פורטה-פיאנו

פורטה-פיאנו

סיווג	קורדופוניים
קבוצה	כלי מקלדת, כלי מיתר

פסנתר פטישים או פורטה־פיאנו (גם פיאנו־פורטה; בעברית מכונה לעיתים מכושית) הוא כלי נגינה שהמציא ברתולומאו כריסטופורי, בסביבות שנת 1700 בפירנצה. הממציא קרא לו "צ'מבלו גדול עם חזק וחלש", שם שציין והגדיר את ההבדל שבין הכלי החדש לבין הצ'מבלו "הישן". בפסנתר ניתן לשלוט על חוזק הצליל הבודד בלחיצת האצבע (בצ'מבלו הדבר בלתי אפשרי. השליטה בצ'מבלו היא קביעת "חזק או חלש" לגבי המקלדת בשלמותה).

לאחר כשלושים שנה, כשהודפסו היצירות הראשונות שנכתבו במיוחד לכלי זה (Sonate da cimbalo di piano e forte detto volgarmente di martelletti, ג'וסטיני, פירנצה, 1732). כך ה"האמר קלאוויר" (מקלדת עם פטישים), כפי שידועה יצירתו של בטהובן, היא ציון לכלי (שטרם נקרא פסנתר) בניגוד לצ'מבלו.

מאז חלו שינויים רבים בפסנתר, חומרים חדשים ועיצובים חדשים, אך עדיין לכל פסנתר יש פטישים, ולכן המונח "פסנתר פטישים" עבור פסנתר מהמאה ה-18 הוא שגוי.

מבנה

לפורטה־פיאנו פטישים מכוסי עור (בניגוד לאלו המכוסים לבד של הפסנתר המודרני), ומיתרים דקים, דומים לאלו של צ'מבלו. מבנהו קל הרבה יותר, ופרט לכמה כלים מהמאה ה־19, אין לו מסגרת ממתכת. מאחר שהמנגנון והפטישים רכים יותר, הדבר מאפשר מגע רך יותר ותגובה טובה יותר מן הכלי.

בתחילה מנעד הפורטה־פיאנו השתרע על פני ארבע אוקטבות, אך עם השנים גדל. מוצרט כתב את יצירותיו לפסנתר לכלי עם חמש אוקטבות. יצירותיו לפסנתר של בטהובן, שנכתבו לפסנתר עם חמש אוקטבות ומאוחר יותר לפסנתר עם שש אוקטבות, משקפות את הגדילה במנעדו של הפורטה־פיאנו.

לפורטה־פיאנו היו אמצעים להשהיית הצליל ועמעומו בדומה לפדאלים של הפסנתר המודרני, אם כי בתחילה היו אלו ידיות ברכיים (הנגן לחץ את הידית כלפי מעלה באמצעות הברך) ולא דוושות.

צליל

איכות הצליל של הפורטה־פיאנו מתאפיינת בצליל רך ועדין יותר מזה של הפסנתר המודרני, ודעיכת הצלילים היא מהירה יותר. איכויות אלה מאפשרות שקיפות רבה יותר מאשר בפסנתר מודרני, בייחוד בתפקידים המנוגנים ברגיסטר הנמוך וביד שמאל. הצליל העמוס וה"בוצי" המתקבל בפסנתר מודרני בעת נגינת צלילים נמוכים רבים כמעט ואינו נשמע בפורטה־פיאנו. כמו כן, המלודיות הראשיות מועברות באופן ברור יותר בפורטה־פיאנו, מאחר שהצלילים הנמוכים אינם מכסים על הגבוהים. מאותה הסיבה יכולים מרקמים פוליפוניים וקונטרפונקטיים להשמע ברורים יותר בפורטה־פיאנו.

הדגשות ספורצנדו (שהיו בשימוש רב בתקופה הקלאסית) בולטות יותר בפורטה־פיאנו, מאחר שההבדל בין צלילים חלשים לחזקים הוא גדול, ודעיכת הצליל היא מהירה יותר.

