פול רובסון

פול רובסון
Paul LeRoy Bustill Robeson
לידה	9 באפריל 1898; פרינסטון, ארצות הברית
פטירה	23 בינואר 1976 (בגיל 77); פילדלפיה, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות פרנקליף
מקום מגורים	Paul Robeson House
השכלה	אוניברסיטת רוטגרס - ניו ברונסוויק; בית הספר ללימודי המזרח ואפריקה של אוניברסיטת לונדון; בית הספר למשפטים קולומביה; Somerville High School ;
תקופת הפעילות	1925–1963 (כ־38 שנים)
מפלגה	Progressive Party
בן או בת זוג	Eslanda Goode Robeson (17 באוגוסט 1921–13 בדצמבר 1965) Helen V. Rosen; ; פגי אשקרופט ;
פרסים והוקרה	מדליית ספינגארן (1945); פרס פול רובסון (1974); פרס גראמי למפעל חיים (1998); היכל התהילה של הקולנוענים השחורים (1974); פרס השלום הבין-לאומי ע״ש סטלין; היכל התהילה של ניו ג'רזי; כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד; פרס דונלדסון ;

פול לרוי באסטיל רובסון (באנגלית: Paul LeRoy Bustill Robeson; ‏9 באפריל 1898 – 23 בינואר 1976) היה שחקן, ספורטאי, זמר קונצרטים (בס), סופר, פעיל זכויות אדם ואוהד המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית.

ילדות, נעורים ומשפחה

רובסון נולד בפרינסטון שבניו ג'רזי. אביו, ויליאם דרו רובסון, ברח מעבדות בקרוליינה הצפונית, למד וקיבל תואר באוניברסיטת לינקולן שבפנסילבניה והיה לכומר. אמו, מריה לואיז בוסטיל, באה ממשפחה ממוצא מעורב של קווייקרים מתנגדי עבדות. שלושת אחיו ואחותו של פול היו ויליאם דרו רובסון, רופא שעבד בוושינגטון; בנג'מין רובסון, כומר; ריד רובסון; ומריאן רובסון, שחיה בפילדלפיה. בשנת 1915 סיים פול בהצטיינות את בית הספר התיכון שבו עשה חיל הן בלימודים והן בשירה, במשחק ובספורט.

השכלה

ראטגרס

רובסון זכה במלגת לימודים לאוניברסיטת ראטגרס. פעילותו הספורטיבית שם נתקלה תחילה בעוינות, עד כדי פגיעה פיזית, אך התמדתו העקשנית הביאה לו הצלחה והצטיינות ובסופו של דבר אף ייצג את בני מחזורו כשנשא נאום בטקס הסיום.

בית הספר למשפטים באוניברסיטת קולומביה

אחרי קבלת התואר, עבר רובסון להארלם ולמד משפטים בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת קולומביה. בתקופת לימודיו עבד למימון לימודיו כשחקן פוטבול מקצועי. בשנת 1923 סיים את לימודיו והחל לעבוד במשרד עורכי דין בניו יורק, אך פרש כשמזכירה לבנה סירבה לקבל ממנו הכתבה בגלל צבע עורו. בהמשך למד ב"בית הספר ללימודי המזרח הרחוק ואפריקה" באוניברסיטת לונדון.

קריירה

רובסון התפרסם כשחקן וזמר בקול הבס המשובח שלו. הוא אחד הבסים הספורים האמיתיים במוזיקה האמריקאית, בקולו היפה והעמוק. בנוסף להופעותיו על הבימה, היה גם הראשון שהביא את הספיריטואלז, שירי הדת האמריקאים-אפריקאיים, אל אולם הקונצרטים.

