מנזר חורזו
 | |||||
 אתר מורשת עולמית | |||||
|---|---|---|---|---|---|
| |||||
| מידע כללי | |||||
| סוג |
מנזר  | ||||
| כתובת |
Romanii de Jos | ||||
| מיקום |
חורזו | ||||
| מדינה |
רומניה | ||||
| הקמה ובנייה | |||||
| תקופת הבנייה | ?–1687 | ||||
| תאריך פתיחה רשמי |
1687 | ||||
| סגנון אדריכלי |
סגנון ברנקובאני | ||||
| מידות | |||||
| גובה |
14 מ' | ||||
| שטח |
22 הקטאר | ||||
| קואורדינטות | 45°10′07″N 24°00′25″E / 45.1686°N 24.0069°E | ||||
|
www | |||||
  | |||||
מנזר חורזו (ברומנית: Mănăstirea Horezu, מבטאים:הורזו) הוא מנזר ליד העיירה חורזו במרכז רומניה, והוא המנזר הגדול במדינה. המנזר נבנה בסוף המאה ה-17 בידי הווייבוד קונסטנטין ברנקוביאנו, והוא נחשב ליצירת מופת של סגנון ברנקובאני - אסכולת אדריכלות וציור האיקונות והפרסקאות שהתפתחה בו החל במאה ה-18, ואשר הייתה ידועה ברחבי הבלקן כולו.
צורתו של המתחם היא כשל מלבן. בתווך, בהתאם לתפיסה שהתגבשה בהר אתוס שביוון, על ציר הנמתח ממערב למזרח, שוכנים ארבעה מבנים מחוברים - הקתוליקון והבולניצה על הציר המרכזי ושתי סקיטות, מצפון ומדרום, יוצרות צורה של צלב. מצפון להם שוכן הקלויסטר ובצידם הדרומי מגורי הנסיך. בחומה הדרומית קבוע מגדל הפעמונים ובו הכניסה. בשנת 1993 הוכרז המנזר כאתר מורשת עולמית.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקמת המנזר החלה בשנת 1690 בידי הווייבוד קונסטנטין ברנקוביאנו, שליט וולאכי, אשר, יחד עם בני משפחתו, תרם רבות להקמת מנזרים וכנסיות ברחבי ולאכיה. להקמתו, בחר ברנקוביאנו במקום שקט ליד יובלו של נחל קטן, הזורם בין ההרים המיוערים. הקולות היחידים שהפריעו את השקט באזור היו קולות של ליליות, ברומנית "הוהורז" (Huhurez), ואלה העניקו לאתר את שמו. במקום שכן קודם לכן מקום פרישה לנזירים, שמועד הקמתו אינו ידוע.
הקתוליקון במנזר, המוקדש לקונסטנטינוס ולפלוויה יוליה הלנה, הושלם ביוני 1692 וציורי הקיר והאיקונות בחלל המבנה הושלמו ב-30 בספטמבר 1694. באותה תקופה הוקמו במתחם מבנים נוספים, ובהם מגורי הנסיך, קלויסטר בן שתי קומות שהורכב משתי שורות של תאים וכן מטבחים. הבולניצה (בית מרפא הנסמך למנזר) הוקמה בידי אשתו של הווייבוד, הגבירה מריה (Maria Doamna), בשנת 1696 בסמוך לקתוליקון, וכן נבנו לידו שתי סקיטות, האחת הוקדשה לשליחים (Schitul Sfinţii Apostoli) ב-1698, והאחרת לסטפנוס הקדוש (Schitul Sfântul Ştefan) ב-1703. הכניסה אל המתחם נקבעה בחומתו המערבית, אך זמן מה לאחר מכן הוקם במקום רפקטוריום, והכניסה אל המנזר הועתקה אל החומה הדרומית, ונקבעה מתחת למגדל הפעמונים.
המנזר ניזוק במלחמת אוסטריה-טורקיה בשנים 1716–1718 ובמלחמה העות'מאנית-רוסית בשנים 1792-1787, וכל המבנים ששכנו מחוץ למתחם מוקף החומה הושמדו.
הקתוליקון
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקתוליקון הוא מבנה ובו שלוש ספינות המסתיימות בשלושה אפסיסים. מעליו שני מגדלים מרובי צלעות וחלונות, הנושאים כיפות וצלבים. בחזית המבנה ניצב נרתקס גדול הבנוי בצורת ארקדה, ורק חלקה זה של הכנסייה נבנה בסגנון הברנקובאני. צידו החיצוני של המבנה מעוטר בפנלים מלבניים ובנישות עגולות שבהן דוגמאות גאומטריות. בארקדה של הנרתקס תשעה מפתחים הנושאים קשתות, ואלה נשענות על עשרה עמודים בסגנון הרנסאנס. שלוש מהקשתות משמשות ככניסות אל הנרתקס משלושת צדדיו, וביתר קבועים חלונות. הכניסה הראשית אל הנרתקס שוכנת בצידו הקדמי, והיא בנויה כפורטיקו נושא כיפה הבולט מחזית הנרתקס. פנים הנרתקס מעוטר בעושר רב: בשורה התחתונה שוכנים מתנות שהעניקו למנזר קונסטנטין ברנקוביאנו, אשתו ואחד-עשר ילדיהם, ועל הקיר המזרחי ציור קיר גדול של יום הדין האחרון. דלת הכניסה מהנרתקס אל חלל הכנסייה עשויה משיש ונושאת סמלי אצולה. האיקונוסטאזיס בתוך הכנסייה פוסל מעץ ליים והוא מעוטר במנורות העשויות מזהב ומכסף. קירות הכנסייה מעוטרים בציורי קיר עשירים המתארים סצנות דתיות ודמויות ממשפחת ברנקוביאנו וממשפחות אצולה נוספות. בכנסייה נמצא קברו של אב המנזר הראשון, וכן קברו המיועד של קונסטנטין ברנקוביאנו, אשר נקבר לבסוף בכנסייה בבוקרשט. הקתוליקון שופץ באופן מקיף במספר הזדמנויות במאה ה-19 ובמאה ה-20.
גלריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
קטע מחומת המנזר -
שער המנזר מצידו הפנימי -
ציורי קיר בנרתקס של הקתוליקון -
פרט
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
