צבי גרץ
 | |
| לידה |
31 באוקטובר 1817 Gmina Książ Wielkopolski, הדוכסות הגדולה של פוזן, ממלכת פרוסיה  |
|---|---|
| פטירה |
7 בספטמבר 1891 (בגיל 73) מינכן, הקיסרות הגרמנית |
| מדינה |
ממלכת פרוסיה, הקיסרות הגרמנית |
| מקום קבורה |
בית העלמין היהודי בורוצלב |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת פרידריך שילר, אוניברסיטת ורוצלב |
| שפות היצירה |
גרמנית, עברית |
  | |
צבי (היינריך) הירש גְרֶץ (בגרמנית: Heinrich Hirsch Graetz; 31 באוקטובר 1817 – 7 בספטמבר 1891)[1] היה מההיסטוריונים היהודים הבולטים ביותר במאה ה-19 ואיש מחשבת ישראל. נודע במיוחד בזכות חיבורו המונומנטלי "דברי ימי ישראל" והיה מזוהה עם האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית, ממנה התפתחה היהדות הקונסרבטיבית.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]גרץ נולד בעיירה קשיונס במחוז פוזן (אז בפרוסיה, כיום בפולין), בכור ליעקב גרץ, קצב בעיירה. בילדותו עברה משפחתו לזרקוב ושם החל את לימודיו בבית הספר. בשנים 1831–1836 למד בישיבה בוולשטיין. הוא למד בעצמו לימודי חול ושפות. עם תום לימודיו ניסה לעבור לפראג על מנת להתכונן שם ללימודים אקדמיים, אך נדחה בידי השלטונות.
עקב כך פנה במכתב לרב שמשון רפאל הירש, אז רבה של העיר אולדנבורג, שהרשימו מאוד בחוברת "אגרות צפון" שכתב. הרב הירש הסכים לקבלו בביתו כתלמיד ועוזר ספרותי. גרץ שהה בביתו של הרב הירש ממאי 1837 ועד יולי 1840. לאחר מכן קיבל משרה כמורה פרטי אצל משפחה באוסטרובו, על מנת לאסוף כסף ללימודים אקדמיים.
באוקטובר 1842 החל את לימודיו, לאחר שקיבל אישור מיוחד (כיוון שלא סיים לימודים בגימנסיה, כנדרש) באוניברסיטת ברסלאו. באוניברסיטה למד היסטוריה, פילוסופיה, מדעי המזרח ופיזיקה. בתקופת לימודיו התפרסם במאמריו כנגד התנועה הרפורמית וכמה מבכירי הוגיה, כמו אברהם גייגר ושמואל הולדהיים. גרץ התוודה כי הוא חש "שנאה אישית" כלפי גייגר; מפעלו ההיסטורי היה בעיקר מענה לפרשנות של הלה לתולדות ישראל.[2] עמדתו בלטה במיוחד בשל כך שבמישור הדתי הצר, הסכים עם הרפורמים הרבה יותר מאשר עם הזרמים השמרניים. התנגדותו המרה לתנועה נבעה ממה שראה כנטישת ייחודם של היהודים לטובת התעקשות ליברלית, ברוח האמנציפציה, על טמיעה בגרמניות.[3] הרפורמים מצדם ראו בו דו-פרצופי: ”גרץ עוטה טלית בתפילה בעוד שבקולמוסו תקף ללא רחם את האמונה באלוהיות התנ"ך, והוא עוד מעז לקרוא להולדהיים צבוע ועוכר ישראל. כל הפוסל במומו פוסל.”[4] באפריל 1845 סיים את הדוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטת יינה. את עבודת הדוקטורט, שהתפרסמה ב-1846, בנושא "גנוסיס והיהדות", כתב בלטינית. באוגוסט 1845 פרסם מכתב ברכה לרב זכריה פרנקל כשהלה פרש מהאסיפה שארגנו הרפורמים בפרנקפורט במחאה על ההצהרה כי אין חיוב אובייקטיבי לשמר את העברית כשפת התפילה. גרץ קרא לרב פרנקל, לרב מיכאל זקש ולרב שמשון רפאל הירש, שאת שלושתם העריך כרבנים משכילים אך שמרנים, להתאחד ולארגן אספה משלהם לטיפול בבעיות השעה.[5]
בשנים 1849–1852 ניהל מספר בתי ספר יהודיים, ביניהם במיקולוב ובברסלאו. במשך סמסטר אחד (1852/3) הרצה בברלין על היסטוריה יהודית ולבסוף זכה במשרת מרצה להיסטוריה יהודית בבית המדרש לרבנים בברסלאו ביולי 1853. הוא היה אחד הדוברים הידועים של "האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית" בראשות הרב זכריה פרנקל, והסתכסך בשל כך עם הרבנים האורתודוקסים בהנהגת הרב שמשון רפאל הירש והרב עזריאל הילדסהיימר. האחרון התגאה בכך ש"איש לא לחם בגרץ הכופר יותר ממני" וכתב על תלמידי ברסלאו: ”עוללים המובלים לשחיטה... הנעשים לצבועים, ישועים וכופרים ממש כמוהו.”[6] במקביל, עסק בפירוש התורה.
