסוג אחר. הוועדה עברה במהירות לבחינה של מתי ואיך ישתנה התקן לזהב, צבירת עתודה של זהב והשלבים הבאים לקראת הסדר תקן זהב. החל מהשטרות הגדולים יותר, היה צורך להעביר דרישה מצד בנקים להמרת ניירות כסף לזהב. הליכים אלו התקיימו בשעה שמחירי הליש"ט והזהב החלו להשתוות מחדש. דרך השינויים בהפרשים בין תקן הכספים ותקן הזהב סיכם פיל את המורכבות התאורטית של הסוגיה, ונתן תוקף לתמיכתו בפתרון דרך חקיקה פרלמנטרית ארוכת טווח אשר תייצב את ערכו של המטבע הבריטי באשר הוא ביחס למסחר העולמי. פעילותו כיו"ר הוועדה תרמה רבות לטיפוח הקריירה הפוליטית שלו והעלתה את חשיבותו הפוליטית בתוך הפרלמנט.

נישואים ומשפחה

ג'וליה, ליידי פיל. דיוקן משנת 1827 ידי תומאס לורנס.

לא ברור אם כאשר עזב את אירלנד, פיל כבר התאהב בג'וליה פלויד (Julia Floyd;‏ 1795–1859), בתו של הגנרל סר ג'ון פלויד, שהיה, כשהגיע פיל לאירלנד בשנת 1812, השני בפיקודו על הכוחות הצבאיים באי. אשתו הראשונה של ג'ון, רבקה ג'וליאנה, הייתה בתו של צ'ארלס דארק, סוחר במדרס (דרום הודו; טאמיל נאדו). ג'וליה נולדה בהודו, וכמו פיל היא איבדה את אמה בצעירותה (בשנת 1802). היא ואמה החורגת, ליידי דני, אורחו בבית המזכיר הראשי באירלנד בפיניקס פארק עת מילא פיל את תפקיד המזכיר. פיל היה קשוב אליהם בצורה יוצאת דופן כאשר, בשנת 1817, הם עזבו את דבלין ללונדון.

כשפיל עצמו חזר לאנגליה בשנת 1818 הוא תהה אם ג'וליה תנטוש את עיסוקיה השונים במסחר ואופנה בכדי להיות אשתו של פוליטיקאי מקצועי. לבסוף ג'וליה השיבה על שאלה זאת בחיוב. הזוג התארסו במרץ 1820, והתחתנו ב-8 ביוני. במהלך שתים עשרה השנים הבאות, בעוד פיל עלה לפסגה בפוליטיקה הלאומית, נולדו לזוג שבעה ילדים: ג'וליה הבת (1821), רוברט פיל השלישי (1822), פרדריק פיל (1823), ויליאם פיל (1824), ג'ון פלויד (1827), ארתור ולסלי פיל (1829), ואליזבת (1832). בלונדון התגוררה משפחת פיל בבית חדש שתוכנן על ידי רוברט סמירק ונבנה בשנת 1824 ב-4 גנים מול כביש וייטהול ברובע הסיטי של וֶסְטְמִינְסְטֶר שבלונדון. בביתם החדש, בגלריה ארוכה שהוזמנה במיוחד, תלה פיל את אוסף הציורים שלו מהולנד ופלנדריה. אלה נרכשו, בעזרתו של אביו ובעצת הצייר הסקוטי המהולל דייוויד וילקי, בתקופה בה משרדי הממשלות האירופאיות עדיין היו עסוקים בעיקר בתוצאות ובעקבות של תהפוכות המלחמות הנפוליאוניות והשיקום שלאחריהן. בכל פעם שפיל מצא את עצמו לבד בלונדון הוא כתב לג'וליה מדי יום, ושום שערורייה על רומנים מחוץ לנישואים לא נצמדה לשמו.

מזכיר הפנים

רוברט פיל (תאריך איור לא ידוע), דיוקן ידי ג'ון לינל.

המשפט הפלילי

פיל נחשב לאחד הכוחות העולים במפלגה הטורית והוא נכנס לממשלה לתפקיד מפתח בתחילת 1822. בשנים 1820 ו-1821 סירב פיל להצעות למשרה בממשלה כנשיא מועצת הבקרה. אך ב-17 בינואר 1822 הצטרף מחדש לממשל כמזכיר הפנים (Home secretary), תפקיד המקביל לזה של שר פנים. הייתה זאת משרה אשר בה כיהן פיל עד שלורד ליברפול ספג אירוע מוחי בשנת 1827 וחדל מראשות הממשלה, פיל כיהן פעם נוספת בתפקיד, תחת הדוכס מוולינגטון, משנת 1828 עד 1830. בתפקיד זה פיל הנהיג מספר רפורמות חשובות במערכת אכיפת החוק הבריטית. כאחריותו העיקרית של מזכיר הפנים היה על פיל לשמר חוק וסדר אזרחיים, ובמסגרת אחריות זאת הוא הבדיל את עצמו מרבים אחרים בני תקופתו שקראו לרפורמה מנהלית. היה זה במסגרת תפקיד זה שפיל ניחן ביכולתו לראות את התהליכים החברתיים בשלמותם ולדאוג לכל ההיבטים הנדרשים בהם, החל מהניסוח של החוק הפלילי והמכניקה של השיטור, דרך כתב אישום, משפט וגזר דין, ועד ענישה על פגיעה ברכוש, בכלא ובמושבות עונשין.

בני דורו העניקו לפיל קרדיט על צמצום מספר העבירות שגרמו לעונש מוות. אך לא נרשמה ירידה במספר ההוצאות להורג כבר בתקופה שפיל היה למזכיר הפנים, וההישג הבולט ביותר בתקופתו במשרד הפנים היה איחוד החוק הפלילי. הוא החל בשנת 1823 במקום שבו קודמו, לורד סידמות', נעצר בסיום כהונתו עם הרפורמה בחוק הנוגע לבתי כלא. בשנה שלאחר מכן הוא נקט ברפורמה בחוקים הנוגעים לסדרי תחבורה, והחל לשדל את השופטים הסקוטים לקראת רפורמה בחוק הפלילי הסקוטי, שהיה נפרד ממקבילו האנגלי. בשנת 1825 הוא איחד שמונים וחמישה חוקים הנוגעים לפעילות שופטים לכדי חקיקה אחת. בשנת 1826 הוא הציע לאחד את החוקים הנוגעים לגנבה. מתוך 14,437 אנשים באנגליה ובויילס שהואשמו בפשעים שונים במהלך השנה הקודמת, 12,500 (לפחות) הואשמו בגנבה, שהייתה קטגוריית הפשיעה הפלילית הנודעת ביותר. היה צורך באיחוד מכיוון שבכל שנה במאה השמונה עשרה, מעשים ספציפיים (דוגמת גנבת חורים, קוצים וחבטות) נענשו כפשעים לפי חקיקות שונות. נכון להצעת האיחוד של פיל היו תשעים ושתיים חוקים הנוגעים לגנבה לפי קוד המשפט הפלילי הבריטי, חלקם החלו עוד בתקופת שלטונו של הנרי השלישי, מלך אנגליה, ופיל ביקש לאחד אותם בתקנון אחד בן שלושים עמודים. בהזדמנות זו ניסיונו לצמצם את החוקים השונים לכדי חקיקה אחת הוכיח את שאפתנותו, והצעת החוק הגיעה, לבסוף, כארבע חקיקות נפרדות בשנת 1827.

כישרונותיו של פיל מעולם לא היו בולטים יותר מאשר בעמלת איחוד החקיקות הזאת. בשנת 1824 המליצה ועדה נבחרת להפריד בין גיבושי חקיקות ותיקוני חקיקות. פיל החליט שהם אינם ניתנים להפרדה. הוא פירש את משמעותו של גיבוש חקיקות כאוסף 'חוקים מפוזרים בראש אחד' אשר בנוסף לגיבושם תידרש בדיקה ומעבר תיקונים, תפקיד שלטענתו של פיל היה על בתי המשפט למלא. כאשר מצא פער כלשהו "דרכו בורחת אשמה ידועה לשמצה" (הוא הטיל כדוגמה גנבה של תעודות מניות בכספים שלא היוותה עבירה באותה תקופה), היה צורך לתקן אותו במקביל לגיבוש. בידיו של פיל, אפוא, הייתה חקיקה מגבשת שהייתה במקביל גם לחקיקה רפורמית אשר שילבה פסיקות וסיפקה מחסומים למחדלים משפטיים כמתקיים בתיקוני חקיקות. כשהיה על פיל להשיג תמיכה לאיחוד לא רק מהפרלמנט אלא גם מהרשות השופטת, הוא הפיץ טיוטות של ארבע הצעות החוק המגבשות שלו בקרב השופטים, והתאמץ לזכות בתמיכתם. הוא הצליח כיוון שתשע עשיריות מכלל המשפט הפלילי נגע לחוקים רשומים, ששופטים אהבו לבקר אותו, ועשירית אחרונה, הייתה לחוקים המבוססים על מסורת ועל כן לא רשומים.

