מארק דימשיץ
 | |
| לידה |
1927 מחוז חרקיב, אוקראינה  |
|---|---|
| פטירה |
25 באוגוסט 2015 (בגיל 88 בערך) רחובות, ישראל |
| מדינה |
ברית המועצות, ישראל |
| מקום קבורה |
גבעת ברנר |
  | |
מארק דימשיץ (ברוסית: Марк Дымшиц; 1927 – 25 באוגוסט 2015) היה לוחם למען עליית יהודים מברית המועצות ואסיר ציון. יזם ב-15 ביוני 1970 את מבצע חתונה - ניסיון חטיפת מטוס אזרחי ריק בידי קבוצת יהודים מסורבי עלייה ופעילי זכויות אדם בברית המועצות. המטרה הייתה להימלט לישראל וגם להסב את תשומת לב הקהילה הבינלאומית למצוקת יהדות ברית המועצות ולחוסר האפשרות לעזוב מדינה זו בכל דרך אחרת.
קורות חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מארק דימשיץ נולד ב־1927 בעיירה קטנה ליד חרקוב שבאוקראינה. הוריו נפטרו במהלך מצור לנינגרד. דימשיץ עבר עם משפחתו לאזור פרם, שם למד במכינה תיכונית לבית הספר לטיס של חיל האוויר הסובייטי. הוא התקבל לקורס טיס ועם סיומו שירת כטייס קרב. בשנת 1960 השתחרר בדרגת רב-סרן, בעקבות קיצוצים בצבא האדום. במשך שנים אחדות עבד כטייס בחברה קטנה בבוכרה. הוא נישא לאלבטינה (אלה), ולזוג נולדו שתי בנות. עבר עם משפחתו ללנינגרד, שם למד הנדסת חשמל ועבד כמהנדס.
מבצע חתונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מבצע חתונה
דימשיץ חיפש דרך לעלות לישראל, אך הבין שאין כל סיכוי שיתירו לו לצאת מברית המועצות,[1] ולכן הגה רעיון להימלט ממנה באמצעות חטיפת מטוס והטסתו מלנינגרד לשוודיה. בחיפושיו אחר שותפים פגש מארק את הלל בוטמן מפעילי הקבוצה הציונית בלנינגרד ושיתף אותו ברעיון. הרעיון הפך לתוכנית שמטרתה העיקרית לחשוף לעולם את מצוקת יהודי ברית המועצות הרוצים לעלות לישראל אך מוחזקים מאחורי מסך הברזל, אם תצליח התוכנית יקיימו מסיבת עיתונאים בשוודיה ואם תיכשל עצם הניסיון יהיה הוכחה לנואשותם. על פי התוכנית כל נוסעי המטוס יהיו יהודים ציונים שרוצים להגר לישראל. סיפור הכיסוי היה טיסה לחתונה משפחתית גדולה (ומכך נולד גם שם המבצע). הוחלט להשתלט על הטייסים ללא סיוע כלי נשק, כדי להבטיח שלא יהיו קורבנות ואם יסרבו לשתף פעולה ולטוס לשוודיה יטיס דימשיץ את המטוס.
תחילה תמך ועד הקבוצה הציונית בלנינגראד בתוכנית והקצה מהקופה המשותפת כסף לטיסת מבחן בקו הנבחר. אך מאוחר יותר, ככל שהתקרב המועד שנקבע נוצר ויכוח בין המצדדים במבצע הנואש לבין המאמינים שהוא יביא לחורבן התנועה הציונית ברוסיה ולא יקדם את המאבק לעליה חופשית. כפשרה בין התומכים למתנגדים הוחלט להעביר שאילתה לממשלת ישראל. השאילתה הועברה באמצעות תייר יהודי מנורווגיה בשם רמי, אותו פגשו חברי הקבוצה באקראי לקראת ערב פסח בבית הכנסת של לנינגראד. מהות השאילתה מהי חוות דעתה של ממשלת ישראל ביחס לתוכנית חטיפת המטוס. המסר הועבר לשגרירת ישראל באוסלו משם לנחמיה לבנון ראש נתיב שדן בתוכנית עם ראש הממשלה גולדה מאיר תשובת ממשלת ישראל הייתה שלילית, וכפי שהגיעה טלפונית לחברי הוועד הלנינגראדי "הפרופסור, שהוא סמכות רפואית גבוהה איננו יכול להמליץ על השימוש בתרופה".
חברי ועד הקבוצה הציונית בלנינגראד לא שיתפו את מארק דימשיץ, סילווה זלמנסון ואדוארד קוזניצוב בהחלטתם להעביר בקשה למדינת ישראל שתאשר לאזרחים לחטוף מטוס. לאחר שהתקבלה תשובה שלילית, חברי הקבוצה הציונית בלנינגראד העבירו מסר לזלמנסון שהתוכנית מבוטלת. אדוארד קוזניצוב, בעלה של סילווה, נסע לפגוש את מארק דימשיץ שעדיין היה מעוניין בתוכנית. הם החליטו להוציא את הפעולה לפועל עם מטוס קטן יותר ולשמור על זה בסוד. קוזניצוב האמין שהקג"ב כבר יודע על התוכנית, מאחר שרבים היו מעורבים ושהם יאסרו אותם גם אם יבטלו את התוכנית. אולם, כך לא תהיה תוצאה לכל הפעולות שנעשו עד אז והם ישבו בכלא בכל מקרה.
