מיכאל קרולריוס
 | |||||
| הכתרתו של מיכאל הראשון קרולריוס, מכתב היד סקיליצס מדריד (אנ'). | |||||
| לידה |
סביב 1000 קונסטנטינופול, האימפריה הביזנטית | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
21 בינואר 1059 קונסטנטינופול, האימפריה הביזנטית | ||||
| מדינה |
 האימפריה הביזנטית | ||||
| דת | נצרות אורתודוקסית | ||||
| |||||
מִיכָאֵל קֶרוּלַרְיוֹס (ביוונית: Μιχαήλ Α΄ Κηρουλάριος; סביב 1000 – 21 בינואר 1059) היה הפטריארך האקומני של קונסטנטינופול בשנים 1043 עד 1059. המחלוקות שלו עם האפיפיור לאו התשיעי על מנהגי הכנסייה במאה ה-11 מילאו תפקיד באירועים שהובילו לפילוג הכנסייה הנוצרית ב-1054.[1]
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]מיכאל קרולריוס נולד בקונסטנטינופול בסביבות שנת 1000 לספירה כבנו של הממונה על האוצר והצטרף לכנסייה בגיל צעיר. בשנת 1042 מונה ליועץ של קונסטנטינוס התשיעי מונומכוס, קיסר האימפריה הביזנטית.[2]
הפילוג
[עריכת קוד מקור | עריכה]קרולריוס הסתכסך עם האפיפיור לאו התשיעי על מנהגי הכנסייה שבהן הכנסייה הרומית שונה מקונסטנטינופול, במיוחד השימוש בלחם שהוכן ללא התפחה בסעודת האדון.[3] מחלוקות היו גם בנושאים תאולוגיים ותרבותיים אחרים, החל מסוגיית עליונות האפיפיור (אנ') בכנסייה ועד לסעיף ומן הבן וחילוקי דעות נוספים בין הפטריארכליות.
בשנת 1054 שלח האפיפיור לאו התשיעי שלח מכתב לקרולריוס, וציטט חלק גדול ממתת קונסטנטינוס (צו קיסרי רומי מזויף) שהאמין שהוא אמיתי.
האפיפיור הראשון שהשתמש בה [במתת] במעשה רשמי והסתמך עליה, היה לאו התשיעי; במכתב משנת 1054 למיכאל קרולריוס, הפטריארך של קונסטנטינופול, הוא מצטט את ה"דונאטיו" כדי להראות שלכס הקדוש יש אימפריה ארצית וגם שמימית, הכהונה המלכותית.
כמה חוקרים אומרים שמכתב זה מספטמבר 1053, שהטקסט שלו זמין ב-Migne, Migne, Patrologia Latina, vol. 143, coll. 744-769, מעולם לא נשלח בפועל, אלא תויק, ושהתשובה של האפיפיור שנשלחה למעשה הייתה המכתב הרך יותר, אך עדיין הקשה, Scripta tuae מינואר 1054.[1]
לאו התשיעי הבטיח לקרולריוס שהמתת היא אמיתית לחלוטין, לא אגדה או אגדה של נשים זקנות, בטענה שרק היורש השליח של פטרוס הוא עליון בכנסייה.
מכתב זה של האפיפיור לאו התשיעי, הממוען הן לפטריארך מיכאל הראשון והן לארכיבישוף לאו מאוחריד (אנ'), היה כתגובה למכתב ששלח הארכיבישוף לאו לבישוף יוחנן מטראני, שתקף באופן מוחלט את מנהגי הכנסייה הלטינית השונים מאלה של היוונים. במיוחד נמתחה ביקורת על המסורות הרומיות של צום בשבת וקידוש לחם שהוכן ללא התפחה. במכתבו האשים לאו התשיעי את קונסטנטינופול בהיותה היסטורית מרכז לכפירות וטען במונחים נחרצים את קדימותו של הבישוף של רומא על פני הפטריארך של קונסטנטינופול. קרולריוס לא היה מוכן לקבל דבר מטענות אלו. ניתן לטעון שבשנת 1054, מכתבו של קרולריוס ללאו התשיעי יזם את האירועים שבאו לאחר מכן, משום שהוא טען לתואר "פטריארך אקומני" ופנה לאפיפיור לאו כ"אח" ולא כ"אבא".