ב-9 במרץ 1826 השיטה של פיל להציג הצעת חקיקה הגיעה לבשלות בנאומו הגדול על גנבה. הוא פתח בהתנצלות בפני הפרלמנט על כך שעמד לנאום על נושא שעלול 'להרחיק התרגשות מהרגשות הפוליטיים' ועשוי להיראות 'עקר ולא מזמין' עבור חברי הפרלמנט. הייתה התייחסות להתחלה חדשה היפותטית ('אם היינו מחוקקים את סדר חדש, ללא התייחסות למנהגים קודמים והרגלים שנוצרו'). היה מבט על הצעות קיצוניות יותר ל'רפורמה מהירה, שאינה עולה בקנה אחד עם התלבטות בוגרת', והבטחה שאם יתאפשר לו להתנהל כדרכו, לא תהיה 'חתרנות עולה של מוסדות עתיקים' ו'לא תביא לוויתורים' מצד גורמי סמכות. הצעותיו שלו הוצגו אז כדרך אמצע בין חופש הפעילות של הקוד המשפטי הבריטי לבין התמציתיות של ההקבלה הצרפתית. לבסוף הודיע על שאיפתו להשאיר אחריו 'רישום כלשהו של האמון שנתן בו הפרלמנט', ולחבר את שמו עם 'תיקונים נצחיים' במוסדות המדינה.

רפורמה במשטרה

עם תחילת כהונתו השנייה במשרד הפנים, הפעם תחת ממשלת וולינגטון, המשיך פיל את הרפורמות בהן פסק עם התפטרותו ב-1827. בשנת 1828 עסק בדיני העבירות כלפי האזרח התובע, והפחית את מספר החקיקות בנושא מחמישים ושבע לאחת. בשנת 1830 הפך את עשרים ושבע החקיקות הנוגעות לזיופים של עונשי מוות לכדי חקיקה אחת. נושא שראה בו חשיבות גדולה עוד יותר, היה עניין פעילותה של המשטרה. בשנת 1822 סירבה ועדה להמליץ על כל רפורמה. בשנת 1828 הבטיח פיל ועדה חדשה שתדון במשטרה מיוחדת למטרופולין; מרכז אוכלוסין, ובשנה שלאחר מכן הצליח להעביר חקיקה לטובת הקמת יחידה שכזאת בלונדון. ב-1829 הקים פיל את כוח המשטרה המטרופוליטני של לונדון שמוקם בסקוטלנד יארד. 1,000 השוטרים בכוח זה כונו בחיבה "בובי'ס" ("'Bobbies'") או מתוך חיבה פחותה יותר "פילר'ס" ("Peelers"). אף שבתחילה הם לא זכו לאהדה ציבורית, הם הוכיחו את עצמם כיעילים מאוד בצמצום ממדי הפשע בלונדון וב-1857 הוכרחו כל הערים בבריטניה להקים לעצמן כוחות משטרה. פיל נחשב לאביה של משטרת בריטניה המודרנית וניסח את הקוד האתי שלה.

פיל כבר נתן אינדיקציה לאופן מחשבתו ודעותיו בנושא כאשר שיבח את היחידה הקטנה של שופטים מקצועיים ושוטרים שהוקמה בלונדון בשנת 1793. אבל מבנה יחידת האכיפה המיוחדת הזאת נשען על מכלול של קשיים במערכת הבירוקרטית המסובכת. בסנט פנקראס רנסאנס לונדון הוטל שברובע קמדן לבדו היו שמונה עשר משמרות לילה שונות של תחנות משטרה שונות, שלרבים מהם לא הייתה סמכות להתערב בקטטה בצד השני של הרחוב. פיל החליט ליצור גוף מאוחד בשליטת מזכיר הפנים והיה זה משרדו ששילם על פי תעריף כללי. הכוח החדש החל לסייר ברחובות ב-29 בספטמבר 1829. הם לא היו שם כדי לבצע עבודות בילוש פליליות כנהוג ביחידות מיוחדות, אלא לרסן התפרעויות ולשמר אכיפת חוק וסדר. 'משטרת המניעה הנמרצת' של פיל נשאה כלי מטען אך לא כלי נשק, והנשק החדשני שלהם היה המשמעת הצבאית שלהם. כוח המשטרה ה"לא חוקתי" הזה, כפי שהוא נקרא בעתירה לחקיקה נגדו (שלא עברה), פגש התמרמרות אזרחית, והחלו הרבה תקיפות על שוטרים. אבל כוח של קצת יותר מ-3,000 איש זכה לשליטה באכיפה ברחובות לונדון.

בתקופות בעייתיות של תסיסה אזרחית-מהפכנית כביכול, היה הכוח גם צעד מרגיע שמנע את הצורך בשימוש בחיילים ופעל להפחית את הסיכון לשפיכות דמים. עם הזמן נסוגה האופוזיציה לרפורמה המשטרתית מטענותיה. החשש שהמשטרה התפתחה למשטרה חשאית על פי המודל המטרופוליני התברר כהקצנה, ועוינות ומרירות אזרחית מעצם הרעיון של כוח משטרה יעיל נשמט. באמצע המאה הפך תדמיתו של השוטר לדמות ידידותית ושכנה עבור האזרחים. הרפורמה החשובה ביותר הייתה הקמתו של כוח המשטרה המטרופוליטני ב-1829. הוא גם ביצע רפורמות בחוק הפלילי בהפחיתו את מספר הפשעים שעונשם היה מוות ופישט ואיחד מספר חוקים פליליים. הוא יצר רפורמה במערכת בתי הסוהר על ידי שינוי בתשלום לסוהרים ובהקמת מערכת חינוך לאסירים.

אמנציפציה לקתולים

דניאל או'קונל, מנהיג "האירים המאוחדים" הבדלנים שקידמו את האמנציפציה לקתולים. מיריביו הפוליטיים המרכזיים של פיל.

ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון, שהזמין את פיל חזרה למשרת מזכיר הפנים בממשלתו הטורית.

כל עוד הלורד ליברפול היה ראש הממשלה האמנציפציה הקתולית נשארה שאלה פתוחה, ופיל, אשר כמזכיר הבית היה אחראי כולל על הממשל באירלנד, המשיך לפעול כמתנגד מרכזי לה המפגין בבית הנבחרים. אבל הנושא החל לצאת מכלל שליטה, הן בווסטמינסטר והן באירלנד. בשנת 1825 זכו הפרו-קתולים בהצבעה השנתית בבית הנבחרים. פיל הציע את התפטרותו, אך נאמר לו כי התפטרותו תפיל את ממשלת ליברפול. בשנת 1826 התקיימו בחירות כלליות אשר במהלכן השיגה המפלגה השמרנית רוב מוחץ של מושבים בבית הנבחרים, ובתחילת השנה שלאחר מכן ספג ליברפול אירוע מוחי ונאלץ לסיים את כהונתו. עם סיום כהונתו של הלורד ליברפול כראש ממשלה והחלפתו בג'ורג' קנינג, התפטר פיל מתפקידו כמזכיר הפנים. קנינג תמך בחקיקת חוק מתן שוויון הזכויות לקתולים בעוד שפיל היה ממתנגדיו הראשיים. ארבעה חודשים לאחר שקנינג מונה לתפקיד הוא הלך לעולמו ולאחר תקופת כהונה קצרה של הלורד גודריץ', חזר פיל לתפקיד שר הפנים בממשלתו של הדוכס מוולינגטון. בתקופה זו פיל נחשב לאישיות השנייה בחשיבותה במפלגה הטורית, אחרי וולינגטון עצמו. במקביל לתפקידו כמזכיר הפנים, היה פיל מנהיג בית הנבחרים, וככזה היה עליו להתמודד עם השאלה הקתולית.

