מנזר מרטיריוס
מנזר מרטיריוס הוא מנזר על שם הנזיר מרטיריוס מקפדוקיה.[1] פעילות המנזר מתוארכת לתקופה הביזנטית מתחילת המאה החמישית לספירה ועד תחילת המאה השביעית.[2] כיום, המנזר נמצא בתוך אתר ארכאולוגי השוכן בלב שכונת מגורים בעיר מעלה אדומים ומנוהל על ידי מחוז יהודה ושומרון של רשות הטבע והגנים מאז יולי 2010. במקום שרידי מנזר, כנסייה, חדר אוכל ושרידים נוספים. באתר אבן גולל מסותתת היטב, פסיפסים של בעלי חיים ודוגמאות גאומטריות, שקתות להשקיית בעלי חיים ועוד.
המקום נחפר על ידי קמ"ט ארכאולוגיה של המנהל האזרחי ביהודה ושומרון בשנת 1983,[3] והוא פתוח לציבור בתיאום מראש או בימי חופשה מיוחדים כחול המועד וחנוכה ואז מפעילה הרט"ג פעילויות מיוחדות לציבור. בעבר נעשה ניסיון להפעיל את המקום באופן שוטף באחריות עיריית מעלה אדומים ניסיון שלא צלח עקב מיעוט מבקרים.
ייסוד המנזר בידי מרטיריוס
[עריכת קוד מקור | עריכה]מרטיריוס שהה כמתבודד יחד עם אליאס מהר ניטריה שבמצרים במנזרו של אותימיוס. הסופר הביזנטי קיריליוס מסקיתופוליס גרס שעזיבתם את המנזר נבעה מטעמי נוחות, שכן התאים במנזר היו צרים ועלובים. קיימת השערה נוספת כי עזיבתם נבעה מהבדלים תפיסתיים בינם ובין אותימיוס, שהרי במצרים המתבודדים נהגו לקבל קהל רב בעוד שאותימיוס התנגד לזרם המבקרים, ולכן בתאיו לא היה מרחב לקבלת אורחים. מרטיריוס מצא מערה ממערב ללאורה של אותימיוס, התבודד בה, ושם הקים את מנזרו.[4]
ברבות הימים, מרטיריוס מונה לפטריארך של ירושלים (486-478). מינויו עשוי להסביר את מקור המשאבים הרבים שהושקעו בהקמת מפעל יקר זה. פארו הרב של המנזר, עבודות האמנות המרהיבות וכן התכנון הכולל של המנזר, מביאים להשערה כי רק בתקופה שבה מרטיריוס כיהן כפטריארך מפעל יקר מעין זה יכול היה לקום.[5]
על אף העובדה שהמנזר הוקם ונקרא על שם מרטיריוס, קיימת השערה כי הוא לא היה האדם החשוב בתולדות המנזר. מצביעה על כך מצבה העומדת באולם הכניסה לכנסייה, עליה חקוקה הכתובת "זה קברו של פאולוס הכומר והארכימנדריט". חפירה בקברים גילתה כי בימי יוסטיאנוס נפתח קברו של פאולוס על מנת לקבור בו את ראשי המנזר. חקיקת שמו של פאולוס מוכיחה כי עלה בחשיבותו על הנזירים האחרים.[6]
מיקום המנזר
[עריכת קוד מקור | עריכה]מנזר מרטיריוס הוא המנזר השני בגודלו במדבר יהודה אחרי מנזר תיאודוסיוס.[7] המנזר שוכן בראש גבעה בדרך הראשית במעלה אדומים, בין יריחו לירושלים.[8] שטחו הכולל של המנזר הוא כעשרה דונם ומסביבו שטח חקלאי רחב. המנזר העתיק זוהה עם האתר ח'ירבת מורסס בשל הדמיון הצלילי וכן מהיכרות עם תיאור הקמתו של המנזר בספרו של הסופר הביזאנטי קיריליוס מסקיתופוליס.[9] בנוסף, באתר נמצאה כתובת קבורה המתייחסת לפאולוס, שהיה כומר וראש המנזר, יורשו של מרטיריוס.[10]
