קיבארט

קיבארט
Kybartai

סמל קיבארט סמל קיבארט דגל קיבארט דגל קיבארט
מדינה
מחוז	מריאמפולה
מחוז משנה	וילקובישק
גובה	70 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיירה	4,015 (1 בינואר 2023)
קואורדינטות	54°38′20″N 22°45′20″E
אזור זמן	UTC 2
http://www.kybartai.lt/
מפת מיקום מפה מפורטת (למפת ליטא מוגדלת)   וילנה קלייפדה שיאוליאי מריאמפולה קובנה פוניבז' אוטנה אליטא טלז טאורגה לטביה בלארוס פולין רוסיה מחוז קלינינגרד קיבארט (למפת ליטא רגילה)   וילנה קלייפדה שיאוליאי מריאמפולה קובנה פוניבז' אוטנה אליטא טלז טאורגה לטביה בלארוס פולין רוסיה מחוז קלינינגרד קיבארט tabBackground:;tabBorder:#aaa;defaultTab:0;

קיבארט (בליטאית: ‏Kybartai^ⓘ‏^Ⓘ‏, קיבארטאי; בפולנית: Kibarty, קיבארטי; ביידיש: קיבאַרט) היא עיר קטנה בדרום מערב ליטא, שנמצאת במחוז מריאמפולה. היא סמוכה לעיר וירבאליס ושוכנת על הנהר לייפונה , שמשמש כגבול של ליטא עם מחוז קלינינגרד השייך לרוסיה. בשנת 1923 חיו בעיירה 1,253 יהודים והם היוו 19,88% מכלל האוכלוסייה. נכון ל-2023 העיירה מונה 4,015 אנשים, מתוכם רק יהודיה אחת. בתקופת השואה נערך בקיבארטאי טבח על ידי הנאצים, וכמעט כל היהודים הושמדו ליד מחצבות החול, בצפון מערב העיירה.

תולדות העיירה

קיבארט נוסדה ככפר במהלך המאה ה-16.

היא הפכה לעיירה באמצע שנות ה-60 של המאה ה-19 לאחר הנחת מסילת הברזל סנקט פטרבורג-ברלין. נהר הלייפונה שימש אז כגבול בין האימפריה הרוסית לקיסרות הגרמנית. מעל הנחל היה נטוי גשר עץ ומשני צדדיו היו בנייני המכס של שתי המדינות. בעיירה נבנתה תחנת הרכבת ובה בית נתיבות גדול ומפואר, שבנייתם הושלמה בערך בשנת 1865. בשנת 1880 היו בקיבארט כ-22 בתים.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בקיץ 1914, עזבו רוב התושבים את העיירה. קיבארט הייתה אז תחנת מסחר בין ליטא לגרמניה ושימשה מרכז מסחרי לתעשיית הבדים בליטא. נשארו בה כ-2,000 תושבים ומתוכם כ-200 יהודים, בעיקר בעלי בתים. במהלך הקרבות של מלחמת העולם הראשונה, עברה העיירה כמה פעמים מצד לצד וחלק גדול ממנה נהרס. עד שלבסוף באביב 1915 נסוג הצבא הרוסי וקיבארט נכבשה בידי הגרמנים. אלה החזיקו בה עד שנת 1919 ואז מסרו אותה לליטא העצמאית.

בתקופת ליטא העצמאית (1918-1940) הייתה קיבארט עיירה בעלת שלטון עצמי וגם מרכז נפה. ערב פתיחת מלחמת העולם השנייה באחד בספטמבר 1939, חיו בקיבארט כ-1,300 יהודים. מבחינה כלכלית, היהודים עסקו בעיקר במסחר, היו בעלי אחוזות ובתי עסק קטנים ומעמדם הכלכלי היה טוב ויציב. במהלך מלחמת העולם השנייה, ב-15 ביוני 1940, ליטא נכנעה לאולטימטום מברית המועצות והסובייטים השתלטו על קיבארט וליטא כולה. ב-22 ביוני 1941 פלש הצבא הגרמני לברית המועצות ובו ביום נכבשה גם קיבארט. עם הכיבוש, הגרמנים שחררו את כל האסירים מהכלא, רובם ליטאים, שנאשמו בהתנגדות לשלטון הסובייטי. האסירים החלו מיד בארגון קבוצות מקומיות כדי לנקום בקומוניסטים וביהודים וגם לסייע לגרמנים להטיל סדר ולשקם את חיי האזרחיים. ראש הפעילים הליטאים שהיה בשליטת הגרמנים היה הווטרינר זובריקאס, שהיה פעיל בארגונים הליטאים הלאומיים בתקופת השלטון הסובייטי, וכתוצאה מכך הם אסרו אותו. בשנת 1944 נסוגו הגרמנים מפני הצבא האדום ובמהלך הקרבות נהרסו כמה מרבעי העיירה וגם בית הנתיבות המפואר.