בשנת 1827 זכו תומכי האמנציפציה בהצבעה השנתית בבית הנבחרים. בשנה שלאחר מכן, כאשר מתנגדי האמנציפציה ותומכיו ניסו להגיע לפשרה והסדר, הובסה הממשלה בסדרת חקיקות. המפלגה הטורית התפצלה, מה שגרם לסדרת הפסדים שלה בהצבעות בבית הנבחרים שנגעו לחקיקות. תחילה היה חוק מבחני הקודש שהוצע בידי הפוליטיקאי הוויגי, ג'ון ראסל, רוזן ראסל הראשון. החוק נועד לבטל את חוק התאגיד משנת 1661 ואת חוק המבחן משנת 1673. חוקים אלו דרשו מאנשים שהיו בעלי משרות מנהליות אזרחיות או צבאיות, לקיים תפקיד בכנסייה האנגליקנית ולהצהיר שאינם תומכים בהתבססות דתית אחרת. החוק הראשון נועד תחילה להרחיק את הקתולים מהתפקיד הציבורי, ובסופו של דבר הגביל את הפרוטסטנטים שאינם אנגליקנים. עם זאת, במאה וחמישים השנים לאחר כניסת חוקים אלו לפעילות, הכוח החברתי ההולך וגדל של הדתות המפרידות בבריטניה הקל בהדרגה על ההקפדות הללו. למרות מעבר החקיקה הצליחו וולינגטון ופיל לבטלה דרך הצעת חקיקה לביטול ודרך ניתוב הקשרים הפוליטיים בין חברי הפרלמנט המתנדנדים.

הקושי בחקיקה השנייה שנגעה לאמנציפציה נבעה מחיזוקם של תומכי האמנציפציה בראשות או'קונל במספר מושביהם בבית הנבחרים לאחר הבחירות המקומיות ב-1828. השאלה היחידה הייתה האם יש להעביר אמנציפציה בממשלה הקיימת או שממשלת וולינגטון ופיל תתפטר ותפנה את המקום עבור קואליציה וויגית-אירית. שוב הציע פיל להתפטר, ושוב שוכנע להישאר. במקביל, היה עליו לוותר על מושבו הפרלמנטרי באוקספורד. בסוף פברואר הוא הובס בבחירות המקומיות לבית הנבחרים על ידי סר רוברט אינגליס הוויגי ב-609 קולות מול 755, והממשלה נאלצה לבקש לפנות את כיסאו של חבר המפלגה הטורית בווסטברי לטובת פיל. פיל היה מודע, לנוכח השינויים הפוליטיים, שעל הממשלה להתפשר ולתמוך באמנציפציה עם מטרתה להישאר בהנהגת המדינה.

כאשר הגיע ב-5 במרץ 1829 לפרלמנט כדי להציג את הצעת החוק של הממשלה לאמנציפציה של הקתולים (שהוצגה ביחד עם וולינגטון), נשאל פיל בידי חברי הפרלמנט מדוע הוא רואה "הכרח לאמנציפציה כעת, דבר אשר לא היה ברור קודם לכן". הוא ענה בפני הפרלמנט בתגובה כי זה המצב התוסס באירלנד ששכנע אותו לתמוך באמנציפציה. '[הרפורמציה] באירלנד' עד כה 'לא התקדמה' למרות מאמציה הרבים של הכנסייה הפרוטסטנטית בבריטניה. ריכוז אוכלוסין פרוטסטנטי נוצר - באופן חלקי - רק בחבל אלסטר בצפון אירלנד. למרות ההחלטה, פיל לא דן עם גורמים קתולים בעניין החקיקה והותיר את או'קונל מחוץ לתכנון של החקיקה עבור האמנציפציה. הקתולים היו רשאים להיכנס לשני בתי הפרלמנט ולכהן בכל תפקיד למעט יורש העצר המלכותי, לורד צ'נסלור (שר המשפטים) ונציג הכתר (באופן מוזר ביותר) של אירלנד עצמה. בתמורה השיג פיל שינוי במבנה מושבי הפרלמנט האיריים שהטיב עם המפלגה הטורית. הממשלה לא ביקשה שליטה כלשהי על מינוי הבישופים הקתולים, מכיוון שאף ממשלה בריטית, אמר פיל, לא תוכל להיכנס למשא ומתן עם האפיפיור ברומא.

נפילת הממשלה, אופוזיציה, המפלגה השמרנית

באותה תקופה שיוועו מעמד העובדים ומעמד הביניים בבריטניה לביצועה של רפורמה, ושוויון הזכויות לקתולים היה רק אחד מהרעיונות שעמדו אז על הפרק. הצעת החוק לאמנציפציה התקבלה, אך היא פיצלה את המפלגה הטורית, והממשלה איבדה חלק נרחב מהשפעתה בפרלמנט. פיל בילה את שנותיו המעצבות בפוליטיקה בעת שבה הממשלות הסתמכו פעמים רבות על חסות ממלכתית מצד המונרך ומצד רוב הלורדים. המחסור בתמיכה זאת הקשה על התפקוד של הממשלה בתוך הפרלמנט. רפורמה פרלמנטרית עלתה על הפרק, בין לבין עקב ההתפצלות של המפלגה הטורית עם האולטרה-טורים, שהמשיכו להתנגד לאמנציפציה לקתולים, פיצלו את קולותיה של הממשלה והונהגו בידי אדוארד קנצ'בול, הברונט התשיעי.

בין השנים 1826–1830 פיל עצמו פעל להעביר את שני המושבים הטוריים שנלקחו מפנרין למנצ'סטר, זאת כחלק מניסיון לזכות בתמיכה נרחבת יותר מצד מרכז אוכלוסין. הוא נפגש בהתנגדות מצד בית הלורדים שהטילו וטו על חקיקה שנועדה לשנות את הרכב מושבי הפרלמנט (הטיה בקביעת מחוזות בחירה) בערים גדולות. כעת, בשנת 1830, כבר נידונו הצעות רפורמה פרלמנטרית אשר קודמו בידי הממשלה הטורית לפני שג'ורג' הרביעי, מלך הממלכה המאוחדת, נפטר ביוני. משמעות מותו של מלך הייתה פיזור הפרלמנט והכנה לקראת בחירות כלליות חדשות. בחירות חדשות התקיימו מסוף יולי ועד תחילת ספטמבר.

שנת 1830 הייתה 'קו פרשת מים' בחייו האישיים של פיל כמו בחייו הציבוריים, שכן אביו נפטר ב-3 במאי, ופיל הפך לברונט השני, ירש את הנכס המשפחתי בדרייטון מנור (שיחד עם השקעות כספיות של אביו בקרנות הביא לו הכנסה של 40,000 ליש"ט לשנה), וירש את אביו כחבר בית הנבחרים בטאמוורת', אותו המשיך לייצג בבית הנבחרים עד סוף חייו. המפלגה הטורית בראשות וולינגטון ופיל איבדה את הרוב שלה בבית הנבחרים אך נשארה המפלגה הגדולה ביותר. המפלגה האולטרה-טורית החדשה שהתפצלה השיגה 60 מושבים ועבור הטורים היה קושי בהשגת גיבוש מחדש בעבור קואליציה. במקום זאת, וולינגטון קידם ממשלת אחדות עם המפלגה הוויגית ומינה חברים מהמפלגה לתפקידי מפתח בממשלה. פיל טען כי הייתה זאת בגידה בערכים הטורים, והוא בקושי דיבר עם וולינגטון. כאשר הובסה הממשלה בהצבעת אי-אמון על בסיס חקיקת הרשימה האזרחית החדשה, ב-15 בנובמבר 1830, הוא תמך בהצבעה שפירקה את הממשלה. תדמיתו הפוליטית של פיל נפגעה באשמת "חבטות" שנגעו לשאלה הקתולית והופנו נגדו מתוך מפלגתו, מה שהוביל לאנטגוניזם והיה גורם בהתנגדותו לשימור הממשלה. בסופו של יום הממשלה הטורית סירבה להתפשר על נושאים אחרים ונפלה ב-1830 לטובתה של ממשלה וויגית בהנהגתו של צ'ארלס גריי, רוזן גריי השני.