אדריכלות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מכלול המנזר כלל כנסייה, חלק צפוני ובו מערת מרטיריוס, חדר אוכל, בור מים, גנים, חצר רחבת ידיים (1200 מ"ר)[11] ושתי אכסניות. מגורי הנזירים ככל הנראה היו בקומה השנייה, שלא השתמרה.[12] מכתובות ההקדשה שנמצאו ברצפות הפסיפס של הכנסיות ושל חדר האוכל ניתן ללמוד כי פעילות הבנייה של המנזר נמשכה גם במחצית השנייה של המאה השישית.[13] בימי פאולוס התרחב ושופץ המכלול ונעשה למנזר מרכזי במדבר יהודה. בשלב זה הוקף המנזר חומה בצורה, נבנו אורוות גדולות ליד שערי החומה המזרחית וכן הותקנה מערכת מים. לאחר מכן, בתקופת השיא בתולדות המנזר, בימי הארכימנדריט גנזיוס, נעשו במנזר שינויים נוספים רבים.[2]
שלב ראשון של שיפוץ במנזר
[עריכת קוד מקור | עריכה]במנזר הותקנו בורות מים ומערכות תעלות מתוחכמות שאפשרו אגירה של כמות אדירה של מים (20–30 אלף קוב).[14] שיטת השקיה באמצעות טפטוף היא ייחודית למנזר מרטיריוס. שיטה זו ככל הנראה, היא שאפשרה לנזירים להשקות את כל שטחי הגנים שמחוץ למנזר בבת אחת, ולגדל בגנים שבתוך מנזר עצי פרי וירקות במספר מחזורי גידול בשנה.[15]
מכלול המנזר הוקף בשלב זה חומה חזקה של אבני גזית גדולות שסיתותן לא הושלם. עובי החומה 0.7 מ' בקירוב ובמקורה התרוממה לכדי 4–5 מ'. עוד ניתן ללמוד על תחושת הביטחון המעורערת מכך שמלבד הסגירה הרגילה בדלתות עץ, נוספה סגירה בצד הפנימי על ידי אבן גולל עגולה. סגירה מעין זו לא נועדה לסגירה רגילה של השער אלא לסגירה בשעת חירום ומתוקף סכנת התנפלות. צורות נוספות ודומות של סגירה התגלו במקומות שונים בספר המדבר, ייתכן משום שהוא נתון להתקפות בלתי פוסקות של בדואים.[16]
שטח האורוות שנבנה בשלב זה השתרע מימין לכניסה למנזר. האורווה רוצפה בלוחות אבן גדולים, סביר להניח כדי שיהיה ניתן לשטוף את הרצפה ולהסיר את הריחות הרעים. בנוסף האורווה סגורה היטב על מנת לשמור על ניקיון המנזר. בקצה אזור האורוות ולקראת לב המנזר נמצא מעבר ולידו מיטת אבן. ייתכן שזוהי עמדת שומר שהוצבה שם על מנת למנוע כניסה של בעלי חיים או זרים לאגפי מגורים של המנזר.[17]
שלב שני של שיפוץ במנזר
[עריכת קוד מקור | עריכה]בין השינויים שנעשו בימי הארכימנדריט גנזיוס, בניית האכסניה, ייתכן שעל גרעין קדום יותר, צמצום שטח האורוות וכיסוי רצפת מכלול הכנסייה בפסיפס צבעוני. בנוסף, מדרום לכנסיית המנזר נוספה קפלה ומדרום מערב למכלול הכנסייה נבנתה "קפלת שלושת הכמרים". השינוי הבולט ביותר בשלב זה היה בניית חדר האוכל.[2]