הקהילה היהודית בעיירה

היהודים הראשונים התיישבו בעיירה עם הקמת תחנת הרכבת והמכס באמצע שנות ה-60 של המאה ה-19. כל הסחורות עברו בדיקה במחסני המכס שבתחנה. בעקבות העומס בבדיקות נדרשו עובדי מכס חדשים בתחנה והגיעו עמלי מכס יהודים. בקרבת הגבול נפתחו אז הרבה חנויות של יהודים שמכרו מצרכי מזון. חלק מיהודי העיירה התפרנסו מהברחת סחורות מגרמניה וממכירתן בליטא. בסביבה היו גם יהודים בעלי קרקעות שהתפרנסו מחקלאות. הילדים היהודיים למדו באחד משלושת החדרים שפעלו בקיבארט. המלמדים לימדו עברית, חומש עם רש"י ותנ"ך על פי ה"טייטש חומש" יום הלימודים החל השכם בבוקר והסתיים בשעות הערב. מאוחר יותר הוקמו מוסדות נוספים מסוג "חדר מתוקן", שהיו יותר מודרניים, ובהם למדו גם כמה מקצועות כלליים. חלק מן היהודים האמידים יותר שלחו את ילדיהם, ובעיקר את הבנות ללמוד בבתי הספר הגרמניים באיידטקונן (צ'רנישבסקויה המודרנית במחוז קלינינגרד). בשנת 1880 קיבלה הקהילה רשות לפתוח בית ספר יסודי יהודי, אבל ללא תמיכת הממשלה. "החברה להפצת השכלה בישראל" תמכה במוסד מבחינה כספית. המורה בבית הספר הזה היה המלמד.

רוב היהודים בקיבארט לא היו אדוקים בדת, אך היו בה שני בתי תפילה, שקמו בעקבות יריבות בין שתי קבוצות של פלגים בדת היהודית. הפעילות הציונית התחילה בקיבארט לפני הקונגרס הציוני השלישי, שנערך בשנת 1899. קיבארט הייתה אחת משש העיירות בליטא שבקולותיהן נבחר ככל הנראה המנהיג הציוני הידוע יצחק ניסנבוים. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה רוב היהודים עזבו את העיירה ובתים רבים נהרסו בה. בתקופת ליטא העצמאית גדלה האוכלוסייה היהודית בעיירה ויהודים רבים פתחו בה חנויות ועסקים והתעשרו. בעקבות הכרזת האוטונומיה ליהודים מטעם ממשלת ליטא העצמאית נבחר בקיבארט ועד קהילה שמנה תשעה חברים. הוועד פעל עד סוף שנת 1925 באמצעות ועדות משנה ברוב תחומי החיים היהודיים בעיירה.

בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, היהודים בקיבארט פיתחו רבות את העיר בעיקר בתחומי המסחר והקמת מפעלים. בשנות השגשוג הכלכלי בנו היהודים בתים מפוארים ונוסדו סניפים של הבנק היהודי העממי ושל הבנק היהודי המרכזי. לאחר מכן התפרנסו בעיקר ממסחר עם תושבי איידטקונן השכנה. עם עליית הנאצים לשלטון יהודים מעטים בחרו לברוח מקיבארט ועיירות שכנות לכיוון ארץ ישראל. בהמשך החליטו יותר יהודים לעזוב ולעבוד בקובנה או לעלות לארץ.