השכם בבוקר ב-15 ביוני 1970 הגיעו 12 מחברי הקבוצה לשדה התעופה "סמולני" ליד לנינגרד. הם הבחינו שעוקבים אחריהם אך החליטו "ללכת לתוך עניבת החנק ולא לאחור"[2] והם נעצרו על המסלול כמה צעדים לפני העלייה למטוס. ארבעת המשתתפים האחרים שחיכו בפריוזרסק (יעד הביניים של הטיסה המתוכננת) שיעלו אותם לאחר "פריקת צוות המטוס" נעצרו בלילה כמה שעות לפני כן. כתב האישום הוגש, וערב קודם החלו המעצרים של פעילים ציוניים ברחבי ברית המועצות. הסתבר שהק.ג.ב ידע על התוכנית כבר מספר חודשים.
משפט לנינגראד הראשון, בו נשפטו 11 מבין משתתפי מבצע חתונה החל ב-15 בדצמבר 1970 בלנינגרד. אשתו ובנותיו של דימשיץ שוחררו, אך הוא נידון למוות.[3] במשפטו אמר: "לעולם לא נאבד את התקווה לשוב לארץ מולדתנו. לא נוכל לחזור בנו מדרכנו זו. כל משאלתי היא לחיות בישראל יחד עם משפחתי ולעבוד בה. אין לי כל ספק שעוד יבוא היום ואזכה להיות בישראל".[4] המשפט וגזרי הדין האכזריים בו עוררו סערה בינלאומית. הלחץ הבינלאומי על הקרמלין הביא להמתקת גזרי הדין, וגזר דינו של דימשיץ הומר ל-15 שנות מאסר עם עבודת פרך.[5] לאחר המבצע נפתחו חלקית שערי ברית המועצות, ולאורך העשור של שנות ה-70 עלו לישראל כ-163,000 איש. בשנת 1973 קיבלו גם שתי בנותיו של דימשיץ היתר עלייה[6] ועלו לישראל.
ב-20 במאי 1978 נעצרו שלושה סוכני מודיעין סובייטיים בניו ג'רזי בעודם אוספים דו"ח של סוכן ממקום מסתור. שניים מהם נשפטו ל-50 שנות מאסר, ולאחר משא ומתן ארוך הוחלפו ב-27 באפריל 1979 בחמישה אסירים פוליטיים, בהם שני מנהיגי "מבצע חתונה", אדוארד קוזניצוב ומארק דימשיץ. מיד עם שחרורו עלה דימשיץ לישראל.
בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]דימשיץ עבד בתעשייה האווירית במשך שבע וחצי שנים, עד פרישתו לפנסיה מוקדמת. בשנותיו האחרונות התגורר ברחובות. הוא עסק גם בציור, ובציוריו תיאר את הווי מחנה המאסר הסובייטי שבו שהה.[7]
מארק דימשיץ נפטר ב-25 באוגוסט 2015 ונטמן ליד אשתו, אלה, שנפטרה שנים אחדות לפניו, בבית העלמין בגבעת ברנר.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יוסף מנדלביץ, מבצע חתונה, הוצאת כתר, 1985.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אריק בנדר, "כואב שלא זוכרים": חברי "מבצע חתונה" נפרדים מהוגה הרעיון מארק דימשיץ ולא סולחים, באתר מעריב אונליין, 31 באוגוסט 2015
עופר אדרת, פרידה ממתכנן החתונה שלא המריאה, באתר הארץ, 3 בספטמבר 2015- נפטר אסיר ציון שניסה לחטוף מטוס סובייטי(הקישור אינו פעיל), באתר לשכת העיתונות הממשלתית, 26 באוגוסט 2015
- ראובן שפירא, דימשיץ - הטייס שחזר מן הכפור, דבר, 2 ביולי 1979
- צבי גוטמן, טייס המיגים שנדון למוות, בטאון חיל האוויר 162, ינואר 1988, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האוויר
מרק דימשיץ (1927-2015), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ נחמיה לבנון, הקוד: נתיב, עם עובד, עמ' 356
- ^ הלל בוטמן, לנינגראד-ירושלים וחניה ארוכה ביניהן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1981, עמ' 142
- ^ בית המשפט בלנינגרד פסק דין מוות לדימשיץ וקוזניצוב, דבר, 25 בדצמבר 1970, המשך
- ^ עופר אדרת, פרידה ממתכנן החתונה שלא המריאה, באתר הארץ, 3 בספטמבר 2015
- ^ הומתק עונש המוות לדימשיץ וקוזניצוב, דבר, 1 בינואר 1971, המשך
- ^ הותרה עליית שתי בנותיו של מרק דימשיץ, דבר, 6 ביולי 1973
- ^ מארק דימשיץ, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
| בקרת זהויות |
|
|---|