תפקידיו הראשונים היו בתפקיד סיימון ב"סיימון הקירינאי" בימקא של הארלם וג'ים ב"טאבו" של סם האריס בתיאטרון הארלם. השם "טאבו" שונה בהמשך ל"וודו". בשנת 1924 נחל הצלחה בתפקיד הראשי ב"הקיסר ג'ונס" של יוג'ין או'ניל. אחר שיחק את קראון בגרסה הבימתית של הרומן "פורגי" מאת הייוורד, שהיה הבסיס לאופרה "פורגי ובס" של ג'ורג' ואיירה גרשווין. בשנת 1930 הופיע כאותלו של שייקספיר באנגליה, בזמן ששום להקה בארצות הברית לא הייתה מוכנה להעסיק אותו בתפקיד זה. הוא חזר למלא תפקיד זה בניו יורק בשנת 1943 וסייר עם ההצגה ברחבי ארצות הברית עד 1945. סדרת ההצגות של "אותלו" בברודוויי בהשתתפותו היא הארוכה ביותר בתולדות המחזה הזה עד כה, בשנת 2006. על תפקידו זה זכה במדליית ספינגארן בשנת 1945. רובסון שיחק בתפקיד ג'ו, שנכתב למענו, בהפקה הלונדונית משנת 1928 של "ספינת השעשועים". הוא חזר אל תפקיד זה ב-1932 בברודוויי, ב-1936 בגרסה הקולנועית של המחזה ובהפקה בימתית ב-1940 בלוס אנג'לס.

בשנת 1928 הקליט עם תזמורתו של פול וייטמן את השיר Ol' Man River, שהפך לסימן היכר שלו. ההקלטה נכללת בהיכל התהילה של פרס גראמי.

הרפרטואר של שירי עם אפרו-אמריקאים של רובסון הרחיב מאוד את קהל המאזינים לסוגה זו, בארצות הברית ומחוצה לה; בייחוד נודע ביצועו לשיר "Go Down Moses". רובסון גילה עניין גם במוזיקה עממית של ארצות אחרות, ורכש ידע מסוים בשפות רבות. הרפרטואר התקני שלו מאז שנות ה-20 כלל שירים ברבות מהן, כסינית, רוסית, יידיש, גרמנית ועוד.

בין השנים 1925 ו-1942 הופיע רובסון באחד-עשר סרטים, מתוכם שבע הפקות בריטיות. רובסון ואשתו עברו בסוף שנות ה-20 לאנגליה ונשארו שם, עם תקופות ממושכות של סיורי קונצרטים בעולם, עד כניסת אמריקה למלחמת העולם השנייה. בשנים אלה נחל הצלחה רבה בסרטיו באנגליה ואף בארצות הברית. בעת מלחמת העולם עזב את אנגליה. לאחר המלחמה נודע, ששמו נכלל ברשימה השחורה של הנאצים "הספר השחור", שהכילה אלפי אנשים שחיו בבריטניה ונועדו להיאסר לאחר סיום מוצלח של מבצע ארי-הים.

בתקופת המקראתיזם ולאחריו

בעקבות לינץ' שנערך ב-1946 בארבעה אפרו-אמריקנים בג'ורג'יה, רובסון הגביר את פעילותו בתחום זכויות אדם. בין עמדותיו ראה חשיבות רבה בקיום איגודים מקצועיים להבטחת זכויות אדם. קשריו לארגונים שזוהו כ"חתרניים" הובילו לזימונו לשימוע, בו הכחיש קשר למפלגה הקומוניסטית האמריקאית אך אהדתו הרבה לברית המועצות עמדה לו לרועץ. בתקופה זו, שעמדה בסימן המקארתיזם, הופעותיו בארצות הברית בוטלו על ידי ה-FBI ועל כן יצא למסע בעולם. באפריל 1949, נאום שנשא בפריז צוטט באופן מטעה כאילו הוא הגדיר את ארצות הברית כמדינה פשיסטית, דבר שהכחיש. לאחר נאום זה, הוכנס רובסון לרשימה השחורה של הוליווד.