מלחמת העולם השנייה

הכיבוש הסובייטי

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות. ביוני ליטא הפכה לרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית שם חל השלטון הסובייטי במשך שנה. לקיבארט הגיעה יחידה של הצבא האדום של משמר הגבול שהשתכנה בבניינים של עובדי הרכבת יחידה. החיילים פשטו על החנויות וקנו מכל הבא ליד. בסוף יולי הולאמו הבנקים והפיקדונות הוקפאו. אחר כך הולאמה התעשייה על פי קריטריונים שנקבעו למפעלים מגודל מסוים. בתי החרושת הולאמו גם הם והוכנסו בהם קומיסרים שהתמנו למנהלים. אלה היו קומוניסטים שהשתחררו מבתי סוהר או פעילים במחתרת לשעבר. כך השתלטו הסובייטים על העסקים המקומיים ומכיוון שלא היה להם ידע בניהול השתמשו בבעלים לשעבר שהפכו לפקידים. את הקצינים ומשפחותיהם שיכנו בבתים היפים של העיר במגוריהם של יהודים. כתוצאה מתקופה כושלת זו נוצר קושי כלכלי שפגעה קשות במעמד הבינוני והנמוך. למצב הייתה השפעה גם על החינוך, בכך שבשנת לימודים זו הפך בית הספר העברי לבית ספר יהודי שבו לימדו ביידיש. תנועות הנוער הציוניות פוזרו והקומסומול - תנועת הנוער הקומוניסטית - החל לגייס את הנוער לשורותיו. יהודים נאסרו בגלל האשמות שווא בתקופה זו ודבר זה הוסיף לאווירה הקשה ששררה בקיבארט וליטא. מכל האזור קיבצו מספר מוגלים החשודים בפעילות ציונית לקרונות המשא. בתקופה שלקראת הכיבוש הגרמני לא הייתה תפיסתם של היהודים שהגרמנים צפויים לחדור את הגבול ולכן לא ברחו לעומק ברית המועצות או נערכו בהתאם.

הכיבוש הגרמני

הגרמנים כבשו את קיבארט כמה שעות אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941, כמעט ללא התנגדות של ממש. רק קבוצה של חיילי משמר הגבול הרוסי, נלחמה על חייה עד מות האחרון בהם. ליטאים לאומנים, ביניהם כאלו ששוחררו מבתי הסוהר שבהם נכלאו בימי המשטר הסובייטי, העמידו עצמם לרשות הגרמנים להשלטת סדר בעיירה. ליטאים אלה ארגנו פעולות נקמה באוהדי המשטר הסובייטי, ופגעו ביהודים בגופם וברכושם. דווקא הגרמנים היו אלה שהתערבו בשלב זה לטובת היהודים שהתלוננו בפניהם.

בימי הכיבוש הראשונים הצבא לא נקט צעדים כלשהם נגד יהודים. היו גם מקרים של שלטונות גרמניים שעזרו ליהודים להחזיר רכוש שכבר נשדד על ידי ליטאים. כעבור כמה ימים הוקם המנהל האזרחי הגרמני, ואחד הצווים הראשונים שפורסמו היה להגביל את זכויות היהודים. הנפגעים הראשונים מגזרות אלו היו יהודים קומוניסטים, שהיו בעלי תפקידים במוסדות מקומיים. דובר העירייה עבר ברחובות ובסיוע פעמון ארגן את הקהל וקרא להם את הפקודה:

”היהודים מפוטרים מעבודתם בעירייה ובכל המוסדות הציבוריים והכלכליים האחרים. אסור ליהודים לעזוב את העיר או לעבור למקום אחר ללא היתר. היהודים חייבים למסור את כל כלי הנשק והרדיו ברכושם. על היהודים נאסר לעזוב את בתיהם בין השעות 18:00 בערב עד השעה 6 בבוקר. אסור ליהודים לקיים כל מגע עם לא יהודים. על היהודים להכין טלאי צהוב על גבם ועל חזית בגדיהם”.

על פי הגזרות של הגרמנים, פוטרו היהודים ממשרותיהם במוסדות ציבור, הוטל עליהם עוצר לילה, נאסרו עליהם קשרים עם האוכלוסייה הנוצרית והוטל עליהם לענוד סימן זיהוי, שהיה בהתחלה טלאי צהוב ואחר-כך מגן דוד. יהודים שנחשדו באהדה לסובייטים נאסרו ואחרים הוצאו למחנות עבודה, בהן עשו עבודת פרך, בתנאים קשים.

בגלל מיקום העיירה כ-25 קלומטרים מן הגבול הגרמני, ניתנה הוראה על ידי הגסטפו להוציא להורג את היהודים. בעקבות כך, ב-9 ביולי 1941 הוצאו מקיבארט כל הגברים היהודים בני 16 ומעלה ורוכזו יחד עם הגברים היהודים מווירבאליס במבני אחוזה מצפון לווירבאליס. למחרת, נרצחו כל הגברים היהודים באתר תעלות נגד טנקים מימי הסובייטים ונקברו בקברי אחים. ב-11 בספטמבר 1941 נרצחו גם נשות וילדי העיירה היהודים באותו אתר.

