מבצע מייקלברג

מבצע מייקלברג (או מבצע כנף) היה מבצע להעפלה בדרך האוויר, שיזמו אנשי המוסד לעלייה ב' בחודשים אוגוסט וספטמבר 1947. במסגרת המבצע, שהתקיים בתיאום עם ארגונים ציוניים בעיראק, בוצעו שתי גיחות של מטוס אמריקני מסוג קרטיס C-46 קומנדו, ובהם הובאו כמאה עולים מעיראק. העולים הונחתו ביבנאל על אף התנגדות שלטונות המנדט הבריטי, ונקלטו ביישובים הסמוכים. עם פעילי העלייה שארגנו את המבצע נמנו שלמה הלל (לימים יושב ראש הכנסת ושר בממשלת ישראל), ירחמיאל אסא (לימים חבר הכנסת) ודוד נמרי, ובין העולים הייתה שושנה ארבלי-אלמוזלינו, לימים שרה בממשלת ישראל.

שם המבצע הוא הלחם בסיסים של שמם של שני הטייסים האמריקאים שהטיסו את המטוס: לואי ווסנברג ומייקל, ששם משפחתו לא ידוע.

רקע היסטורי

ראשית ההתעוררות הציונית בעיראק

לעליית הנאציזם ב-1933 בגרמניה הייתה השפעה עצומה על כל ארצות ערב. בעיראק עלה שלטונו של רשיד עאלי אל-כילאני הפרו-נאצי בהפיכה צבאית, וההסתה נגד הציונות והיהודים גאתה. היהודים בעיראק סבלו מפגיעות רבות וחמורות ובשיאן פרעות הפרהוד ביוני 1941, אשר במהלכן המון זועם התפרץ לעבר השכונות היהודיות בבגדאד. כ-170 איש נהרגו ומאות רבות נפצעו, נשים נאנסו ואלפי חנויות ובתים נבזזו. ההלם ותחושת החוסר ביטחון בו הייתה נתונה הקהילה היהודית עוררה גל התארגנויות ציוניות בקרב הנוער העיראקי שקרא להגנה עצמית ותחיה לאומית.

פעילות המוסד לעלייה ב' בעיראק

היישוב היהודי בארץ ישראל לא נותר אדיש לפרעות שהתחוללו במזרח התיכון. בתחילת שנות ה-40 החלה להסתמן יצירת קשר לשם הצלתם של הפליטים היהודים ממדינות ערב והעלאתם ארצה. לצורך כך הוחלט להקים "גשר" שליחים לאורך בסיסי פעולה במזרח התיכון.

כבר באפריל 1942 הגיעו לבגדאד השליחים הראשונים של המוסד לעלייה ב' וארגנו בה את התנועה הציונית. מקץ שנה מנתה התנועה למעלה מ-200 חברים, פעילותה התרחבה למוקדים בערים נוספות וכן הוקמו במסגרתה גרעינים ראשוניים להגנה עצמית בשם "השורה". השליחים הישראלים היוו את חוליית הקישור בין התנועה בעיראק לפעילים בארץ ודרכם הועברו הידיעות, ההוראות והדוחות. התנועה חינכה את חבריה להגשמה ופעלה לעידוד העלייה לארץ בכל התנאים והדרכים. פעילות זו של המוסד לעלייה ב' התנהלה חרף חוקיו הנוקשים של המנדט הבריטי שהגביל את עליית היהודים ארצה בהתאם למדיניות הספר הלבן. הפעילות התקיימה חרף איסור שהטיל המשטר המוסלמי בעיראק על יציאת היהודים מגבולותיה. בתנאים אלו, היה על המוסד להקפיד על פעילות חשאית במחתרת תוך התגברות על קשיים רבים.

במחצית השנייה של 1947 התאפשרו דרכים נוספות של עלייה באמצעות מבריחים שדרשו סכומי כסף גדולים. התנועה הציונית לא יכלה לעמוד בתשלום הגבוה וכתוצאה מכך תוכניות רבות לא יצאו אל הפועל, והחל להתנהל שוק שחור עצמאי של המבריחים. שלמה הלל, שלימים הפך לשר בממשלת ישראל, ולחתן פרס ישראל, היה אחד מחברי המוסד לעלייה ב' שנשלח ב-1946 למחתרת הציונית בעיראק. אלא שבעקבות הכישלונות ההולכים ונישנים חש תיסכול מאוזלת ידה של המחתרת והחליט לעזוב ולשוב ארצה לאחר שנה אחת בלבד.