במרץ 1950 ביטלה רשת NBC הופעה מתוכננת של רובסון בתוכנית הטלוויזיה של הגברת הראשונה לשעבר, אלינור רוזוולט. דובר מטעם הרשת הודיע, שרובסון לא יופיע לעולם ב-NBC. הודעות לעיתונות מטעם הקונגרס לזכויות אדם טענו שהצנזורה של הופעת רובסון בטלוויזיה מהווה ניסיון בוטה להשתיק דובר בולט של השחורים במלחמתם על זכויות אזרח והאדם, וכי "זכויות היסוד הדמוקרטיות שלנו מותקפות תחת מסך העשן של ההתנגדות לקומוניזם." משמרות מחאה התייצבו לפני משרדי רשת NBC ואנשי ציבור רבים, ארגונים ואחרים שיגרו את מחאותיהם.

המחלוקת שסערה סביבו הביאה לכך שכל תקליטיו וסרטיו של רובסון הורחקו מעיני הציבור. מאז ועד שנות ה-70 המאוחרות היה קשה יותר ויותר, אם כי לא בלתי אפשרי, לשמוע את פול רובסון בארצות הברית, בתקליטים או ברדיו, או לראות משהו מסרטיו, כולל הגרסה המצליחה של סרטו "ספינת השעשועים" מ-1936. החרם הגיע לשיאו בתקופת המלחמה הקרה. ככל שידע קהל הצופים של סוף שנות ה-50 ושנות ה-60, הגרסה היחידה של הסרט הייתה גרסת הטכניקולור של MGM משנת 1951.

בשנת 1950 החרימה מחלקת המדינה של ארצות הברית את דרכונו של רובסון, בטענה ש"יציאה של רובסון מחוץ לגבולות ארצות הברית מזיקה לאינטרסים של ממשלת ארצות הברית". הדרכון הוחזר לו רק בשנת 1958. אותה שנה אף חזר להופיע על הבמה בארצות הברית.^[1] במהלך תקופה זו לא יכול היה לצאת מגבולות ארצות הברית, וחווה חרם אמריקני על הופעותיו. למרות ה"הגלייה הפנימית" שחווה, רובסון הצליח להישאר פעיל. הוא הקים חברת תקליטים פרטית בשם Records Othello וכך יכול היה להקליט את שיריו ונאומיו ולשלוח אותם אל מעבר לים.^[2]

מסעות בינלאומיים

רובסון סייר בספרד הרפובליקאית בתקופת מלחמת האזרחים בספרד. הרפרטואר שלו כלל את השיר Peat Bog Soldiers, שהיה חביב על מתנדבי הבריגדות הבינלאומיות ועל ותיקי המלחמות גם יחד. רובסון היה בין הראשונים להופיע בקונצרט לטובת חיילי ארצות הברית במלחמת העולם השנייה.

הקשר של רובסון עם ויילס התחיל בשנת 1928, כאשר הופיע בלונדון ב"ספינת השעשועים". הוא פגש שם קבוצת כורים מובטלים, שהשתתפו ב"מצעד הרעב" מדרום ויילס כמחאה על מצבם. בשנות ה-30 ערך רובסון ביקורים אחדים באזורי המכרות הוולשים ובמהלכם הופיע בקארדיף, נית' ואברדייר.^[3] עד היום אמנים מוויילס מציינים את זכרו של רובסון. יצירת האמנות המפורסמת ביותר בהקשר זה הוא שירם של הלהקה הוולשית "מאניק סטריט פריצ'רז", Let Robeson Sing, המתייחס לתקופה בה הוחרם דרכונו של רובסון בשנות החמישים ונאסרה עליו יציאה מארצות הברית (בסוף השיר ניתן לשמוע מחיאות כפיים מהקלטה של קונצרט שערך רובסון דרך הטלפון למען אספה של כורים בוויילס).

ב-1934 הופיע בקונצרט לטובת קורבנות אסון תעשייתי בגרספורד קוליירי, סמוך לרקסהם, שבו נספו 264 כורים. בשנת 1938 הופיע בקונצרט לזכר מתנדבים מוויילס, שנפלו במלחמת האזרחים בספרד. ב-1940 שיחק בסרט "העמק הגאה" בתפקיד פועל שחור, המגיע לעמק רונדה בוויילס ומתחבב על בני המקום. חיי רובסון ושיריו מצאו ביטוי בתערוכה לזכרו שנפתחה בקארדיף ב-2001 והונצחו בשירים ובמחזה.