בשנת 1861 התמנה גרץ להיות העורך של כתב-העת של תנועת "חכמת ישראל". כאיש התנועה הוא האמין שעם ישראל הוא זה שהביא לתרבות המערב את המונותאיזם וערכי המוסר שעליהם היא מושתת, וכי זהו ייעודם של היהודים בקרב הגויים. הוא האמין שעל היהודים להתערות בקרב הגויים, אך עם זאת לשמור על ייחודם הלאומי. על כן זלזל ביהודי מזרח אירופה שדבקו בלימוד תורה וביידיש. לגרץ היו דעות נחרצות נגד תופעת ההתבוללות. הוא גם הסתייג מהחסידות, מהקבלה ומהכמיהה למשיח, וראה בהן עיסוקים שנשענים על הרגש במקום על ההיגיון. ב-1863, בעת פולמוס עם מחבר נוצרי בווינה שזלזל ביהדות, תקף גרץ את האמונה המשיחית של יריבו והצביע על כך שפרק ישעיהו נ"ג, נבואה מרכזית המפורשת בנצרות כנסובה על ישו, הוא משל על גאולת העם היהודי ולא מתייחס למשיח מסוים וציין כי חובר כנראה על ידי ישעיהו השני בתקופה מאוחרת. הוא נתבע באשמת כפירה על ידי הכנסייה הקתולית. הרב הילדסהיימר מיהר להצטרף למערכה נגד גרץ כחלק ממאבקו בפוזיטיבים-היסטוריים, והחתים למעלה ממאה רבנים על עצומה שגינתה אותו כאפיקורס. בניגוד להם, כשהדיון בפרשה הגיע לבית המשפט גונן עליו רבי אלעזר הורוויץ מווינה.
בדצמבר 1869 זכה מטעם ממשלת פרוסיה לתואר "פרופסור לשם כבוד" באוניברסיטת ברסלאו. האקדמיה המלכותית הספרדית להיסטוריה קיבלה אותו באוקטובר 1888 כחבר של כבוד לשורותיה בזכות התייחסותו האובייקטיבית לגירוש ספרד.
גרץ הביע את תמיכתו בהקמת מרכז יהודי בארץ והדגיש את הקשר המיוחד בין עם ישראל, תורתו וארצו. הוא נפטר במהלך ביקור אצל בנו, במינכן, בג' באלול שנת תרנ"א והובא לקבורה בהלוויה רבת משתתפים בבית העלמין הישן של ברסלאו. גרץ הותיר אחריו ארבעה בנים ובת. בנו בכורו, לאו גרץ (1856-1941), היה פיזיקאי.
דברי ימי ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – דברי ימי ישראל
מפעל חייו של גרץ היה כתיבת "דברי ימי ישראל" - יצירה מונומנטלית המונה 11 כרכים, ראשונה מסוגה - המתעדת את תולדות עם ישראל ושמה דגש על גזרות הגלות, קידוש השם ומאבק העם היהודי לשמירת ייחודו הלאומי. הספר שימש במשך זמן רב כמקור המוסמך ללימודי ההיסטוריה היהודית ותורגם לעברית בידי שפ"ר, וכן לשפות אירופיות רבות.
החידוש הגדול של הספר היה יצירת נרטיב היסטורי סדור של הלאומיות היהודית לדורותיה. אמנם, היהדות המסורתית לדורותיה הכילה ממדים לאומיים ברורים כמו זיכרון הממלכה היהודית בארץ ישראל בעבר והשאיפה להקימה מחדש בעתיד, אך עם זאת, דורות רבים ללא ריבונות וטריטוריה מאוחדת הובילו לכך שאצל רבים, בפרט בתקופת האמנציפציה, הממד הלאומי טושטש. בכך היה גרץ שותף לרוח הלאומיות שתססה במאה ה-19 וראתה את ההיסטוריה כמגדיר מרכזי של הלאום, יחד עם השפה ואגדות העם. מפעלו הגדול של גרץ סייע לדמיין לאום יהודי היסטורי.