מבצע ההטסה

תכנון המבצע

ב-19 באוגוסט 1947, פרצה בבהילות מכונית לחצר פלוגת העבודה של הצופים (שלימים תקים את קיבוץ מעגן מיכאל) באתר גבעת הקיבוצים הסמוכה לרחובות. מהמכונית יצא משה צ'רבינסקי (כרמיל) ותר אחר שלמה הלל. שלמה באותה שעה היה שקוע בעבודתו על כלוב קופים שאותו התקין במסגרת העבודות המזדמנות שניתנו לו במשק מאז עזב את המוסד.

משה סיפר לשלמה על תוכנית אפשרית לעליית יהודים מעיראק. הוא פירט שמדובר בשני טייסים אמריקאים, בוגרי מלחמת העולם השנייה שהציעו למוסד את שירותם. ברשותם מטוס C-46 המתאים למשא של עד 50 איש, ותמורת תשלום הגון הם מוכנים לבצע כל משימה.

למחרת יצא שלמה לפגישה במוסד בחיפה. קצין המבצעים דוד נמרי המתין לו שם והם המשיכו יחדיו למלון "כרמליה קורט" לפגישה עם צמד הטייסים האמריקאים. בהגיעם לחדרם של הטייסים נפרשה על הרצפה מפת עיראק ושלמה התבקש לסמן מקום נחיתה בקרבת בגדאד. סוכם כי לאחר העמסה של חמישים המעפילים ישוב המטוס ארצה וינחת עם שחר בעמק הסמוך ליבנאל שבגליל התחתון. הטייסים הציעו תחילה לנחות בשדה מוכר להם בנהריים אך נמרי חשש מהקרבה למחנה צבאי ירדני גדול והציע נחיתה בבקעת יבנאל, כדי לחמוק מעיני הבריטים. ביבנאל נבחרו שתי אלטרנטיבות לנחיתה: שטח באורך 600 מטר, שאחרי סיקולו מאבנים יוכשר לנחיתה ושדה שלף סמוך באותו גודל. בסופו של דבר המטוס נחת בשדה השלף. כדי לסמן את כיוון הרוח הוחלט להדליק מדורות קש לאורך המסלול. כן סוכם שעם הנחיתה יימסר לטייסים התשלום – מאה ליש"ט בזהב עבור כל נוסע.

ההכנות למבצע

הטייסים ביקשו לצאת לדרך מיד ושלמה מיהר לחנות אתא הסמוכה להצטייד בבגדי חאקי המזכירים בגדי טייס.

כעבור שעה כבר שהו שלושתם במטוס, ממתינים לרשות להמריא ממגדל הפיקוח. כדי להתחמק מהצגת תעודותיו לאנשי ביקורת בריטית, שלמה חמק למנוע שמתחת לתא הטייס. המטוס החל להמריא ושלמה פתח שוב את המפות. כ-50 ק"מ צפונית לבגדאד הוא זיהה שדה תעופה נטוש בעיירה קטנה בשם "עקובה". שלמה הניח כי נחיתה בשדה זנוח זה לא יעורר חשד, אך הדבר התברר כטעות חמורה כאשר תושבי העיירה הסקרניים התקהלו סביבם עם נחיתתם ארצה. הוחלט להמריא חזרה ולנחות בשדה התעופה של בגדאד.

המטוס הגיע לבגדאד בערב יום רביעי, 20 באוגוסט 1947. שדה התעופה הממלכתי של בגדאד נראה שומם למדי בשעות החמות של צהרי יום שלישי ואף פקיד לא פנה אליהם. הטייסים שוכנו בבית מלון ושלמה יצא לחפש את אנשי המחתרת. בתחילה פנה לשכונת "עלוויה" לעבר ביתו של מנשה שאשא, אך מצא במקום משפחה ערבית שהסבירה כי מנשה לא גר שם יותר. רק לקראת חצות הצליח לאתר את אנשי המחתרת בביתו של נחמן שינה ונועד שם עם קבוצת פעילים מצומצמת. סמי מוריה נקבע כמפקד המבצע ויצא עמו באותו לילה לסיור סביב שדה התעופה. הם מצאו כי אין כל שמירה על הגדרות הסובבים את השדה פרט לכלבי השמירה של תושבי האזור הסמוך. לעומת זאת, מקום משכנו של מחנה הצבא המרכזי סמוך לקצהו המרוחק של שדה תעופה היה היחיד ללא כלבים ושלמה החליט לקחת את הסיכון.