חינוך יהודי קיבארט

בשנת 1918 נוסד בקהילה היהודית שבקיבארט בית ספר יהודי ובו התחנכו חברי הקהילה. בתחילה שימש בית הספר כמעין "חדר" ששכן "בעזרת הנשים", שבבית הכנסת. באותה תקופה, הקהילה התקשתה לקיים בית ספר בעל רמה טובה, מפני שרבים מן הילדים למדו בבית ספר גרמני באיידטקונן ואחרים למדו בגימנסיה העברית בווירבאליס, שהוקמה בשנת 1919. רק בשנת 1925 הוקם בעיר בית ספר מודרני וגן לילדים יהודים. בית הספר היה בן ארבע כיתות ושתי מכינות, והיה קשור לרשת "תרבות". שפת ההוראה בבית הספר הייתה עברית, אך מכיתה ב' התלמידים למדו גם ליטאית. בית הספר נוהל שנים רבות, אך נסגר בשנת 1940 וחלק ממאות בוגריו, המשיכו את לימודיהם בגימנסיה העברית בווירבאליס.

בית עלמין

במשך כמה עשרות שנים לא היה ליהודים בית קברות בעיירה והם נהגו לקבור את המתים בווירבאלן. רק בשנת 1912 נוסדה בקיבארט חברה קדישא ונרכש שטח לבית עלמין מחוץ לעיירה. המארגן והמייסד של אלה היה יצחק שרגא חשמן.

בית כנסת

לאחר מלחמת העולם הראשונה נבנה בקיבארט בית כנסת גדול מול כיכר השוק. הבניין היה בנוי מלבנים אדומות והיה בן שתי קומות. צמוד לבית הכנסת הגדול נבנו בית מרחץ, מקווה וספרייה. נוסף על בית הכנסת הגדול הוקם בקצה אחר של העיירה בית הכנסת הקטן "אוהל יצחק", על שם יצחק שרגא חשמן, שעמד בראש מקימיו והיה חבר הנהלתו עד מותו.

אישים מהעיירה

יוסף רוזין גדל במשפחה ציונית בקיבארט ובגיל צעיר הצטרף לתנועת "השומר הצעיר". הוא היה בוגר הגימנסיה העברית במריאמפולה.

דוד שדכנוביץ, שגדל בקיבארט, מצא בשנת 1965 כי קבריהם של הסובייטים מונצחים כראוי במצבה וגדר בקיבארט. לעומת זאת, קברי יהודי קיבארט ווירבאליס, הנמצאים ב"ויגיניס", כ-1.5 ק"מ מווירבאלן, לא מונצחים כראוי. במקום 12 בורות קבורים ללא מצבה וגדר, פרות וסוסים רומסים את הקברים. השלטונות המקומיים לא דאגו לתנאים האלמנטריים להנצחת זכרם של הנרצחים. דוד פנה לגופים השונים ופעל לתיקון המצב והקמת מצבה וגדר ראויים, לזכר הנרצחים. גם לאחר שתוקן המצב, לא צוין במצבה אזכור על יהדותם של הנרצחים, ושהפשע היחידי שעשו היה היותם יהודים. לכן, דוד חרט "מגן דוד" על המצבה.

לקריאה נוספת

• מידע על העיירה בתקופת השואה, היסטוריה כללית, סיפורים על תושבי העיירה מתוך - ספרו של יוסף רוזין - "קיבארט".

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קיבארט בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של קיבארט
• הקהילה היהודית בקיבארט (בתי כנסת, עלמין וחינוך) מהספר האינטרנטי "היסטוריית יהודי ליטא"
• מידע כללי על העיירה, מתוך דף אינטרנט לשם זכר הקהילה היהודית בקיבארט
• סיפורים ואירועים מיוחדים בעיירה ומידע גאוגרפי על העיירה, מתוך אתר האינטרנט "אטלס השואה הליטאי"
• היסטוריה ואישים מהעיירה כמו כן גם נתונים מספריים הקשורים לעיירה מהוויקיפדיה ברוסית
• העיירה בתקופת השואה, מתוך אתר אינטרנט לזכר הקהילה היהודית בקיבארט
• העיירה בתקופת השואה וסיפורים אישיים של תושבי העיר לשעבר, מתוך אתר האינטרנט "המפה של השואה"
• דפי עד מאתר יד ושם של כל הקורבנות מהשואה והפוגרומים.
• "קיבארט", באתר JewishGen (באנגלית)
• אלכסנדר קרוגלוב (רו'), קיבארטאי, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק B, עמ' 1083–1084), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)
• קיבארטאיי, קהילה שהייתה ואיננה, באתר הארכיון הציוני