גרץ כהיסטוריון תיאר את היהדות כעניין אחדותי והיסטורי. היהדות נתפשת בספרו של גרץ כלאום עם מסורת תרבותית מאוחדת והיסטוריה מתמשכת. לתפישתו זאת הייתה השפעה רבה על משכילים יהודים שבזכותה היה להם קל יותר להזדהות עם הציונות.
"דברי ימי ישראל" עורר התנגדות בקרב היהדות האורתודוקסית, הרב שמשון רפאל הירש פרסם ב"ישורון" סדרת מאמרים המתנגדים לטענותיו של גרץ והרב יצחק אייזיק הלוי הוציא סדרת ספרים בשם "דורות הראשונים", שנועדה להפריך את שיטתו של גרץ.
בשבועון הפסגה נטען כי לא הזכיר בספרו את חכמי רוסיה, "כי רוחם היתה זרה לו", ובהמשך נכתב כי היו מעריכים אותו יותר לולי היה משבש את המקראות.[7]
ביקורו בארץ ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]גרץ ביקר בארץ ישראל בשנת 1872 בראש משלחת משכילים יהודית, שכללה את אשר לוי (Levy) מפולצין שבפומרניה ואת גוטשלק לוי (Lewy) מברלין שכתבו עם שובם "תזכיר על מצב הקהילות בארץ ישראל ובייחוד בירושלים". התזכיר תיאר את מצוקת היהודים בארץ, את "כספי החלוקה", ואת סירוב יושבי הארץ להצטרף לעבודת האדמה בראשותו של קרל נטר. מתוך התזכיר:
- החתומים מטה ערכו בחודש מארס השנה מסע בחלק גדול של ארץ ישראל... המצב הדריכנו מנוחה, לא יכולנו לעצום עינינו ולאטום לבנו ממראה המצוקה החומרית והרוחנית. לפיכך מצאנו לנכון להיוועץ עם אנשים בני חוגים שונים בדבר סיבותיה העמוקות יותר, שמא על ידי סילוק הסיבות אפשר יהיה להביא לידי תיקון הקלקלות...
- ליתר הבחנה הרינו להקדים בזה את הסטטיסטיקה של האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל: מספרה מגיע בקושי ל-16,000 נפש. היא מחולקת לארבע קהילות ראשיות, הקרויות בפי התושבים היהודים "ארבע ארצות": ירושלים, צפת, טבריה וחברון ייאמר עוד, שלפני מספר שנים נוסדה על ידי חברת כי"ח בהנהלתו של מר קארל נטר מושבה חקלאית קטנה מהלך ארבעים דקות מזרחית מיפו, שעובדים בה נוסף למנהלה ומזכירו שנים עשר חניכים יהודים וכמה עובדי אדמה ובעלי מלאכה יהודים...
- מר קארל נטר, הנזקק לידיים רבות בשביל מושבתו הצעירה... ביקש שיבואו אליו עובדי אדמה ובעלי מלאכה יהודים והבטיח להם עבודה ושכר, שיוכלו להתקיים מהם בלי נדבות... המעטים שהעמידו עצמם מתוך מצוקה לפקודתו, עזבו רובם את העבודה שניתנה להם, כי לא הספיקו לה כוחותיהם. וזו ההבחנה המעציבה השֵנִית: שמלבד הדלות רווחת כאן חולשה גופנית וחוסר מיומנות לעבודה... "
- בקרב האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל הרי זה כבוד להיפקד בין מקבלי הנדבות או החלוקה... האוכלוסייה היהודית אינה רואה כלל את החלוקה כמתנת צדקה אלא כשכרו של כל היושב בארץ הקדושה ועוסק בתלמוד תורה או בקבלה."
- "דעה מופרכת מצטרפת כאן להגדיל את העיוות שבחלוקת הכספים. בנוהג שבארצות התרבות שקבלת נדבות, ובייחוד בפומבי, היא בדרך כלל חרפה, ורק מצוקה שאינה מצויה מכריחה לכך. ואילו בקרב האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל הרי זה כבוד להיפקד בין מקבלי הנדבות או החלוקה... ואמנם הנדבות אינן מיועדות כלל בשביל העניים אלא בראש וראשונה בשביל לומדי תורה... ואמנם בעלי מלאכה שאינם מבינים בתלמוד, אפילו עניים מרודים הם - אינם מקבלים כלום מן החלוקה. אף הפרשת חלק לאלמנות ויתומים נחשבת בגדר נדיבות לב וויתור על זכות.