גודלו של הרפקטוריום, חדר האוכל, היה 26.5x12 מ' והוא יכול היה לאכלס כמה מאות סועדים. האולם עוצב לפי תוכנית בסיליקאית ורוצף בפסיפסים צבעוניים. קיימת השערה כי הנזירים ישבו על ספסלי עץ ושולחנות עץ. לאורך הקירות נמצאו ספסלי אבן ששימשו לפי השערות כמקומות ישיבה כאשר האולם שימש להתכנסויות לשם לימוד ולטקסים דתיים שניתן היה לערוך מחוץ לכנסייה.[18] ספסלי האבן טויחו בטיח בורות אדמדם לעומת שאר חלקי הקירות שטויחו בטיח לבן. ניתן להניח כי הסיבה לכך היא החשש מהכתמת הטיח הלבן את מדיהם הכהים של הנזירים.[19] מכלול חדר האוכל יחד עם שפע הכלים שנשתמרו במקום זורים אור על הרגלי האכילה של הנזירים בארץ וכן על התפריט שלהם. אין ספק כי בניגוד לתיאורי הספרות הרווחים, סעודתם לא כללה אך פת דלה של לחם יבש.[20]
מיקום המנזר בציר המרכזי בין יריחו לירושלים הביא לביקורי צליינים רבים לארץ הקודש. ייתכן כי אורחים אלו גרמו טרחה רבה ליושבי המנזר וכן עמדו בסתירה לרעיון הנזירות שבבסיסו התרחקות מקרבת בני אדם. כך ניתן להבין את הקמת האכסניה מחוץ ובנפרד מן המנזר.[21] באכסניה נמצאו 67 אולמי שינה בשטח כולל של 320 מ"ר, שטח שמאפשר להלין כשישים איש לכל הפחות. אכסניית מנזר מרטיריוס היא היחידה שנתגלתה ונשמרה במנזרי ארץ ישראל. ממדיה הגדולים ואיכות בנייתה מעידים על חשיבותה הרבה עבור שגרת המנזר.[22]
תום תקופת פעילות המנזר
[עריכת קוד מקור | עריכה]קיימת השערה כי המנזר נפגע בימי פלישת הפרסים, בשנת 614, אף על פי שלא קיימות ראיות לחורבן למעט שריפת שערי הכנסייה. עם זאת, המטבעות המאוחרים ביותר שהתגלו בפך חרס הם מתקופה של שנה לפני הכיבוש הפרסי. מכאן נובעת ההנחה שהמנזר לא שימש עוד אחרי גירוש הפרסים.[2] מנזר מרטיריוס פסק מלשמש בסוף התקופה הביזאנטית, לאחר קיומו במשך כ-130 שנה.[23] ועד היום לא נרשמה בו פעילות כלל, המנזר עומד נטוש ומגודר.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יצחק מגן, מנזר מארטיריוס במעלה-אדומים, ירושלים, רשות העתיקות, 1993
- עמנואל דמתי, "גני השלחין של מנזר מארטיריוס", בתוך: דוד עמית, יזהר הירשפלד ויוסף פטריך (עורכים), אמות המים הקדומות בארץ-ישראל, ירושלים, יד יצחק בן-צבי, 1989
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מנזר מרטיריוס(הקישור אינו פעיל), באתר רשות הטבע והגנים
- מנזר מרטיריוס, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
- רון פלד, מנזר מרטיריוס: מי לא רוצה מטבח עם פסיפס?, באתר ynet, 27 בדצמבר 2011
מנזר מרטיריוס, סרטון באתר יוטיוב
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ גבריאל ברקאי ואלי שילר, "שבע מונוגרפיות בנושא ארץ ישראל", אריאל כתב עת לידיעת ארץ ישראל, (1996). עמ' 20
- ^ 1 2 3 4 יצחק מגן, חנניה היזמי, "מנזר מארטיריוס במעלה אדומים", קדמוניות: כתב-עת לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא, (1985). עמ' 66
- ^ צבי אילן, מכלול מנזרי מהודר נחשף במעלה אדומים, דבר, 14 בספטמבר 1983
- ^ קיריליוס מסקיתופוליס, חיי נזירים במדבר יהודה, מיוונית: לאה די סגני (ירושלים: יד יצחק בן צבי, 2005), עמ' 112