פעילות פוליטית, פוליטיקה, קומוניזם והמלחמה הקרה

במסעותיו התדירים לאירופה המערבית ולברית המועצות היה רובסון בוטה בביקורתו על תנאי החיים של שחורים באמריקה, בעיקר במדינות הדרום שבהן חלה מדיניות ההפרדה. רובסון פעל נגד פרקטיקת הלינץ'. הוא יצא חוצץ נגד הנשיא טרומן בנושא זה בשנת 1946, וצפה כי השחורים ישיבו מלחמה להגנתם אם הממשל לא יעשה זאת. באותה שנה ייסד את "מסע הצלב האמריקאי" נגד לינץ'. התייצבותו הגלויה של רובסון לצד ברית המועצות, מדיניות הפנים והחוץ שלה בכלל ויוסיף סטלין בפרט, הציגה אותו כאישיות שנויה במחלוקת באופן קיצוני, מטרה תכופה לביקורת בארצות הברית ובבריטניה.

זכויות אזרח

רובסון נשא את קולו ברבים נגד אפליה וגזענות, שהיו מנת חלקם של אמריקאים שחורים וממוצא אסייתי; הוא הוקיע הפרדה הן בצפון והן בדרום ויצא במאבק נגד הלינץ' (ראו לעיל).

ב"וועידת מגילת הזכויות" שהתקיימה בניו יורק ביולי 1949 עלתה להצבעה החלטה, הקוראת לשחרור כל 19 הטרוצקיסטים, שנשפטו והורשעו ב-1941 על פי חוק סמית', שהופעל אז נגד מנהיגי המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית. רובסון גינה בנאומו את הרעיון הזה בטענה, שחברי מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הם "בני ברית לפאשיזם, השואפים להשמיד את הדמוקרטיות החדשות של העולם. שלא נתבלבל. אלה הם אויבי מעמד הפועלים. האם תתנו זכויות אזרח ל-קו קלוקס קלאן?" ההחלטה נפלה ואת הכשלתה מייחסים לנאומו של רובסון. הביוגרף של רובסון, מרטין רוברמן, העיר כי זו "לא הייתה שעתו היפה ביותר של רובסון".

ברית המועצות, סטלין וקומוניזם

בשנות ה-30 קיבל רובסון הזמנה לבקר בברית המועצות. בהיותו שם, נהנה מטיפול אח"מ והלך שבי אחר החברה החדשה הזו והנהגתה. "מדינה זו חופשית לגמרי מדעות קדומות בענייני גזע", הצהיר, "ושירי הדת של האפרו-אמריקאים מתאימים עצמם למסורות העם הרוסי. כאן, בפעם הראשונה בחיי... אני מהלך בכבוד אנושי מלא."

רובסון המשיך להגן, בכתביו ובנאומיו, על מדיניות הפנים והחוץ של ברית המועצות ועל יוסיף סטלין. בתקופת הטיהורים הסובייטיים, אמר רובסון, על פי השמועה, לכתב ה"דיילי וורקר", כי "על פי מה שראיתי עד כה על אופן הפעולה של הממשלה הסובייטית, אני יכול רק להגיד, שכל המרים ידו נגדה ראוי להיירות!"^[4] אחרי הקמת נאט"ו הצהיר רובסון בנאום בקונגרס השלום העולמי בפריז בשנת 1949, כי "אין להעלות על הדעת, שכושים אמריקאים יילחמו בשם אלה שדיכאו אותם במשך דורות... נגד ארץ (ברית המועצות), שהעלתה את עמה במשך דור אחד למלוא הכבוד האנושי." שוגר ריי רובינסון הגיב לדברים באמרו, שאף כי איננו מכיר את רובסון, היה "מרביץ לו בשיניים" לו פגש אותו.^[5] גם כאשר שמאלנים רבים מתומכי ברית המועצות, שנודעו להם התועבות שבוצעו שם, החלו לגנות ולהוקיע בפומבי את מושאי תמיכתם לשעבר, לא זז רובסון מדעתו.