במהלך השנתיים הקרובות - בעוד שממשלה בראשות לורד גריי הציגה הצעות לחוקי רפורמות, הכריזה על בחירות כלליות נוספות, וביקשה לשכנע את המלך ויליאם הרביעי ליצור מושבי לורדים וויגים נוספים כדי להעביר את הצעת החוק שלהם דרך בית הלורדים - פיל היה מחויב ללמוד את תפקידו החדש, כמנהיג אופוזיציה. תחילה התקשה פיל להסתגל לתפקיד זה, ב-1831 הוא נחרד מגודלן של היריבויות הפוליטיות הפנימיות, וב-9 באפריל הוא עמד על הרגליים, ולא היה בטוח כיצד לארגן מחדש את מפלגתו המפוזרת, כאשר נושא המוט השחור הגיע לזמן את כלל חברי הפרלמנט למשמע ההודעה על פיזורו של הפרלמנט. במהלך הבחירות הכלליות, ביתו של פיל בלונדון היה צריך להיות מוגן על ידי משטרת המטרופוליטן החדשה, ופיל עצמו נאלץ להיעצר על ידי חבריו מלהתערב בדו-קרב עם סר ג'ון הובאוס (אנ') הוויגי שאתגר אותו. בסופן של הבחירות התחזקו הוויגים עוד יותר והשיגו רוב מוצק בבית הנבחרים. לקראת מעבר החקיקה אל בית הלורדים הציע פיל להקים עבורה ועידת לורדים מצומצמת וייחודית, הצעה שעברה. מניעו של פיל היה בוועידת לורדים זמנית בלבד אשר תמנע מהממשלה הוויגית מללחוץ על ויליאם הרביעי להוסיף מושבים קבועים בבית הלורדים.

במאי 1832, כאשר שרים רבים התפטרו מממשלתו של גריי, סירב פיל להזמנתו של המלך להקים או להצטרף לממשלה חדשה. פיל הפתיע רבים כאשר תמך ברפורמות החברתיות של הממשלה הוויגית, אשר בין לבין העניקו זכות בחירה למעגל נרחב יותר של אזרחים (חוק הרפורמה של 1832). בהמשך הפגין אמון בעתידו הפוליטי בכך שהזמין את האדריכל הנודע רוברט סמירק (מאבות התחייה היוונית האדריכלית) לעצב לו אחוזה חדשה, אשר כללה את הנוחיות שבבית בעל מיזוג ושרברבות, שהיו חדשים נכון לאותה העת. את האחוזה בנה סמירק בדרייטון. בהמשך נהגה משפחת פיל לבלות באחוזה במהלך חגים. לשם פיל העביר רבים מציוריו הבריטיים. אלה כללו דיוקנאות, שהוזמנו על ידי סר תומאס לורנס, ומתנות שניתנו על ידי עמיתיו הפוליטיים ליברפול, קנינג, ויליאם האסקיסון, וולינגטון וג'ורג' המילטון-גורדון, רוזן אברדין הרביעי. 175 חברי בית הנבחרים בלבד נבחרו מטעמה של המפלגה הטורית לאחר בחירות 1832, כולל האולטרה-טורים שעודם היו מפוצלים אידאולוגית. פיל היה מבין הנבחרים כאשר זכה לראשונה בבחירות במושב הגדול של טאמוורת'.

קודם לכן לא היה לו ניסיון בבחירות למושבי בחירה גדולים כזה, והוא היה שותף לרבים מפחדי האולטרה-טורים מפני הטיה בקביעת מחוזות הבחירה בידי הממשלה הוויגית. אך הוא נמנע מלבצע כל ניסיון מוקדם של איחוד מפלגתי מחודש, והוא חיכה שחברי המפלגה הטורית יתאספו סביבו בתנאים שלו. כישלונם של האולטרה-טורים הרדיקלים בבחירות הוביל לאיבוד רוב התמיכה שלהם מפנים ורבים מחבריהם העדיפו איחוד מחודש עם המפלגה הטורית. כאשר אוחדו הטורים והאולטרה-טורים, הקים פיל מתוך המפלגה המחודשת את 'המפלגה השמרנית'. שנותיו של פיל באופוזיציה סוערות באופן מיוחד, אך בסופו של דבר הועברו מספיק רפורמות עקב היותו של ויליאם הרביעי בטוח מספיק בעצמו כדי להזמין ב-1834 את הטורים להקים שוב ממשלה בהמשך לממשלותיהם של הלורד גריי והלורד מלבורן. הבחירה לתפקיד ראש הממשלה נפלה על פיל ששהה אז בחצי האי האפניני ווולינגטון מילא את מקומו בשלושת השבועות עד לשובו לבריטניה.

כהונה ראשונה כראש ממשלה

ראש הממשלה רוברט פיל. דיוקן ידי הנרי ויליאם פיקרסגיל. ניתן לגלריית הדיוקנאות הלאומית, לונדון, בשנת 1951.

ממשלה טורית זאת הייתה ממשלת מיעוט והיא הייתה תלויה ברצונם הטוב של הוויגים להמשך קיומה. בהצהרת המדיניות שלו לרגל הבחירות הכלליות של ינואר 1835 הניח פיל את היסודות עבור המפלגה השמרנית. בהצהרתו זו הוא התחייב שהשמרנים יאשרו את ביצועה של רפורמה צנועה, אך תחת זאת הוויגים חברו לחבריו האירים הרדיקלים של דניאל או'קונל שהביסו את הממשלה שוב ושוב בהצבעות על חוקים שונים. בסופו של דבר התפטרה ממשלתו של פיל מתוך תסכול והוויגים תחת הנהגתו של הלורד מלבורן שבו לשלטון. ההישג העיקרי של ממשלתו הראשונה של פיל היה הקמתה של ועדה לבחינת העליונות של הכנסייה האנגליקנית.

עם מינויו לראש ממשלה, פיל מצא דרכו לתקשר עם בוחריו. המניפסט (מנשר) של טאמוורת' הופנה לבוחריו ותומכיו מקרב בית הנבחרים, אך הוא הופץ לעיתונים הלאומיים ופורסם ב-19 בדצמבר 1834. פיל פנה, בניסיון לעורר השראה, 'לאותו מעמד גדול ואינטליגנטי של החברה... שמעוניין הרבה פחות בוויכוחים של מפלגות, מאשר בשמירה על הסדר והגורמים לשלטון טוב'. הוא הבטיח 'סקירה מדוקדקת של מוסדות, אזרחיים ודתיים' ו'תיקון העוולות שהוכיחו את כישלונן ותיקון התלונות האמתיות [של הציבור]'. לא לקח לו זמן רב להוכיח כי הצהרות אלו היו מעבר לרק רטוריקה. מצדו הוא מצא את המעורבות הדתית בפוליטיקה מטרידה כמעט כמו חסינות פוליטית, ופעל להימנע מהדת כנושא שיחה פוליטי. אך הוא העריך את הכנסייה כמוסד, והוא שכנע את הבישופים לאמץ ועדה כנסייתית, שתאפשר לכנסייה לשנות את עצמה לפי הלך הרוח הציבורי ולהציל את מעמדה מפני יריביה הפוליטיים. פיל קיווה כי פעולות אלו יתרמו לסבסוד הברית הפוליטית המחודשת של המפלגה השמרנית ויביא לסיום הקרע בין הטורים והאולטרה-טורים שפרע ב-1829.

בבחירות שלאחר מכן, בתחילת 1835, זכו תומכיו של פיל ב-290 מושבים והפכו למפלגה הגדולה ביותר בבית הנבחרים. זה לא הספיק לתת להם רוב, ופיל הופתע מהמיומנות שבה ליכד הלורד ג'ון ראסל הוויגי את האירים הרדיקלים בתוך אופוזיציה חדשה שהנהיג ויליאם לם, ויקונט מלבורן השני. ראשית, הצליחה אופוזיציה זאת להביא לפיטורי יושב ראש בית הנבחרים. ראסל ומלבורן עם זאת לא ניסו להעביר הצבעת אי-אמון בממשלתו של פיל ולזה התאפשר די זמן בכדי להציג את הצעת חקיקת 'מעשר הכספים האירי'. בשבוע הראשון של אפריל הובס פיל שלוש פעמים בניסיונות ממשלתו להעביר חקיקות שונות, וב-8 באפריל התפטר. בתוך ארבעה חודשים המלך מינה את פיל למנהיג מפלגת האופוזיציה הראשית, ופיל זכה לשבחים רבים. הוא לא הצליח להעביר את החקיקות שלו, אבל הוא נשאר מבוצר בעמדתו מספיק זמן כדי לגרום למתנגדיו להתחייב לניכוס (עוד לא פופולרי) של ההכנסות העודפות של הכנסייה האירית עבור חינוך ממשלתי של נוצרים בני כל ענפי הדת. עם מעברו של פיל לספסלי האופוזיציה בתור ראש האופוזיציה, החלה תחרות פוליטית ארוכת שנים בינו לבין ראסל, שאמנם לא היה ראש הממשלה ומנהיג המפלגה הוויגית (תפקידים שבהם נשא הלורד מלבורן), הוא היווה את הסמכות הוויגית מאחורי הקלעים.