התוכנית שגובשה הייתה להבריח את האנשים דרך פרצה בגדר ולהשכיבם בדממה בקצה המסלול. המטוס ינוע לעברם והם יכנסו פנימה בפרק הזמן הקצר של חימום המנוע לקראת ההמראה. בשל הסכנה של חשיפת התוכנית שעלולה לגרור מסכת חקירות עינויים ותליות, הוחלט לא לערב שום גורם זר ערבי-עיראקי. בבוקר ביצע שלמה סיור נוסף עם הטייסים בשדה ומשנוכחו לראות כי אין שמירה במקום אישרו גם הם את ההחלטה על המיקום והמבצע נקבע לליל שבת בשעה 2:10 לפנות בוקר. הודעות טלפוניות נשלחו לפעילים בסניפים לשגר מיד מועמדים לעלייה וכבר למחרת רוכזו בבגדאד חמישים המועמדים.

המבצע היה מבצע משולב של המחתרת כולה וההתכנסות של ישיבת המטה הארצית נקבעה שוב לביתו של נחמן, הוחלט כי חברי המזכירות הארצית יהוו את חוליית האבטחה וימתינו חמושים בנקודת ההורדה. מפקדי "השורה" יהיו הנהגים שיגייסו לצורך המבצע מוניות מחברת "מיאמי" והם יהיו האחראים לאיסוף הקבוצות מנקודות הריכוז בפרקי זמן קצובים ולהביאם באורות עמומים אל השדה. כל אחת משמונה הקבוצות תילקח על ידי אחד המאבטחים שיעבירם דרך הפרצה בגדר לקצה המסלול ובו הם ימתינו בשכיבה עד מועד ההמראה. במקרה של תקיפה ההוראה לחוליית האבטחה הייתה להילחם עד מוות ולחפות על האנשים הנסוגים חזרה למכוניות.

מהלך המבצע

בליל שבת רוכזו העולים כמתוכנן, בשמונה קבוצות בנקודות האיסוף. זאת הייתה הפעם הראשונה בה שמעו כי הם עולים ארצה. שלושה מנכבדי הקהילה קיבלו התראה להיות זמינים למקרה של תקלה, אך לא פורט מדוע. באותה שעה בתל אביב, אנשי המוסד עקבו בדריכות אחר המתרחש וקיימו קשר הדוק ורצוף עם שלמה הלל. הטייסים יצאו מבית המלון לשדה התעופה וחוליית האבטחה תפסה עמדותיה. המכוניות החלו להגיע בזו אחר זו ופרקו את קבוצות האנשים. המאבטחים הוליכו אותם מרחק 500 מטר עד לקצה המסלול. סמוך למועד ההמראה התעורר החשש שמא הקבוצה האחרונה תאחר את המועד, אורחת גמלים עיכבה את מכוניתם והם בוששו לבוא. סמי מוריה שנהג ברכב תמרן בזהירות ובאיפוק דרך הגמלים ולבסוף הספיק להגיע ברגע האחרון.

תוצאות המבצע

ב-23 באוגוסט 1947 בשעה 3:38 - התקבלה ההודעה בארץ על המראת המטוס ללא תקלות. לאחר שעה של טיסה בדממה נדלקו האורות והתאפשר לנוסעים לראות איש את פני רעהו ולפרוץ בקריאות שמחה וחיבוקים. בין הנוסעים הייתה אחת הפעילות המרכזיות של סניף מוסול - מי שלימים הפכה לשרת הבריאות וחברת כנסת, שושנה ארבלי-אלמוזלינו שנרדפה על ידי הבולשת העיראקית בחשד לפעילותה הציונית. מספר יוזם המבצע דוד נמרי: "בשש בבקר ראיתי את האווירון, כשהוא גולש בדאיה מצד פורייה ללא כל רעש. לאחר שכיבה את מנועיו בהתקרבו לבקעה, האווירון נחת לאור היום, דווקא בשדה השלף הארוך, ותוך דקות ספורות נזרקו ממנו לשדה, ככדורים מיד ליד, 50 האנשים שבאו בו, והועלו מיד על משאית שהובילה אותם לקבוצת כנרת. כשעליתי לאווירון לשלם לטייסים את התמורה בזהב, כפי שנדברנו, נוכחתי לדעת, שנוצר בינינו אמון הדדי, הם הסכימו ללא התחייבות מצידנו לנסוע לאיטליה ולהביא גם משם 50 עולים... על אף חוסר האמון הראשוני היו טיסות העפלה אלו, בסופו של דבר, בין הצלחותיו הגדולות של המוסד בתקופה זו". בשעה 6:15 המטוס כבר המריא חזרה לרומא ובשעה 19:38 הודיע המוסד למחתרת בבגדאד כי האנשים הגיעו בשלום. המבצע הוכתר בהצלחה.