בשנת 1952 קיבל רובסון את פרס השלום על שם סטלין. באפריל 1953, זמן קצר אחרי מותו של יוסיף סטלין, כתב הספד "לך, חבר אהוב",^[6] שבו הילל את "אנושיותו העמוקה", "הבנתו החכמה" ומסירותו לקיום הדדי ושוחר שלום עם כל עמי העולם של סטלין, שאותו כינה "טוב ונבון".

איציק פפר

ב-8 ביולי 1943, בהפגנה הפרו-סובייטית הגדולה ביותר שהתקיימה מאז ומעולם בארצות הברית, אירוע שארגנה הוועדה האנטי-פאשיסטית היהודית בראשות אלברט איינשטיין, פגש רובסון את שלמה מיכאלס (מיכואלס), השחקן הפופולרי ומנהל התיאטרון היהודי הממלכתי במוסקבה, ואת משורר היידיש איציק פפר. מיכואלס עמד בראש הוועדה האנטי-פאשיסטית היהודית בברית המועצות, ופפר היה סגנו. אחרי ההפגנה אירחו רובסון ואשתו אסי את פפר ומיכואלס.

כעבור שש שנים, ביוני 1949, במהלך חגיגות 150 שנה להולדת אלכסנדר פושקין, בא רובסון לברית המועצות כדי לשיר בקונצרט. מתוך דאגה לשלומם של אמנים יהודים, דרש רובסון מן הפקידים הסובייטים לאפשר לו להיפגש עם פפר.^[7] פפר, שנאלץ לתקשר בתנועות ידיים ובפתקים בגלל מכשירי הציתות שהותקנו בחדר, מסר לו, כי מיכואלס נרצח ב-1948 בידי המשטרה החשאית. רובסון הגיב בפומבי במתן כבוד בקונצרט שלו באולם צ'ייקובסקי לחבריו פפר ומיכואלס. אך בשובו לארצות הברית הכחיש רובסון מכל וכל את דבר רדיפות היהודים וטען, "פגשתי יהודים בכל מקום שם... לא שמעתי מילה על כך."^[8]

ביקורת נמתחת לעיתים קרובות על רובסון בגין תמיכתו המתמשכת בברית המועצות על אף מודעותו לאנטישמיות הסובייטית. על פי ספרו של יהושע רובינשטיין, "הפוגרום החשאי של סטלין", הצדיק רובסון את שתיקתו בטענה, שכל ביקורת פומבית על ברית המועצות הייתה מחזקת את סמכותם של היסודות האנטי-סובייטיים בארצות הברית שחתרו, כך סבר, להכריז מלחמה על ברית המועצות. עם זאת רובסון ראה בזה הדדיות עקב השתיקה על מותם של השחורים באפריקה ואף, בייחוד, בארצות הברית.

לקריאה נוספת

Rappaport, Louis. Stalin's War Against the Jews: The Doctors Plot & The Soviet Solution, Free Press (1990) ISBN 0-02-925821-9
Robeson Jr., Paul. "How My Father Last Met Itzik Feffer." Jewish Currents. November 1981

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פול רובסון בוויקישיתוף

פול רובסון, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
פול רובסון, באתר AllMovie (באנגלית)
פול רובסון, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
פול רובסון, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
פול רובסון, באתר MusicBrainz (באנגלית)
פול רובסון, באתר Discogs (באנגלית)
פול רובסון, באתר Songkick (באנגלית)
פול רובסון, דף שער בספרייה הלאומית
פול רובסון, באתר בילבורד (באנגלית)
פול רובסון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
פול רובסון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