מנהיג האופוזיציה

במשך שש שנים בין השנים 1835–1841 גילה פיל סבלנות בעת פעילותו בשורות האופוזיציה בעוד חיכה לעת שבא משרת ראש הממשלה תשוב לחיקו מידי הלורד מלבורן. תחילה, עם הפיכתו לראש האופוזיציה, חשש מקריסת המפלגה החדשה שהקים. תחושת המפלה של המפלגה הגיעה לשיא חדש בקיץ ובסתיו של 1835. בתוך הפרלמנט חש פיל שמא חבריו הטוריים מאיימים על מעמדו, על ידי קריאת תיגר על הצעת חוק התאגיד העירוני של הממשלה, שעלול לפגוע במעמד הגבוהה, לו היו רבים מהם שייכים. פיל ניסה, כפי שהגדיר זאת בשנת 1838, "לצמצם את הסיכון [עבור המפלגה] ולהכריע את הלם ההתנגשויות בין שני הענפים המתדיינים של הרשות המחוקקת". הוא העביר את תמיכתו בהצעת החוק - שהיווה המשך לחוק הרפורמה מ-1832 - אשר עברה בהצבעה דרך בית הנבחרים ובית הלורדים. בשנה שלאחר מכן המשיך להכריז על התנגדות סלקטיבית לממשלה הוויגית. פיל נהנה מהעובדה שפעם אחר פעם סירב בית הלורדים לקבל הצעות חקיקה של הממשלה להעברת אוטונומיה באכיפה משטרתית באירלנד. מחוץ לפרלמנט הוא המשיך לפתח את נושא השמרנות החדשה - בנאום שנערך בסיטי של לונדון במאי 1835 ובגלאזגו (שם נבחר לרקטור של אוניברסיטת גלאזגו) בינואר 1837.

המפלגה והארגון שלה היו תחת הטיפול והפיקוח הממושך מצידו של פיל. הוא לא נהג להביע תמיכה רבה במקור להפרדה פוליטית-מפלגתית, ונרתע מהלוחמניות שהמפלגות יצרו לאחר 1830. על כל מקרה ראה פיל בהסדר מפלגה יצירה גורם חשוב לשימור המעמד הפוליטי של הטורים. מנקודה זאת החל פיל להתעניין באופן ממושך בהלך הרוח הציבורי של בוחריו. בבחירות הכלליות של 1837, אשר התקיימו עקב מות המלך, זכתה המפלגה ל-41 מושבים נוספים בבית הנבחרים והייתה בעלת 314 מושבים לעומת 344 לממשלה הוויגית. מצב זה הותיר את הממשלה תלויה במפלגה האירית של או'קונל. הממשלה החדשה החלה להסיט חלק נרחב מתשומת לבה לאירלנד עבור הפיתוח שלה, פיל גינה את תוכניתה של הממשלה לבנות את קווי מסילות הברזל העיקריים באירלנד (1839), ומנע את מעבר החוק התאגיד העירוני האירי (1840) על חודם של קולות בודדים.

במאי 1839 קיבל פיל הצעה נוספת להקים ממשלה על ידי המלכה החדשה ויקטוריה. ממשלה זו הייתה אמורה גם היא להיות ממשלת מיעוט, ופיל הרגיש שכדי להקים ממשלה זו הוא חייב לקבל יותר גיבוי ממלכתו. לורד מלבורן היה איש סודה של המלכה במשך כמה שנים ורבות מנשות החצר ובנות הלוויה של המלכה היו מקרב נשותיהם ובנות משפחתם של חברי המפלגה הוויגית. הדעות היו שוויקטוריה הרשתה לעצמה להיות מקורבת מדי למפלגה הוויגית. לפיכך ביקש פיל שכמה מנשות הפמליה הזאת תפוטרנה ותוחלפנה בעמיתותיהן מהמפלגה השמרנית, ובכך עורר את מה שכונה אז "משבר חדר השינה" (Bedchamber crisis). המלכה סירבה להחליף את בנות הלוויה שלה ולמרות טענותיו של הדוכס מוולינגטון, היא הסתמכה על הבטחת התמיכה של מנהיגי המפלגה הוויגית. פיל סירב להרכיב ממשלה, והוויגים חזרו לשלטון.

הבחירות הכלליות של 1841 והרכב הקבינט

ערך מורחב – הבחירות הכלליות בבריטניה 1841

מפת הבחריות הכלליות ב-1841: כחולים לשמרנים, כתומים לוויגים וירוקים בהירים לאירים הרדיקלים.

בשנת 1841 הממשלה הוויגית מצאה את עצמה בגירעון תקציבי. בניסיון לקחת את השיח הפוליטי לשטח חדש, הממשלה הציעה להפחית את המכסים על סוכר, עץ ותירס. פיל איחד את האופוזיציה וגורמים בקואליציה והפיל את הצעת החוק עבור הורדת המכסים על הסוכר. לאחר מכן הוא העביר הצבעת אי אמון שעברה בהצבעה אחת ב-4 ביוני 1841. בבחירות הכלליות שאחריה, "כל מועמד שמרני", אמר חבר המפלגה ג'ון וילסון קרוקר, "התיימר שהוא האיש של סר רוברט פיל", ובכך קידם את התעמולה הפוליטית בעד ראש המפלגה. השמרנים ניהלו קמפיין פוליטי על שימור תעריף קטן וקבוע על התירס. פיל נמנע במיומנות מהתחייבות פוליטית לכל דרך פעולה מסוימת בנוגע לחוקי הדגן או כל הבטחה פוליטית אחרת ממצע הבחירות שנגד את מדיניות המכסים הוויגית. השמרנים זכו ברוב של כ-76. במחוזות האנגלים והוולשים זכו ב-137 מתוך 159 המושבים. ברובע האנגלי והוולשי הם תפסו כמעט מושבים כמו הפיגים, 165 עד 176. בסקוטלנד החזיקו השמרנים 20 מתוך 30 מושבי מחוזיים, אך שניים בלבד מתוך 23 המושבים העירוניים. באירלנד השיגו השמרנים רווח פוליטי מרכזי, החזיקו 43 מתוך 105 מושבים.

הוויגים פגשו את הפרלמנט החדש בראשותו של פיל והשמרנים לקראת סוף אוגוסט ונפלטו מהממשלה. המלכה, שהונחתה כעת על ידי בעלה, אלברט, נסיך סקסה-קובורג-גותה, לא איחרה בבחירתה בראש הממשלה, וב-30 באוגוסט מונה פיל לראש ממשלה. על אף העובדה שהממשלה החדשה הייתה בעלת רוב מוצק, בסיסה הפוליטי נשען על מעמד הביניים הגדל. ניתוח מושבי הרובע מראה שהצלחתו של פיל התרכזה ברבעים הקטנים באנגליה, עם הפרש של פחות מ-1,000 מצביעים ברובם, וכי ברבעים האנגלים הגדולים, עם הפרש של יותר מ-2,000 מצביעים. המפלגה השמרנית השיגה 367 מושבים לעומת 271 למפלגה הוויגית ו-20 עבור המפלגה האירית הרדילקית החדשה של או'קונל.