- ^ גבריאל ברקאי ואלי שילר, "שבע מונוגרפיות בנושא ארץ ישראל", אריאל, כתב עת לידיעת ארץ ישראל (1996), עמ' 20
- ^ יצחק מגן, חנניה היזמי, "מנזר מארטיריוס במעלה אדומים", קדמוניות: כתב-עת לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא, (1985). עמ' 70
- ^ יזהר הירשפלד, "מנזרי מדבר יהודה בתקופה הביזאנטית", קדמוניות: כתב-עת לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא, (1989). עמ' 73
- ^ ע' עבאדי, דרכים עתיקות ודרכים עתיקות עוד יותר, מחקרי הנגב, ים המלח והערבה, עמ' 20-21
- ^ יצחק מגן, חנניה היזמי, "מנזר מארטיריוס במעלה אדומים", קדמוניות: כתב-עת לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא, (1985). עמ' 64
- ^ יצחק מגן, חנניה היזמי, "מנזר מארטיריוס במעלה אדומים", קדמוניות: כתב-עת לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא, (1985). עמ' 70.
- ^ יזהר הירשפלד, "מנזרי מדבר יהודה בתקופה הביזאנטית", קדמוניות: כתב-עת לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא, (1989). עמ' 83.
- ^ גבריאל ברקאי ואלי שילר, "שבע מונוגרפיות בנושא ארץ ישראל", אריאל כתב עת לידיעת ארץ ישראל, (1996) עמ' 22.
- ^ יזהר הירשפלד, המדבר של העיר הקדושה: מנזרי מדבר יהודה בתקופה הביזאנטית, (ירושלים: יד יצחק בן צבי, 2002) עמ' 126.
- ^ גבריאל ברקאי ואלי שילר, "שבע מונוגרפיות בנושא ארץ ישראל", אריאל כתב עת לידיעת ארץ ישראל, (1996) עמ' 22.
- ^ יזהר הירשפלד, המדבר של העיר הקדושה: מנזרי מדבר יהודה בתקופה הביזאנטית, (ירושלים: יד יצחק בן צבי, 2002) עמ' 304-305.
- ^ יצחק מגן, חנניה היזמי, "מנזר מארטיריוס במעלה אדומים", קדמוניות: כתב-עת לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא, (1985). עמ' 67.
- ^ יצחק מגן, חנניה היזמי, "מנזר מארטיריוס במעלה אדומים", קדמוניות: כתב-עת לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא, (1985). עמ' 68.
- ^ גבריאל ברקאי ואלי שילר, "שבע מונוגרפיות בנושא ארץ ישראל", אריאל כתב עת לידיעת ארץ ישראל, (1996) עמ' 23.
- ^ יזהר הירשפלד, "מנזרי מדבר יהודה בתקופה הביזאנטית", קדמוניות: כתב-עת לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא, (1989). עמ' 82.
- ^ גבריאל ברקאי ואלי שילר, "שבע מונוגרפיות בנושא ארץ ישראל", אריאל כתב עת לידיעת ארץ ישראל, (1996) עמ' 23.
- ^ יצחק מגן, חנניה היזמי, "מנזר מארטיריוס במעלה אדומים", קדמוניות: כתב-עת לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא, (1985). עמ' 79.
- ^ יזהר הירשפלד, המדבר של העיר הקדושה: מנזרי מדבר יהודה בתקופה הביזאנטית, (ירושלים: יד יצחק בן צבי, 2002)
- ^ יצחק מגן, חנניה היזמי, "מנזר מארטיריוס במעלה אדומים", קדמוניות: כתב-עת לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא, (1985). עמ' 69.