^ סי"ץ, רובסון חזר לבמה, דבר, 11 במאי 1958
^ "שיר כושי": ספיריטואלס אפרו-אמריקאים בשנות החמישים והשישים בישראל. עבודת גמר לשם קבלת תואר מוסמך בתוכנית אישית, מאת נועה בן-סעדיה, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2016, ע' 6.
^ פול רובסון באתר Coalfield web materials.
^ "אני בבית" אומר פול רובסון בקבלת פנים בברית המועצות, "דיילי וורקר", 15 בינואר 1935 (באנגלית)
^ "גיבור אמריקני", "אמריקן ספקטייטור", 11 באפריל 2007
^ "לך, גיבור אהוב" (באנגלית)
^ סטיוארט, עמ' 225
^ פול רובסון: "קדוש מעונה פגום", "ניו פוליטיקס": קיץ 1998 (באנגלית)

[1] סי"ץ, רובסון חזר לבמה, דבר, 11 במאי 1958

[2] "שיר כושי": ספיריטואלס אפרו-אמריקאים בשנות החמישים והשישים בישראל. עבודת גמר לשם קבלת תואר מוסמך בתוכנית אישית, מאת נועה בן-סעדיה, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2016, ע' 6.

[3] פול רובסון באתר Coalfield web materials.

[4] "אני בבית" אומר פול רובסון בקבלת פנים בברית המועצות, "דיילי וורקר", 15 בינואר 1935 (באנגלית)

[5] "גיבור אמריקני", "אמריקן ספקטייטור", 11 באפריל 2007

[6] "לך, גיבור אהוב" (באנגלית)

[7] סטיוארט, עמ' 225

[8] פול רובסון: "קדוש מעונה פגום", "ניו פוליטיקס": קיץ 1998 (באנגלית)