פיל מינה את סר ג'יימס גרהאם למשרד הפנים ואת הלורד אברדין למשרד החוץ. הנרי גולברן מונה לשר האוצר. גרהאם שימש כסגן של פיל, וזה עצמו לקח על עצמו את האחריות להסביר את התנהלות החוץ של אברדין בפני בית הנבחרים, וגולברן ופרדריק ג'ון רובינסון, ויקונט גודריץ' ורוזן ריפון. אדוארד סמית-סטנלי, שלקח את משרד המושבות, היה עצמאי יותר, והוא קיבל קידום מוקדם לבית הלורדים בשנת 1844. אדוארד לואו, הרוזן הראשון מאלנבורו מונה לנשיא מועצת הבקרה, ולאחר מכן מונה למושל הכללי של הודו הבריטית מטעם חברת הודו המזרחית הבריטית. המדיניות ההתקפית שאימץ כלפי אמירות אפגניסטן והקיסרות הסינית, סיפוח סינד וכיבוש גוואליור, לא היו לטעמו של פיל לחלוטין. מטרתו הראשונה של פיל הייתה להשיב את סמכות השלטון המתונה. להבנתו שיתופי הפעולה של הממשלות הוויגיות החלשות עם חברות הקואליציות שלהן הובילו להתחזקות של תנועות קיצון, בהם האירים הרדיקלים. פיל הפעיל תושייה פוליטית עבור חקיקות ועבור שכנוע על פי "תפיסת החובה הציבורית" שלו, והתגאה בכך שמעולם לא הציע כל חקיקה על עניין שלא הביע תמיכה - בבחינה פוליטית אישית - עבורו.

כהונה שנייה כראש ממשלה

ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון (שמאלי) עם רוברט פיל (ימני). דיוקן משנת 1844.

רפורמות כלכליות

פיל שב למשרתו כראש ממשלה בעיצומו של משבר כלכלי שהתאפיין בשפל בסחר העולמי ובגירעון תקציבי של 7.5 מיליון ליש"ט שנוצר בתקופת שלטון הוויגים. הביטחון בחוסנם של הבנקים והעסקים היה נמוך והיה קיים גירעון מסחרי. כעת נאלץ פיל להתמודד עם הבעיה שהתמודדה עם קודמיו, המיתון, שהחל בשנת 1838. הוא עלה לשלטון באמצע השינויים המבניים בכלכלה, מה שגרם לרבים להטיל ספק אם המדינה בחרה באופן שגוי זמן קצר בלבד לאחר הבחירות. עקב המצב הכלכלי הרעוע עלו תהיות שונות בנוגע למדיניותה הכלכלית של בריטניה; האם היה בטוח להסתמך על יבוא מזון וחומרי גלם; האם הצי יכול להשאיר את הים פתוח לסחר; או שמא הממשלה צריכה לעודד הגירה ולדרוש מאלה שנשארו מאחור לפרנס את עצמם על ידי גידול דיג. פיל לא הציג אמצעי חירום בחיפזון בסתיו 1841. הוא וקבינט שלו בילו את הסתיו והחורף של 1841–1842 ברכישת ניסיון על המצב הכלכלי של המדינה, ולאחר מכן העלו הצעות מתאימות לשעה.

קרקעות, כפי שהזכירו רבים מתומכיו של פיל עבור ראש הממשלה, היו לבסיס ההיסטורי של החוקה. זה היה אינטרס 'קבוע' שהעריך את שוויו לפי הטיפוח. הון מסחרי, לעומת זאת, לא הותיר שורשים ועשוי לעבור למדינה אחרת, בעוד שהון ייצור פחת בהתחשב לשימוש. אבל המסחר והתעשייה העניקו לבריטניה את הבכורה שלה בעולם. במכתב לקרוגר ב-27 ביולי 1842, הסכים פיל שניתן במצב ובו 'צריך להקים חברות חדשות', 'להעדיף שדות תירס על פני מפעלי כותנה רק בחידלון אפשרויות'. כדי להגדיל את הכנסות הממשלה כלל התקציב שהגיש פיל ב-1842 את חידושו של מס ההכנסה, שבוטל קודם לכן עם סיומן של המלחמות הנפוליאוניות. הכספים שגויסו היו הרבה יותר ממה שציפו ואפשרו את ביטולם ואת הפחתתם של מכסים והיטלים שונים, כולל מיסי הסוכר השנויים במחלוקת. באותו תקציב הוצע גם לראשונה ביטולם של חוקי הדגן. התקציב נפל בבית הנבחרים ביחס של 4:1.

אמצעים אלה היו צריכים להימכר למפלגה שעדיין הייתה פרוטקציוניסטית מוצקה. בהתאם לכך, בשנת 1842, התבואה נבחרה לטיפול כלכלי נפרד ובעל דחיפות ראשונה, וב-9 בפברואר הודיע פיל על תיקון מדויק של הסדרי המכס מ-1828 - כדי לייעל את המדיניות הפרוטקציוניסטית. ואז, ב-11 במרץ, כשהציג פיל את התקציב באופן עצמאי, החלה ממשלתו להוריד מהגירעון. לאחר חקירה ממושכת מטעם הממשלה החליט פיל לקדם מס הכנסה בן שלוש שנים לסיום הגירעון. מס זה אמור היה תחילה להפוך את הגירעון לעודף. עם הצגת תקציב זה הציע פיל לבצע "סקירה מלאה על עקרונות כלליים של כל סעיפי המכסים". הייבוא היה מסווג לחומרי גלם, פריטים חצי מוגמרים ומוצרים מיוצרים, שלא היו משלמים יותר מ-5 אחוזים, 12 אחוזים, ו-20 אחוזים בהתאמה מכלל הוצאות המסחר. חובות הופחתו על 750 מתוך 1,200 המוצרים המוטלים תחת מכסים. זו הייתה שעתו הפוליטית הטובה ביותר של פיל; המשבר הכלכלי של המאה עד אותה העת הגיע לסיומו דרך מדיניותה של הממשלה החדשה. התקציב הביא להתפטרותו של הלורד שומר החותם, הדוכס מבקינגהאם, ופיל נזכר כי "שינויים אלה... לא בוצעו ללא מלמול רב והתנגדות גלויה לממשלה מצד רבים מתומכיה". אבל למעשה הרפורמה הכלכלית הייתה אמצעי מעורפל להפליא. פיל נימק את המכסים המוסדרים מחדש בתור צעד לקראת מסחר חופשי. הממשלה סירבה להתחייב על מדיניות כלכלית עתידית.

חוק הבנקים משנת 1819 הטיל על בנק אנגליה את החובה להחליף שטרות בתקן הזהב אם יתבקש לעשות זאת. בזמנים רגילים לקוחות הבנק לא רצו להחליף את השטרות שלהם בזהב, ובשנת 1819 האמין פיל שאפשר לסמוך על הבנק להחליט כמה שטרות יהיה זהיר יותר להוציא למחזור מאשר שיש לו זהב לגבות. בכמה הזדמנויות מאז, כשההערכות היו רבות ונדרש ניהול תקין, הבנק עדיין הגדיל את הוצאת השטרות שלו לשוק כשהמחירים עלו וכבר החל זהב לעזוב את המדינה. התוצאה של שאננות מנהלי בנק אנגליה הייתה פרוץ שפל כלכלי, אשר פרץ ב-1837, והכישלונות והמצוקה העסקית כתוצאה ממנו היו גדולים יותר ממשברים קודמים במאה ה-19. פיל נחוש היה לסיים את שיקול הדעת העצמאי של הבנק. במקרה של אובדן זהב טען פיל כי יש להוציא שטרות מהמחזור עד לייצוב המחירים.

אמנת הבנק חודשה בשנת 1833. אבל היה סעיף שקבע אותה כזמנית, ופיל המתין עד שיוכל, בעמדת סמכות, להעביר את הכנסת והוצאת השטרות לשוק לידי שליטת הרשויות. ב-1844 נקבע כי סכום השטרות ההתחלתי שיצא מהבנקים לשוק הוא בסך של 14 מיליון ליש"ט - הסכום המינימלי הדרוש להמשך עסקי המדינה. מעבר לסכום זה היו אמורים להיות מונפקים שטרות רק כאשר היה זהב בידי הבנקים לגבות אותם, והנתונים הכלכליים היו אמורים להתפרסם מדי שבוע ולהגיע אל ידיעת משרד האוצר. החקיקה הייתה הצדקה בזכותה של המדינה להתערב באינטרסים רבי חשיבות, הנוגעים לכיסם של האזרחים. נגד פיל הושמעה ביקורת על כך שהקדיש מעט מדי תשומת לב להעברת כספים דרך אשראיושטרות חליפין ולגבי תפקידו של הבנק כמלווה מוצא אחרון.

