מצחצח נעליים
מצחצח נעליים הוא אדם המתפרנס מצחצוח נעליהם של אחרים. באופן מסורתי, מצחצחי נעליים אינם פועלים במשרד או בחנות אלא ברחוב, ולקוחותיהם הם עוברי אורח אקראיים. במקומות שונים בעולם, מצחצחי הנעליים הם ילדים שמסייעים לפרנסת משפחותיהם. יש מצחצחי נעליים המחזיקים כיסאות גבוהים עליהם יושבים הלקוחות בעת הצחצוח. מצחצחי נעליים אלה מספקים לעיתים עיתונים ללקוחותיהם, כדי שיוכלו להעביר את הזמן בעת הצחצוח. מצחצחי נעליים אחרים מסתפקים בשרפרף, ויש כאלה שנעזרים בספסלי הרחוב. לעומתם, יש המצחצחים את נעלי לקוחותיהם כאשר הלקוחות עומדים, ומניחים את הנעל על דרגש או אף על ארגז הכלים של מצחצח הנעליים.
המקצוע החל להתפתח בערים הגדולות בבריטניה בסוף המאה ה-19, אך בסוף המאה ה-20 הוא החל להיעלם בהדרגה בעולם המערבי. כיום ניתן למצוא מצחצחי נעליים בעיקר בשדות תעופה.
גם בישראל נחשב המקצוע למקצוע שעבר מן העולם. אמנון דנקנר ודוד טרטקובר מתארים אותו באופן נוסטלגי:
חלק בלתי נפרד מהנוף במרכזי הערים. גברים שהיו יושבים בקרנות הרחוב, על שרפרף עץ קטן שמושבו קלוע קש, ולפניהם ארגז עם ציפוי נחושת קלל מבריק שבמבריקים ועליו כל מיני קישוטים רוקוקואיים. כשהיית נעמד מולם ומניח את הרגל על מין דוושה יציבה, הם היו דבר ראשון מקפלים את המכנסיים לבל יתלכלכו ואחר כך תוחבים לך בתוך הנעל, משני עברי הקרסול, חתיכות קרטון אפורות לבל יתלכלכו אף גרביך, ואז היו שואבים בקול רוק לחלל הפה, מתיזים בוחטה נאה על הנעל ומתחילים לצחצח, למרוח משחה, להבריש ולהבריק עד שהיית יכול, ממש כמו שהרס"ר רצה, לראות את הפרצוף שלך משתקף בחרטום הנעל.
— אמנון דנקנר ודוד טרטקובר, איפה היינו ומה עשינו, עמ' 120
בשל הרווחים הנמוכים שמניב המקצוע, מצחצחי נעליים שעלו לגדולה נחשבים ל"סיפורי סינדרלה". נשיא ברזיל לשעבר לואיז אינסיו דה סילבה התפרנס בצעירותו מצחצוח נעליים, וכך גם נשיא פרו לשעבר אלחנדרו טולדו, הכדורגלן הברזילאי פלה, מושל אילינוי רוד בלאגוייביץ', המשורר הארגנטינאי ארמנדו טחאדה גומס והזמר האמריקאי ג'יימס בראון. לאחר מותו של בראון, החליפה עיריית אוגוסטה את שמו של הרחוב בו עסק בצחצוח נעליים, וקראה אותו על שמו.