האפיפיור לאו התשיעי שלח משלחת רשמית להיפגש עם קרולריוס. חברי משלחת האפיפיור היו הקרדינל הומברטוס מסילווה קנדידה (אנ'), מזכיר האפיפיור פרידריך מלוריין והארכיבישוף פטר מאמלפי. זמן קצר לאחר הגעתם לקונסטנטינופול, התקבלו ידיעות שהאפיפיור לאו מת ב-19 באפריל. מאחר שהעמדה הרשמית והסמכות של נציגי האפיפיור הייתה תלויה באפיפיור שהסמיך אותם לייצג אותו, הידיעה על מותו של לאו העמידה את שליחיו בעמדה מביכה. למרות זאת, הם החליטו להמשיך בשליחותם, אך עוד בטרם התקיימו דיונים דתיים, התעוררו בעיות לגבי כמה ענייניים רשמיים וטקסים בסיסיים. במהלך הפגישה הראשונית, סירב קרולריוס להיפגש עם שליחי האפיפיור בתפקידם הרשמי והשאיר אותם בהמתנה ללא פגישה נוספת במשך חודשים.
במהלך אותה תקופה, מאפריל עד יולי 1054, המשיכו הקרדינל הומברטוס ועמיתיו בפעילותם בקונסטנטינופול, ונטלו חלק בדיונים דתיים לא רשמיים בנושאים שונים. זה נתפס כלא הולם על ידי הפטריארך מיכאל. למרות העובדה שהסמכות שלהם כנציגי האפיפיור פסקה רשמית לאחר מותו של האפיפיור, הקרדינל הומברטוס ועמיתיו החליטו לעסוק במחלוקת גלויה עם הפטריארך. ביום שבת, 16 ביולי 1054, הם הפיקו צ'ארטר של נידוי (בלטינית: charta excommunicationis), המכוון נגד הפטריארך מיכאל, הארכיבישוף לאו וכל חסידיהם. באותו יום, הקרדינל הומברטוס ועמיתיו נכנסו לכנסיית איה סופיה במהלך הליטורגיה הקדושה והניחו את הצ'ארטר על המזבח.[1]
זמן קצר לאחר מכן החליט הפטריארך להגיב. ב-20 ביולי 1054 התקיים בקונסטנטינופול סינוד של 21 ארכיבישופים מטרופוליטנים ובישופים, בראשותו של קרולריוס. המועצה החליטה לנדות את הקרדינל הומברטוס ועמיתיו.[1] רק שלושת האישים נודו, והתייחסות כללית לכל התומכים בהם - לא היה נידוי מפורש של הנצרות המערבית כולה, או של כנסיית רומא. ביום ראשון, 24 ביולי, הוכרז הנידוי רשמית בכנסיית איה סופיה.
אירועי 1054 גרמו לפילוג הכנסייה הנוצרית והובילו לסיום הברית בין קיסרי האימפריה הביזנטית לאפיפיורים. מאוחר יותר האפיפיורים קשרו ברית עם הנורמנים נגד האימפריה הביזנטית. הפטריארך מיכאל סגר את הכנסיות הלטיניות באזורו, מה שהחריף את הפילוג. בשנת 1965 בוטלו הנידויים הללו על ידי האפיפיור פאולוס השישי והפטריארך אתינגורס בעקבות פגישתם ב-1964 בירושלים.[4] אף על פי שהנידוי שמסר הקרדינל הומברטוס היה פסול, המחווה של 1965 ייצגה צעד משמעותי לקראת החזרת השיתוף והאחווה בין רומא לקונסטנטינופול.