מדיניות באמריקה הצפונית

ערך מורחב – אמנת אורגון

בשנת 1843 נראה כי הדרך הטובה ביותר להציל את מושבת קנדה מהשתלטות כלכלית וייתכן כי גם צבאית של ארצות הברית היא לנסות ולעניין את החקלאים במערב קנדה (השטחים שבשליטת חברת מפרץ הדסון) במכירת תבואתם לבריטניה וחיזוק ההישענות הכלכלית של המושבה על ארץ האם. בפועל חלק נרחב מהתבואה הקנדית מקורה בייבוא מארצות הברית. אדוארד סמית-סטנלי הציע את 'חוק הדגנים של קנדה' אשר העניק לדגנים שנשלחו מקנדה תפקיד מיוחס בשוק הבריטי (מעל למושבות אחרות), ואיש לא יכול היה לפקפק בכך שהחלק הגדול ביותר של כל הדגנים שירדה בסנט לורנס היה מקורו בארצות הברית. בשנת 1843 בקושי ידעו הפרוטקציוניסטים במפלגה השמרנית מה לעשות עם הצעת החוק לדגנים מקנדה. הם חששו מההשלכות של פתיחת הדלת לתבואה אמריקאית שעלולה להציף את השוק הבריטי ולקטול את השוק הביתי, אך הם רצו לשמור על קנדה, והצעת החוק הוצגה על ידי סטנלי שהיה ידוע כמי שמזדהה עם דעותיהם שלהם.

בהמשך נתקל ממשל פיל ביריבות טריטוריאלית מול ארצות הברית על ארץ אורגון (כיום מחולקת בין קולומביה הבריטית, אורגון, וושינגטון (מדינה) ואיידהו), אשר הייתה מזה מעל עשור תחת ממשל משותף בריטי-אמריקאי. ממשלו השאפתן של ג'יימס פולק קידם הסדר שלטון חד משמעי על ארץ אורגון וגורמים בממשל האמריקאי איימו במלחמה אילולא תסכים בריטניה להסדר גבול. ממשל פיל פעל להרגיע את הרוחות וקידם משא ומתן בין שגריר בריטניה בארצות הברית ריצ'רד פקנהאם לבין מזכיר המדינה האמריקאי ג'יימס ביוקנן. בסופו של המשא ומתן נחתמה אמנת אורגון שהסדירה את הקצה המערבי של גבול ארצות הברית–קנדה על קו רוחב 49 צפון.

חוק בתי החרושת

בסופו של דבר זכה פיל להקים ממשלת רוב בעקבות הבחירות שנערכו ביולי 1841. הבטחתו לרפורמות מתונות התממשה בעיקר על ידי חוק בתי החרושת (Factory Acts) של 1844. חוק זה שכוון יותר נגד איילי התעשייה החדשים יותר מאשר נגד השמרנים ואצולת הקרקע, הגביל את שעות העבודה של נשים וילדים בתעשייה והגדיר לראשונה תקני בטיחות בבתי החרושת. רפורמה זו היוותה המשך לפועלו של אביו של פיל שכחבר פרלמנט בראשית המאה ה-19 פעל רבות לשיפור תנאי העבודה. מבין חברי הפרלמנט שסייעו לפיל בהעברתה של רפורמה זו היה הלורד שאפטסברי שפעל לחקיקתו של חוק המכרות.

ניסיון התנקשות

ב-1843 חווה פיל ניסיון התנקשות בו שנכשל. יערן סקוטי בלתי שפוי בשם דניאל מ'נטן (Daniel M'Naghten) ארב לו במשך מספר ימים עד אשר הרג בסופו של דבר את מזכירו האישי של פיל במקום את ראש הממשלה עצמו.

אירלנד, חוקי הדגן ואחריהם

אירלנד עמדה באמצע נתיבי הסחר הבין-אוקיינוסים של בריטניה וגורמים אירים לאומניים דרשו רפורמות במנהל האי, דוגמת או'קונל ומפלגתו. פיל לא העז לחשוב על ביטול האיחוד, ובשנת 1841 הזמין את הפרוטסטנטי האדוק, הרוזן דה גריי, להיות סגן הלורד באירלנד. בכך סימן פיל את נחישותו להפוך את המדיניות האירית האוטונומית של ממשל הלורד מלבורן. עקב מדיניות נוקשת זאת, פיל עורר מחדש - נגד כוונתו - את תנועת ביטול האיחוד של הפרלמנטים. הממשלה הצליחה לאסור פגישת פוליטיקאים בדלנים בקלונטארף בשנת 1843, אך ניסיון להעמיד לדין את או'קונל נכשל. לאחר שהבין את טעותו, שינה פיל את דרכו בשנת 1843, ומינה את ועדת דבון שתחקור את בעיות ההחזקה בבעלי הקרקעות האירים. בשנה שלאחר מכן החל לשלוח לאירלנד את מה שבנג'מין דיזראלי כינה 'מסרי שלום', והחליף את דה גריי בלורד הייטסברי והעביר חוק ירושות הצדקה (כדי לאפשר לקתולים להוריש כספים עבור אנשי הדת הקתוליים).

בשנת 1845 העביר הצעת חוק להקמת שלוש מכללות באירלנד, שיציעו השכלה אוניברסיטאית למעמד הביניים האירי, והקפיד שימור על מצבה של המכללה הרומית -קתולית במיינות'. פיל הגיע למסקנה כי לא ניתן להחזיק באירלנד ללא תמיכת אנשי הדת הקתוליים. אם ממשלת בריטניה לא הייתה דואגת לתיקון ולתחזוקה של הכנסייה הקתולית האירית, אזי היא איבדה את תמיכת הממסד הדתי. פיל הציע להגדיל את המענק הקיים למיינות', ששולמה במשך חצי מאה בידי הממשלה, מ-9,000 ליש"ט ל-26 אלף ליש"ט, כדי לבצע מקדמה חד-פעמית להקמת בניינים חדשים ולהניח עלות התיקונים והתחזוקה על הלוח. של עבודות. זה היה מחיר קטן לשלם על הסיכוי לשלום באירלנד. מדיניות זאת הובילה להתפטרותו של ויליאם יוארט גלאדסטון מהקבינט. גלאדסטון עזב בעצבים במה שראה כהמשך ל"בגידה" (האמנציפציה הקתולית) מ-1829. צעד פוליטי זה עורר את מפגינים ברחבי בריטניה נגד הטבה ביחסים עם הכנסייה הקתולית. הקשרים בין מפגינים ובין פרוטקציוניסטים במפלגה השמרנית היו הדוקים: הצעת החוק בעניין מיינות' התקבלה; אך 148 שמרנים הצביעו בעד החקיקה בעוד 149 נגדה. הממשלה ניצלה על ידי קולות בודדים בחקיקה.

החוק העיקרי שהועבר במהלך כהונתה של ממשלת פיל השנייה היה זה שגרם לנפילתה. בפעם הזאת פעל פיל כנגד אצולת הקרקע על ידי ביטול חוקי הדגן, שהבטיח את ההכנסות מחקלאות על ידי הגבלת מחירי הדגנים. שינוי רדיקלי זה בפרוטקציוניזם השמרני הונע על ידי רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד בשנים 1845–1849. מומחי החקלאות המקורבים לטורים היו ספקנים בנוגע להיקפה של הבעיה ופיל הגיב בצעדים איטיים לטיפול במשבר. בכל מקרה, כאשר הבין את חומרת הבעיה, קיווה פיל שביטולם של חוקי הדגן יגרום להגברת אספקת המזון לאירלנד. מפלגתו של פיל נכשלה בהעברת החוק אך הוא עבר בתמיכתם של הוויגים והרדיקלים. ב-15 במאי 1846 בוטלו חוקי הדגן ברוב של 327 תומכים ו-229 מתנגדים וב-25 ביוני שכנע וולינגטון את בית הלורדים לאשר אותו. באותו לילה נפל בבית הנבחרים חוק שהגיש פיל להגשת לסיוע לאירים. בעקבות זאת הגיש פיל ב-29 ביוני 1846 את התפטרותו. אף שידע שביטולם של חוקי הדגן משמעותם נפילתה של ממשלתו החליט פיל להעבירם. ייתכן שפיל השתמש ברעב באירלנד כתירוץ לביטולם של חוקי הדגן וצעד זה נבע למעשה ממשנתו הכלכלית שהחזיק בה מאז שנות העשרים של המאה ה-19. פרשנים מציינים שאם פיל היה משוכנע שביטול מוחלט ומידי של החוקים היה נחוץ לפתרון בעיית הרעב באירלנד, הוא היה מציע זאת במקום החוק שהגיש לפרלמנט שלפיו חוקי הדגן יבוטלו בהדרגה תוך שלוש שנים.