יכולות הצליל של הכלי באות לידי ביטוי לא רק בנגינת סולו, אלא גם בשילוב עם כלים אחרים. בקונצ'רטי לפסנתר מן התקופה הקלאסית והרומנטית קיים איזון טוב יותר בין הפסנתר לתזמורת, קיימת אינטראקציה גדולה יותר ביניהם והמעברים הדינמיים בין הסולן לתזמורת הם פחות חדים. מאחר שהפורטה־פיאנו אינו "מכסה" בעוצמתו על התזמורת, ניתן לשמוע אותה בבירור גם בקטעי הסולו, ובייחוד את כלי הנשיפה (דבר משמעותי מאוד בקונצ'רטי של מוצרט, לדוגמה). גם במוזיקה קאמרית קיים איזון גדול יותר בין כל הכלים, והפסנתר לא "מכסה" על שאר הכלים.

פורטה־פיאנו וינאי מאת קונרד גראף, וינה, תחילת המאה ה־19

תחיית הכלי

במחצית השנייה של המאה ה־20 התפתחה אסכולה של מוזיקאים ששאפה לבצע מוזיקה עתיקה, מוזיקת בארוק ומוזיקה מהמאה ה־18 לפי פרקטיקות הביצוע ובכלי התקופה שבה נכתבה היצירה (ביצוע לפי אסכולה זו מכונה "ביצוע אותנטי"). כחלק מאסכולה זו הוקם לתחייה גם פסנתר הפטישים - כלים ישנים שוחזרו ושופצו, והעתקים (רפליקות) של כלים ישנים נבנו.

נגני פסנתר פטישים ידועים כיום הם: פאול בדורה־סקודה, ירג דמוס, מלקולם בילסון, רוברט לוין, אנדראס שטאייר ורונאלד בראוטיחם.

אטימולוגיה ושימוש במינוח

"פורטה" ו"פיאנו" הן המילים האיטלקיות לחזק וחלש, בהתאמה, בדיוק כפי שהשם הלועזי הרשמי של הפסנתר המודרני הוא פיאנופורטה. שני המושגים הוא קיצור של השם המקורי שנתן כריסטופורי להמצאתו: gravecembalo col (or di) piano e forte, כלומר "צ'מבלו עם חלש וחזק".

אליעזר בן-יהודה הציע לקרוא לכלי 'מַכּושית', מילה שהוא חידש, על מנת להבדיל בינו לבין הפסנתר המודרני, שכונה אז לעיתים, גם כן, בשם 'פיאנו פורטה'. הוא נימק את הצעתו: 'מכוּש' מהתלמוד הירושלמי הוא השם לפטישים הקטנים "שמכים על הנימים בכלי הנגינה".

ציטוטים ודעות על הפורטה־פיאנו

הדעות לגבי פסנתר הפטישים משתנות מאדם לאדם. הרוב רואים כיום בפסנתר הפטישים כלי פרימיטיבי, אולם חלקם מזהים בכלי יכולות שאינן קיימות בפסנתר המודרני, והכלי צובר אט־אט פופולריות.

"עברתי לנגן בפסנתרו של מוצרט ב־1948, לאחר סדרה של קונצרטים פרטיים בהם איזולדה אהלגרים הראויה לציון ניגנה את הסונטות לפסנתר של מוצרט בפורטה־פיאנו מתוצרת ואלטר. לפני כן הסתכלתי על הכלים הללו ככלים פרימיטיבים לכאורה שלא הציעו כלום פרט לעניין היסטורי. אולם במהלך הקונצרטים הללו הבחנתי בבירור שכאן בהחלט נמצא המצלול האותנטי ושהיצירות נוגעות במאזין במיידיות גדולה יותר מאשר ביצוע זהה בקונצרט גראנד [פסנתר מהסוג הגדול ביותר, זה שבשימוש באולמות קונצרטים]. לא ניתן להשתוות לנקיון הכסוף של המצלול, הניואנסים של הרגיסטרים, העדינות בשינויים ההדרגתיים, ומעל הכול הצליל המתוק של הרגיסטר האמצעי..."

— פאול בדורה־סקודה

ראו גם

• פסנתר
• מוזיקה עתיקה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פורטה-פיאנו בוויקישיתוף