פוליטיקה ביזנטינית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתקופת שלטונה הקצר של תאודורה, קיסרית האימפריה הביזנטית קשר קרולריוס נגד כס המלכות. מיכאל פסלוס מציין שבעוד שיחסיהם הראשוניים היו לבביים, ברגע שתאודורה עלתה על כס המלכות, הם נכנסו לעימות גלוי, מכיוון שקרולריוס "כעס משום שהאימפריה הרומית נשלטה על ידי אישה", ובנושא זה "הוא אמר את דעתו באופן חופשי". ההיסטוריון משער שתאודורה הייתה מדיחה את קרולריוס על עזות המצח וההסתה הגלויות שלו, אילו הייתה חיה יותר.
לקרולריוס היה יד במשא ומתן על התפטרותו של יורשה של תאודורה, מיכאל השישי סטרטיוטיכוס, קיסר האימפריה הביזנטית, ושכנע אותו לפרוש מתפקידו ב-31 באוגוסט 1057, לטובת המצביא המורד איסאאקיוס קומננוס, שעליו הכריז הצבא כקיסר ב-8 ביוני. הקיסר פעל בהתאם לעצתו של הפטריארך והפך לנזיר. לאחר שהיה לו תפקיד בהעלאתו לכס המלכות, הסתכסך קרולריוס במהרה עם איסאאקיוס על החרמת רכוש הכנסייה. קרולריוס הרחיק לכת ועשה את הצעד הסמלי ביותר של לנעול את נעלי הארגמן השמורות באופן טקסי לקיסר. קרולריוס כנראה תכנן מרד, בכוונה להפיל את איסאאקיוס ולתבוע את כס המלוכה עבור עצמו או עבור קרוב משפחתו קונסטנטינוס דוקס. איסאאקיוס הגלה את מיכאל לפרוקונסוס (אנ') בשנת 1058, ומאחר שקרולריוס סירב לפרוש מתפקידו, הכין פסלוס האשמות של כפירה ובגידה נגדו. קרולריוס מת לפני שהגיע למשפט.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Charanis, Peter (1969) [1955]. "The Byzantine Empire in the Eleventh Century". A History of the Crusades. Vol. 1 (2nd ed.). Madison: University of Wisconsin Press. pp. 177–219. ISBN 978-0-299-04834-1.
- Migne's Patrologia Latina, Vol. 143 (cxliii), Leo IX Epistolae Et Decreta .pdf – 1.9 Mb. See Col. 744B-769D (pgs. 76–89) for Leo IX's letter.
- Mansi, Joannes Dominicus, ed. (1774). Sacrorum conciliorum nova et amplissima collectio. Vol. 19. Venetia: Antonius Zatta.
- Michael Psellus, Fourteen Byzantine Rulers (The Chronographia), E.R.A. Sewter, trans. New York: Penguin, 1966.
- Siecienski, Anthony Edward (2010). The Filioque: History of a Doctrinal Controversy. Oxford University Press. ISBN 978-0-19-537204-5.
- Skylitzes, John (John Wortley, trans. and J-C. Cheynet, notes). Cambridge: University Press, 2010.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מיכאל קרולריוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 Kenneth Meyer Setton, A History of the Crusades vol 1, Univ of Wisconsin Press, 1969, ISBN 9780299048341, Pages 209-212
- ^ הערך קֶרוּלַרְיוֹס, מִיכָאֵל באנציקלופדיה העברית, כרך ל' עמוד 102
- ^ Michael Cærularius – Catholic Encyclopedia article
- ^ Cairns, Earle E. (13 בספטמבר 2009) [1954]. Christianity Through the Centuries: A History of the Christian Church (3 ed.). Grand Rapids, Michigan: Zondervan Academic (פורסם ב-2009). p. 499. ISBN 9780310829300.
Pope Paul VI met with the Eastern patriarch Athenagoras in Jerusalem in 1964. On December 7, 1965, Paul in Rome and Athenagoras in Constantinople revoked the mutual excommunication of each church by the other in 1054.
{{cite book}}: (עזרה)