הדעה הרווחת היא שפיל ידע כבר ב-1844 שהוא יודח מתפקיד מנהיג המפלגה השמרנית. רבים מחברי מפלגתו נהגו להצביע נגדו והקרע במפלגה בין הליברלים לבין הפטרנליסטים שגרם לנזק בשנות העשרים, אך הוסווה על ידי סוגיית הרפורמות בשנות השלושים, עלה וצץ על פני השטח כאשר עלה לדיון נושא חוקי הדגן. השערה זו גורסת שפיל קיווה שהוא יודח על רקע הרפורמות הליברליות כדי שמאוחר יותר הוא יוכל להנהיג את החזית הוויגית-ליברלית.

בנוסף לביטולם של חוקי הדגן, פיל יזם כמה צעדים לסבסד את רכישת המזון עבור האירים, אך ניסיון זה היה קטן ממדים והשפעתו הייתה שולית. בעידן של הלסה פר המיסים שהוטלו על ידי הממשלה היו קטנים בהיקפם וההתערבות הישירה שלה בכלכלה כמעט ולא הייתה קיימת. מבחינה פוליטית, צעד כזה של סבסוד מוצרי מזון, היה לא אופייני במידה רבה. יורשו של פיל, הלורד ראסל, זכה ליותר ביקורת מאשר זו שהוטחה כלפי פיל בנוגע למדיניותו כלפי אירלנד. ביטולם של חוקי הדגן נבע יותר מסיבות פוליטיות מאשר מסיבות הומניטריות. תמיכתו של פיל בכלכלה חופשית השתקפה כבר בתקציבים של 1842 ו-1845. למרות מאמציו הכבירים של פיל לחולל רפורמות, היו להם השפעה מועטה על המצב באירלנד.

סוף חייו

רוברט פיל שמר על גרעין קשה של תומכים שנקראו Peelites ובנקודת זמן מסוימת בשנת 1849 חיזרו אחריו אנשי הקואליציה הוויגית-רדיקלית. הוא המשיך לעמוד על עקרונותיו השמרניים וסירב להיעתר לחיזורים. אף על פי כן הייתה לו השפעה על מגוון של נושאים, כמו קידום הסחר החופשי בבריטניה עם ביטולם של חוקי הסחר הימי. פיל היה חבר הוועדה שפיקחה על ספריית בית הנבחרים והוא היה האחראי על התוויית מדיניות האיסוף שלה עד סוף המאה. פיל היה שחוק בסוף כהונתו בראשות הממשלה. במשך עשרים שנה הוא היה מוטרד מחירשות בעקבות תקלת ירי עם רובה ציד ובמהלך תקופתו בראשות הממשלה נהג להשגיח ולהתערב בדרכי הפעילות של כלל משרדי הממשלה. פיל היה מאוכזב מנפילתו הפוליטית לספסלים האחוריים ומהתפרקות מפלגתו לכדי גורמים יריבים.

הוא מעולם לא רצה לשוב לתפקיד, והוא גילה נטייה מועטה להנהיג את המפלגה השמרנית כשהתאחדה מחדש במהלך הבחירות הכלליות ב-1847. הוא נשאר מועדף בקרב משפחת המלוכה, ומתחת לשולחן עזר ללורד ראסל דרך ייעוץ על המנהל בראשות הממשלה. בשנת 1847 הוא היה מעורב בהתייעצות לגבי השעיה אפשרית של חוק הבנקים שקבע. בשנת 1848 יצא נגד המדיניות הלקויה בעניין רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד. בשנת 1849, כאשר מחירי הדגן היו נמוכים ולורד ראסל שקל להשיב את חוקי הדגן, הצטרף פיל למועצה פוליטית של תומכי המסחר החופשי. ב-28 ביוני 1850 דיבר נגד הממשלה בפרשת דון פסיפיקו. פיל נפל מסוסו בעת שרכב בדרך קונסטיטושן שבלונדון ב-29 ביוני 1850 (יום אחד בלבד לאחר נאומו בעניין פרשת דון פסיפיקו). הוא מת לאחר שלושה ימים ב-2 ביולי בגיל 62 כתוצאה משבר בעצם הבריח שגרם לפקיעת העורק התת-בריחי. חבר תומכיו, בהנהגתם של הלורד אברדין וויליאם גלאדסטון, התמזגו עם הוויגים והקימו את המפלגה הליברלית.

פיל והאמנציפציה ליהודים

בתחילת דרכו בפולטיקה התנגד פיל למתן זכויות ליהודים. באותה תקופה יהודים לא יכלו לפתוח חנויות ב-סיטי של לונדון, להיות באריסטר, להצטרף לאוניברסיטה או לפרלמנט. ב-1830 דיבר כנגד ההצעת חוק למתן זכויות ליהודים:

היהודי אינו נתין מושפל של המדינה; הוא נחשב דווקא באורו של זר - הוא לא נכלל משום שלא יתמזג איתנו באף אחד משימושיו או הרגליו - הוא נחשב כזר. בהיסטוריה של היהודים... אנו מוצאים מספיק כדי להסביר את הדעות הקדומות הקיימות נגדם.

המקור באנגלית

The Jew is not a degraded subject of the state; he is rather regarded in the light of an alien – he is excluded because he will not amalgamate with us in any of his usages or habits – he is regarded as a foreigner. In the history of the Jews… we find enough to account for the prejudice which exists against them.

אולם בהמשך שינה פיל את דעתו. בשנת 1844, כאשר נבחר דייוויד סלומונס כחבר מועצה של הסיטי של לונדון, בית המשפט של הסיטי חסם את מינויו מכיוון שלא יכל לשאת בשבועה הנוצרית. בפגישה שנערכה בוועד שליחי הקהילות בינואר 1845, הוחלט לקדם את הערעור של סולומנס בפני ממשלת פיל. ועדה שהורכבה מחמישה חברים, ביניהם סולומונס, רוטשילד ומונטיפיורי פנו אל ראש הממשלה פיל במכתב. הם טענו כי סולומנס נבחר על דעת אנשי העיר, ושהמניעה שלו מלהיבחר למועצה מהווה מגבלה משפילה עבור היהודים. ב-18 בפברואר נערכה פגישה של הוועדה עם ראש הממשלה. פיל, שהיה רגיש ביותר להלך הרוח במפלגה שלו, הסכים להגיש לבית הנבחרים את הצעת החוק של הוועד בתמורה להבטחה שהוועד לא ינצל את המהלך החוקתי כדי לקרוא לאמנציפציה מלאה של היהודים. בחוק שהועבר הותרה השבועה החלופית עבור היהודים למשרות ציבוריות, מלבד הפרלמנט ובית הלורדים, ובכך הושגה אמנציפציה חלקית עבור היהודים.

בהמשך הקריירה שלו הביע פיל תמיכה מלאה באמנציפציה של היהודים. כנשאל על השינוי בהשקפותיו מהדיון הראשון ב-1830 לתמיכתו הנוכחית, ענה פיל כי השינויים בנסיבות הם אלו ששינו את דעתו. כוונתו הייתה להשתלבות של יהודים למשרות העירוניות ולפקידות הממשלתית, "דעתי היא כי אי אפשר לשמר לנצח את החרגתו של היהודי מהפרלמנט, וכי אם אי אפשר, אז מדוע לא להסיר מגבלה זאת עכשיו?"

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רוברט פיל בוויקישיתוף

• מידע על רוברט פיל באתר משרד ראש ממשלת בריטניה, כולל סרטון על פועלו בייסוד משטרת בריטניה
• רוברט פיל באתר www.spartacus.schoolnet.co.uk
• רוברט פיל באתר www.victorianweb.org
• רוברט פיל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• רוברט פיל, באתר "Find a Grave" (באנגלית)