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

פרס גראמי למפעל חיים
1963–1989	בינג קרוסבי (1963) • פרנק סינטרה (1965) • דיוק אלינגטון (1966) • אלה פיצג'רלד (1967) • אירווינג ברלין (1968) • אלוויס פרסלי (1971) • לואי ארמסטרונג, מהליה ג'קסון (1972) • צ'אק ברי, צ'ארלי פארקר (1984) • ליאונרד ברנשטיין (1985) • בני גודמן, הרולינג סטונז, אנדרס סגוביה (1986) • רוי אייקוף, בני קרטר, אנריקו קארוזו, ריי צ'ארלס, פאטס דומינו, וודי הרמן, בילי הולידיי, בי. בי. קינג, אייזק שטרן, איגור סטרווינסקי, ארטורו טוסקניני, האנק ויליאמס (1987) • פרד אסטר, פבלו קזאלס, דיזי גילספי, יאשה חפץ, לנה הורן, לאונטין פרייס, בסי סמית, ארט טייטום, שרה ווהן (1989)
1990–1999	נט קינג קול, מיילס דייוויס, ולדימיר הורוביץ, פול מקרטני (1990) • מריאן אנדרסון, בוב דילן, ג'ון לנון, קאתי ולס (1991) • ג'יימס בראון, ג'ון קולטריין, ג'ימי הנדריקס, מאדי ווטרס (1992) • צ'ט אטקינס, ליטל ריצ'רד, ת'לוניוס מונק, ביל מונרו, פיט סיגר, פאטס וולר (1993) • ביל אוונס, אריתה פרנקלין, ארתור רובינשטיין (1994) • פטסי קליין, פגי לי, הנרי מנסיני, קרטיס מייפילד, ברברה סטרייסנד (1995) • דייב ברובק, מרווין גיי, גאורג שולטי, סטיבי וונדר (1996) • בובי בלנד, האחים אברלי, ג'ודי גרלנד, סטפן גרפלי, באדי הולי, צ'ארלס מינגוס, אוסקר פיטרסון, פרנק זאפה (1997) • בו דידלי, האחים מילס, רוי אורביסון, פול רובסון (1998) • ג'וני קאש, סם קוק, אוטיס רדינג, סמוקי רובינסון, מל טורמה (1999)
2000–2009	הארי בלפונטה, וודי גאת'רי, ג'ון לי הוקר, מיץ' מילר, וילי נלסון (2000) • הביץ' בויז, טוני בנט, סמי דייוויס ג'וניור., בוב מארלי, The Who‏ (2001) • קאונט בייסי, רוזמרי קלוני, פרי קומו, אל גרין, ג'וני מיטשל (2002) • אטה ג'יימס, ג'וני מאטיס, גלן מילר, טיטו פואנטה, סיימון וגרפונקל (2003) • ואן קלייברן, The Funk Brothers, אלה ג'נקינס, סאני רולינס, ארטי שו, דוק ווטסון (2004) • אדי ארנולד, ארט בלייקי, The Carter Family, מורטון גולד, ג'ניס ג'ופלין, לד זפלין, ג'רי לי לואיס, ג'לי רול מורטון, פינטופ פרקינס, הסטייפל סינגרס (2005) • דייוויד בואי, קרים, מרלה הגרד, רוברט ג'ונסון, ג'סי נורמן, ריצ'רד פריור, הוויברז (2006) • ג'ואן באאז, Booker T. & the M.G.'s, מריה קאלאס, אורנט קולמן, הדלתות, הגרייטפול דד, בוב וילס (2007) • ברט בכרך, הבנד, קאב קאלוויי, דוריס דיי, יצחק פרלמן, מקס רואץ', ארל סקרוגס (2008) • ג'ין אוטרי, הנערים העוורים מאלבמה, ארבע הפסגות, האנק ג'ונס, ברנדה לי, דין מרטין, טום פקסטון (2009)
2010–2019	לאונרד כהן, בובי דארין, דייוויד אדוארדס, מייקל ג'קסון, לורטה לין, אנדרה פרווין, קלארק טרי (2010) • ג'ולי אנדרוז, רוי היינס, רביעיית ג'וליארד, שלישיית קינגסטון, דולי פרטון, הראמונס, ג'ורג' בוורלי שיי (2011) • להקת האחים אולמן, גלן קמפבל, אנטוניו קרלוס ז'ובים, ג'ורג' ג'ונס, ההורנס של ממפיס, דיאנה רוס, גיל סקוט-הרון (2012) • גלן גולד, צ'ארלי היידן, לייטנינג הופקינס, קרול קינג, פטי פייג', ראווי שנקר, The Temptations‏ (2013) • הביטלס, קליפטון צ'נייר, האחים איסלי, קרפטוורק, קריס קריסטופרסון, ארמנדו מנסנרו, מוד פאוול (2014) • בי ג'יז, פייר בולז, באדי גאי, ג'ורג' האריסון, פלאקו חימנס, האחים לובין, ויין שורטר (2015) • רות בראון, סליה קרוז, Earth, Wind & Fire, הרבי הנקוק, ג'פרסון איירפליין, לינדה רונסטאדט, ראן די אם סי (2016) • שירלי קיסר, אחמד ג'מאל, צ'רלי פרייד, ג'ימי רודג'רס, נינה סימון, סליי סטון, הוולווט אנדרגראונד (2017) • האל בליין, ניל דיימונד, אמילו האריס, לואיס ג'ורדן, The Meters, קווין, טינה טרנר (2018) • בלאק סבאת', ג'ורג' קלינטון ופרלמנט-פאנקדליק, בילי אקסטין, דוני האת'וויי, חוליו איגלסיאס, סאם אנד דייב, דיון וורוויק (2019)
2020–הווה	שיקגו, רוברטה פלאק, אייזק הייז, איגי פופ, ג'ון פריין, פאבליק אנמי, סיסטר רוזטה תארפ (2020) • Grandmaster Flash and the Furious Five, ליונל המפטון, מרילין הורן, סולט אנ' פפה, סלינה, Talking Heads‏ (2021) • בוני רייט (2022)‏ • בובי מקפרין, נירוונה, מא רייני, סליק ריק, נייל רוג'רס, הסופרימס, אן וילסון וננסי וילסון (2023)‏ • N.W.A, לורי אנדרסון, האחיות קלארק, גלדיס נייט, דונה סאמר, תמי ויינט (2024)