ליפארי

ליפארי
Lipari
נתונים גאוגרפיים
מיקום	הים הטירני
קואורדינטות	38°28′02″N 14°57′20″E / 38.467281°N 14.955442°E
שטח	89.72 קילומטר רבוע
נתונים מדיניים
מדינה	איטליה
אוכלוסייה	12,565 (1 בינואר 2023)
אזור זמן	UTC 1
עיר ראשית	ליפארי
	(למפת סיציליה רגילה) פלרמו קטניה מסינה סירקוזה מרסלה ג'לה רגוזה טרפאני קלטניסטה אטנה ק. מלטה הים; היוני; הים הטירני הים התיכון ליפארי

ליפארי (בלטינית: Lipara, ביוונית עתיקה: Μελιγουνίς‏ (Meligounis) או Λιπάρα‏ (Lipára), באיטלקית ובסיציליאנית: Lipari) הוא הגדול מבין האיים הליפאריים הסמוכים לחוף הצפון-מזרחי של סיציליה וגם שם העיר הגדולה ביותר שבו. נכון ל-2016, אוכלוסיית האי מונה כ-12,700 נפש. האי ליפארי, יחד עם שאר האיים הליפאריים, הוכרז בשנת 2000 אתר מורשת עולמית.

גאוגרפיה

ליפארי הוא האי הגדול ביותר בארכיפלג הגעשי של האיים הליפאריים. שטח האי 37.6 קמ"ר, והוא מרוחק 30 ק"מ מסיציליה. רוב האוכלוסייה, זו החיה באי כל ימות השנה, מתגוררת בעיר ליפארי ובארבעת הכפרים העיקריים שבו: פיאנוקונטה (Pianoconte), קוואטרופאני (Quattropani), אקווקאלדה (Acquacalda) וקאנטו (Canneto).

גאולוגיה

רוב החוקרים סבורים כי האי נוצר על ידי סדרה של ארבעה אירועים געשיים, אשר הראשון בהם החל כ-223,000 שנים לפני זמננו. האירוע השלישי בסדרה היה החשוב שבהם ונמשך כנראה מהאלף ה-20 עד האלף ה-13 לפנה"ס. אירוע גדול נוסף התחולל כפי הנראה בסביבות האלף ה-9 לפנה"ס. ההתפרצות הגעשית האחרונה שאנו יודעים אודותיה ארעה במאה ה-5 לספירה, כאשר חפף (פומיס) כיסה את הכפרים הרומים באי. הרי הגעש באי נחשבים פעילים, וניתן לראות קִטְרֵי-געש (פומרולה, fumarole) מיתמרים. בשל מוצאו הגעשי, האי מכוסה חפף ואובסידיאן. כריית החפף הפכה עם השנים לתעשייה חשובה באי ליפארי, ואבן החפף הבהירה שלו מיוצאת לרחבי העולם.

היסטוריה

העת העתיקה

בשל מיקומו הגאוגרפי נודעה לאי ולנמלו חשיבות אסטרטגית רבה. בתקופת האבן החדשה (הנאוליתית) היה ליפארי, יחד עם סרדיניה, אחד מקומץ מרכזי מסחר באובסידיאן, אותה זכוכית געשית קשה ושחורה, שערכה היה רב לבני התקופה הנאוליתית לייצור להבים וראשי חצים חדים. תולדות ליפארי עשירות באירועים, כפי שמתחוור מחשיפתם לאחרונה של כמה אתרי קבורה וממצאים ארכאולוגיים נוספים. בני אדם התיישבו באי כבר באלף ה-5 לפנה"ס, אם כי המסורות המקומיות מייחסות את השם האפונימי לליפארוס (Liparus), מנהיג המתיישבים שהגיעו לאי מקמפניה שבאיטליה. ההתיישבות הרצופה בליפארי אפשר שנפסקה על ידי אירוע אלים בסוף המאה ה-9 לפנה"ס, אז הועלה באש מקום מושבם של האוסונים וכנראה לא שוקם לאחר מכן. חפצי בית רבים נתגלו בשכבת השריפה.