חודש לאחר מכן פנו שוב הטייסים לאנשי המוסד לעלייה ב' ונערך מבצע נוסף, הזהה לראשון על כל פרטיו, אלא שהפעם ליווה את המטוס ירחמיאל אסא. זמן קצר לפני מועד ההמראה התקבלה הוראה מהארץ שלא לבצע את המבצע אך ירחמיאל מיאן להחמיץ את ההזדמנות והמטוס המריא על נוסעיו חרף הוראות המוסד. לאחר הנחיתה התברר כי פשר ההוראה היה בגין העוצר שהכריזו הבריטים ברחבי הארץ; אך לאחר שירחמיאל העמיד אותם בפני עובדה מוגמרת, נמצא הפתרון וההכנות לנחיתה נערכו על ידי חברת "קופל טורס" שהייתה מצוידת ברישיון תנועה בעוצר.

מבצע מייקלברג היה המבצע המסובך, המרשים והמסוכן ביותר בתולדות ההעפלה מארצות המזרח בכלל, ומעיראק. שני המטוסים היוו את גולת הכותרת של ההעפלה באותה תקופה, הם הביאו ארצה כמאה עולים אשר יישבו את יבנאל. לאחר מכן הגיעה קבוצת עולים נוספת דרך המדבר, אך מכאן ואילך נחסמו הדרכים ונתיבי העליות הבאות פנו דרך איראן.

באוגוסט 1947 בוצעה טיסה חד פעמית ממנחת מטוסים ליד נאפולי באיטליה, בה הוטסה קבוצה של 50 צעירים. גם הפעם נחת המטוס ביבנאל ללא בעיות.

הנצחה

בשנת 2017 הובא לישראל של מטוס קרטיס C-46 קומנדו מאלסקה, מדגם ששימש את טייסי מבצע מייקלברג, והוצב במחנה המעפילים המשופץ בעתלית, כדי שישמש להצגת הסיפור של מבצע מייקלברג.^[1]

אזכור בזמר

בשיר "המעיל^[2]^[3]" (מילים ולחן נעמי שמר) מופיעה שורה: "וכשמגיע זמן הנחיתה, אנחנו נוחתים ישר בשדה חיטה", השורה נקשרת לנחיתת המטוס מעיראק בשדה השלף ביבנאל. אביה של המחברת, מאיר ספיר, לקח חלק במבצע מייקלברג. הוא היה זה שהביא את מזוודת הכסף לטייסים. הסיפור חזר ועלה בין בני המשפחה ומצא את דרכו לרמז דק בשיר^[4].

לקריאה נוספת

שלמה הלל, רוח קדים, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, תשמ"ה-1985.
מרדכי נאור, שלמה הלל - חלוץ, מנהיג, אוהב עמו וארצו, הוצאת ספריית יהודה דקל, מרץ 2023
מרדכי ביבי, מארבע כנפות הנהריים, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ג-1985.
מאיר יוסף, מעבר למדבר, תל אביב: הוצאת מערכות צה"ל ומשרד הביטחון, 1973.
יהודה אטלס, עד עמוד התלייה, תל אביב: הוצאת מערכות, צה"ל ומשרד הביטחון, 1969
מרדכי ביבי, זבולון הראלי, משה שביב ועמנואל נחתומי (עורכים), אלבום הציונות והמחתרת הציונית חלוצית בעיראק, הוצאת ארגון יוצאי המחתרות החלוצית בעיראק, תש"ס-2000.
דודו דיין: עושים מדינה, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1991, עמ' 51–54.
אברהם יבין ושלמה דרך, סיפורו של דוידקה -דוד נמרי מפיו ועליו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ד, 1974