- מכאן החיזיון הבולט, שבעלי הון ובעלי בתים תובעים לעצמם חלק בחלוקה ופושטים ידם ממש לנדבות... במצב עניינים זה ברור, שהכושלים ביותר, האלמנות והיתומים, מקופחים מאוד בחלוקה..."
ראשי היישוב הישן (הרב אברהם אשכנזי, חכם באשי; משה בן וונישטי, פקיד בירושלים; יעקב ולירו, גבאי עניים בירושלים; הרב רפאל מאיר פאניז'ל), הגיבו בתשובה מפורטת על התזכיר ב"ט' לחודש הרחמים ה'תרל"ג": "שמענו את תלונות בני ישראל ממע' ד"ר גראעץ וסיעתו הי"ו אשר עמדו רגליהם על הר הקדש ירושלם ת"ו בח' באדר העבר... וחובה עלינו לעמוד על כל דבריהם אשר המה מלינים עלינו על ראשון ראשון..."
בעת ביקורו בארץ, התפלל באחת השבתות בבית הכנסת החורבה ברובע היהודי בירושלים. באמצע התפילה הוחרם בפומבי (בנוכחותו) על ידי יששכר בער צוובנר (בנו של הרב אברהם שאג-צוובנר) בשם רבני הונגריה, ועורר בכך סערה זוטא ביישוב.
הנצחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
גרץ מונצח בכמה ערים בארץ, באמצעות רחובות הקרויים על שמו, בהן ירושלים, תל אביב, רחובות, ראשון לציון, נתניה, רעננה, לוד, באר שבע, רמלה וכפר סבא.
בית ספר "גרץ" בתל אביב נקרא על שמו.[8]
זכרו של גרץ הונצח בבול דאר ישראלי. ב-10 באפריל 2002, הנפיק דאר ישראל סדרה של 4 בולי דאר על היסטוריונים יהודים שעסקו בהיסטוריה של היהודים בגולה בתקופה שקדמה להקמת מדינת ישראל, בהם בול לזכרו של צבי גרץ שעליו מופיע דיוקנו. על השובל של הבול הופיעה הכתובית: "תולדות היהודים" . האמן אד ואן אוין עיצב את הבול. דאר ישראל מכר 858,300 של בול זה עד להפסקת המכירה.[9]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ראובן מיכאל, היינריך גרץ - ההיסטוריון של העם היהודי, הוצאת "מוסד ביאליק" ומכון לאו בק.
- שלמה אבינרי, הרעיון הציוני לגווניו, עמ' 36–48.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
צבי גרץ (1817-1891), דף שער בספרייה הלאומית- כתבי צבי גרץ בפרויקט בן-יהודה
- רשימת המאמרים של צבי גרץ באתר רמב"י
- גרץ (היינריך) צבי (הירש) - עמלנט
- א. ז. אשכולי, שלושה דורות בהיסטוריוגרפיה יהודית, דבר, 2 באוקטובר 1940
- Geschichte der Juden דברי ימי ישראל במקורו (בגרמנית)
- צבי גרץ, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי צבי גרץ בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ בשבועון הפסגה, שיצא לאור בשפה העברית בבלטימור שבארה"ב, מתאריך 25 בספטמבר 1891, נכתב שתאריך פטירתו היה ביום רביעי 9 בספטמבר
- ^ Jay M. Harris, How Do We Know This? : Midrash and the Fragmentation of Modern Judaism, State University of New York Press, 2012. עמ' 176.
- ^ אליעזר שביד, History of Modern Jewish Religious Philosophy: Volume II: The Birth of Jewish Historical Studies and the Modern Jewish Religious Movements. הוצאת בריל, 2015. עמ' 246.
- ^ Reformed Judaism and Its Pioneers, עמ' 182, למטה.
- ^ רבקה הורוביץ, זכריה פרנקל וראשית היהדות הפוזיטיבית היסטורית, מרכז זלמן שזר, 1984. עמ' 32.
- ^ David Ellenson, Rabbi Esriel Hildesheimer and the Creation of a Modern Jewish Orthodoxy, University of Alabama Press. עמ' 40-41
- ^ חדשות בישראל שבועון הפסגה, 25 בספטמבר 1891
- ^ דבר המנהלת, באתר בית הספר "גרץ"
- ^ יעקב צחור (עורך), בולי ישראל תש"ח - תשס"ב, קטלוג מס' 14, רשות הדאר - השירות הבולאי, כתר הוצאה לאור, 2008, עמ' 465