מתיישבים מקנידוס, בהנהגת פנטתלוס (Pentathlos), הגיעו אל ליפארי ב-580 לפנה"ס, והתיישבו במקום בו שוכן כיום הכפר הנקרא קסטלו (Castello) או לה צ'יטאדה (La Cittade). הם נאבקו באטרוסקים על השליטה במסחר הימי בים הטירני וניצחו. בזמן התערבות אתונה במערב (427 לפנה"ס), הייתה העיר ליפארי בעלת ברית לסירקוסאי ועל כן הותקפה – ללא הצלחה – על ידי האתונאים ובעלי בריתם. צבא קרתגי השתלט על האי והחזיק בו זמן קצר במהלך מלחמתם של הקרתגים בדיוניסיוס הראשון טיראן סירקוסאי ב-394 לפנה"ס. עם הסתלקותם כרתה הפוליס ברית משולשת עם דיוניסיוס ועם טינדאריס (Tyndaris), העיר החדשה שייסד בחוף הצפון-מזרחי של סיציליה. ליפארי שגשגה, אך ב-304 לפנה"ס השתלט בעורמה על העיר אגתוקלס טיראן סירקוסאי ובזז אותה. שללו אבד בים בסערה, וחפצים רבים שנמשו מאוניותיו הטרופות מוצגים כיום במוזיאון האיים האאוליים בליפארי. ליפארי היה בסיס ימי קרתגי במהלך המלחמה הפונית הראשונה (264-241 לפנה"ס) ונכבשה על ידי הרומאים ב-252 לפנה"ס. בזמן מלחמת האזרחים שניהל אוקטביאנוס נגד סקסטוס פומפיוס שימש ליפארי כבסיס של ציו המלחמתי. בתקופת האימפריה הרומית היה האי מקום נופש ומרחצאות וארץ גלות.

מימי הביניים עד ימינו

ליפארי הייתה כפי הנראה מקום מושבו של בישוף כבר מן המאה ה-3 (הבישוף הראשון היה אגטונה הקדוש, St. Agatone), ומן המאה ה-6 לכל המאוחר נשמרו בקתדרלה שלה שרידיו של ברתולומאו הקדוש, אחד משנים-עשר השליחים של ישו.

במאה ה-9 נכבשה סיציליה על ידי הערבים האע'לבים מתוניסיה, וזמן קצר אחר כך החלו פירטים סרצנים (מוסלמים) תוקפים את האוניות השטות בים הטירני. פעילות זו פגעה קשות בליפארי. ב-839 טבחו הסרצנים את רוב האוכלוסייה, שרידי ברתולומאו הקדוש הועברו אל בנוונטו (Benvenetto), וליפארי כמעט וננטשה לגמרי. בין השנים 1060 ו-1090 סילקו הנורמנים את הערבים מסיציליה, ויישבו מחדש את האי לאחר שהבטיחו את שלטונם בו. בישוף חזר לשבת בליפארי ב-1131.

אומנם פשיטות הפירטים לא פסקו, אך מזמן זה ואילך הלכה אוכלוסיית האי וגדלה. השלטון באי עבר מידי הנורמנים אל מלכי בית הוהנשטאופן (Hohenstaufen), אחר כך למלכי שושלת אנגווין (Angevin), מהם אל מלכי אראגון ולבסוף לידי קרלוס הראשון לבית אראגון, מי שיהיה לימים מלך ספרד וקיסר האימפריה הרומית הקדושה. ב-1544 השם ח'יר א-דין ברברוסה את ליפארי והגלה את כל תושביה. קרל החמישי יישב את האי מחדש בנתיניו הספרדים, וב-1556 הקיף את העיר בחומות אדירות, שנבנו על גבי החומות היווניות העתיקות, ועדיין עומדות על כנן בימינו.

האקרופוליס, הגבעה המבוצרת המתנשאת מעל העיר הראשית, הייתה מקום המבטחים של האוכלוסייה בעת פשיטות הפירטים. החיים בשאר חלקי האי נעשו בטוחים רק במאה ה-19, לאחר שהודברו הפירטים מן הים התיכון.

בתקופת השלטון הפשיסטי היה האי ליפארי מקום מאסרם של מתנגדי המשטר ובהם אמיליו לוסו, קרלו רוסלי וג'וזפה גטי.

בליפארי מצוי מוזיאון ארכאולוגי, המציג את התרבות החומרית של האיים הליפאריים מהתקופה הפרהיסטורית ועד התקופה הקלאסית, ובו גם תצוגות העוסקות בוולקנולוגיה, היסטוריה ימית ופלאונטולוגיה של האגן המערבי של הים התיכון.

ההיסטוריה הכנסייתית של ליפארי

הרוזן רוג'רו (Ruggiero) יסד מנזר בנדיקטי בפאטי (Patti) שבאיטליה, וב-1131 קבע האנטי-אפיפיור אנקלטוס השני את פאטי כמקום מושבו של בישוף ואיחד אותו עם המנזר של ליפארי. האפיפיור אוגניוס השלישי (Eugenius) אישר ב-1157 את החלטת האנטי-אפיפיור, והבישוף הלגיטימי הראשון של בישופות זו היה גילברטוס (Gilbertus). ב-1399 הופרדו בישופויות ליפארי ופאטי.

מקורות

Ezio Giunta, Lipari. The Essential Guide (English version of Tourist Guidebook), 2005.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ליפארי בוויקישיתוף