יחיאל שמי

יחיאל שמי

לידה	1922 ורשה, פולין
פטירה	31 באוקטובר 2003 (בגיל 81 בערך)
שם לידה	יחיאל שטיצברג
לאום	ישראלי
מקום לימודים	בית הספר הריאלי העברי בחיפה
תחום יצירה	פיסול
זרם באמנות	אופקים חדשים
פרסים והוקרה	פרס ישראל (1986) פרס דיזנגוף לאמנות הציור והפיסול

יחיאל שמי (1922 – 31 באוקטובר 2003) היה פסל וצייר ישראלי. כחבר בקבוצת "אופקים חדשים", הוביל שמי את המעבר מפיסול פיגורטיבי לפיסול מופשט בברזל. על יצירתו זכה שמי בפרס ישראל לפיסול לשנת 1986.

ביוגרפיה

חיפה, בית הערבה, 1922–1948

נולד בשנת 1922 בוורשה שבפולין לאסתר ומשה שטיצברג. בהיותו בן חודשיים עלתה המשפחה לארץ ישראל והתיישבה בחיפה. שמי גדל בשכונת בת גלים ולמד בבית הספר "נצח ישראל", ואחר כך בבית הספר הריאלי בחיפה. בגיל 14 החל בפעילות במסגרת תנועת הנוער "המחנות העולים". בתקופה זו למד ציור אצל פאול ק. הניך.

בשנת 1939 היה שטיצברג בין מייסדי קיבוץ בית הערבה בצפון ים המלח. לצד העבודה החקלאית עסק שמי באמנות. בתחילה יצר ציורים ורישומי נוף, ולאחר מכן עבר לפיסול. יצירותיו הפיסוליות הראשונות נעשו בחומר ובעיקר בגבס, אולם שמי זנח טכניקות אלו ועבר לפיסול באבן. בשנת 1940 נשא לאישה את חביבה לבית זברסקי, בתו של מי שהיה מנכ"ל בנק הפועלים, אברהם זברסקי.

בשנת 1941 התגורר שטיצברג בתל אביב במסגרת של קומונה. באותה עת התקרב אל דוד הנדלר ואל הפסל יצחק דנציגר, שחזר באותה עת מלימודים באנגליה והקים סטודיו בתל אביב. שטיצברג שהה בסטודיו של דנציגר כשלושה חודשים בשנת 1942 (בקירוב) כמתמחה והושפע מאמנותו של דנציגר, אולם התנער מהאידאולוגיה הכנענית שנקשרה בו. "משיכה לפיסול של המזרח, זה כן", העיד שמי, "אבל, לא בתור שלוחה של התפיסה הפילוסופית של הכנענים. לא הייתי בעד 'גיבוש הנוער העברי', לא הייתי נגד יידיש ולא חשבתי, שעלינו להינתק מהשרשרת של ההיסטוריה היהודית. אני הייתי ציוני, סוציאליסט, מרקסיסט. אופרה אחרת לגמרי".

בשנת 1945 עיברת שטיצברג את שמו ל"שמי", והצטרף כשליח לפעילות תנועת "החלוץ" בארצות הברית. עד שנת 1948 המשיך שמי בתפקיד זה כשהוא מבקר לסירוגין גם בארץ ישראל, במצרים, בצרפת ובאיטליה. בניו יורק למד שמי תקופה מסוימת אצל חיים גרוס (1904–1991). לצד השפעת האמנות הארכאית, שהייתה אופנתית בעשורים הראשונים של המאה ה-20, התוודע שמי גם לאמנות האמריקאית המודרנית המופשטת, שהגיעה לשיאה בתקופה זו בניו יורק.

אמן בקיבוץ, כברי, 1949–1955

בעת מלחמת העצמאות ננטש קיבוץ בית הערבה. באותה עת היה שמי בארצות הברית ובשטח הקיבוץ נותרו כמה מיצירותיו, כגון הפסל "גיחזי", שאבדו. בשנת 1949 הקימו יוצאי הקיבוץ, ובהם שמי, את קיבוץ כברי בגליל המערבי. שנותיו הראשונות של שמי בכברי מהוות גורם מעצב לא רק בגיבוש סגנונו האמנותי של שמי, אלא גם בתפיסת אמנותו, השלובה בחיי הקיבוץ והתנועה. בשנים הראשונות עבד שמי ביצירת טפסות לבנייה. בשנים 1950–1952 שימש כמזכיר הקיבוץ והיה ממארגני הסמינרים לאמנות לחברי הקיבוצים בנען, שהתקיימו בהדרכת יוסף זריצקי, אביגדור סטימצקי ואחרים. בעקבות היכרות זו הצטרף שמי, בשנת 1952 לקבוצת "אופקים חדשים". בתקופה זו יצר את אנדרטת ההתגברות. בשנת 1954, השנה בה זכה בפרס דיזנגוף, הוכרע באספת קיבוץ כי שמי יוכל לעבוד כפסל, מתוך הנחה כי במלאכה זו יוכל להכניס כספים לקיבוץ. דיון דומה נערך בכברי בשנת 1959, אז התאפשר לשמי לצאת לשנתיים לפריז ביחד עם משפחתו.

נוסף על התפיסה כי אמן הוא מקצוע לגיטימי במסגרת התנועה הקיבוצית, העיד הדבר על תפיסת עולמו של שמי את האמנות כישות עצמאית, בהתאם לרוח תנועת "הקיבוץ המאוחד" בכלל ויצחק טבנקין בפרט. "צריכה להיות סינתזה גדולה יותר של האמנות עם ציבורנו וכל תרבות חיינו", טען שמי בכינוס של אמני הקיבוץ הארצי בשנת 1952. אולם, סינתזה זו אין משמעותה יצירת אמנות שימושית, כי אם, כדברי טבנקין, הוספת "טעם של יופי לחיי היוצר היהודי".

את השתקפות הדיון האמנותי ניתן למצוא הן בנטייה של שמי להפשטה הולכת וגוברת של יצירתו, על רקע האמנות הרווחת של הקיבוץ הארצי. השפעת הפעילות של שמי ב"אופקים חדשים" היוותה גורם מזרז לתפיסת האמנות המופשטת האמנות המנותקת מכל הקשר שימושי. באנדרטה שיצר שמי בשנת 1954 בקיבוץ הסוללים, לדוגמה, התעקש להפריד בין הפסל שיצר – "עלם כורע" – לבין כתובת ההנצחה.

ציפור פצועה, 1955–1961

יחיאל שמי בתצוגת עבודותיו בבית דיזנגוף, 1957

במחצית שנות ה-50 של המאה ה-20 עברה יצירתו של שמי שינוי דרמטי, כשהמיר את הפיסול באבן ועץ בפיסול בברזל. את פסלו הראשון במתכת בדמות ציפור יצר בשנת 1955, לאחר שביקש לבטא נפחים דקים. בשנים 1955–1957 יצר שורה של פסלים מסוג זה העושים שימוש בבניית נפחים על ידי חיבור משטחי ברזל. פסלים אלו היוו אמנם הפשטה של פיגורות חיות או דמויות אדם, אך היו חסרות כל ממד קונקרטי. כמה פסלים מאלו הוצגו בתערוכה השביעית של "אופקים חדשים" שבשנת 1957 נפתחה בבית דיזנגוף תערוכה ובה כ-30 מיצירותיו של שמי. בביקורת על התערוכה הגדיר יונה פישר את שמי כ"אמן הבולט בשטח הפיסול בארץ" באותה עת.

בשנים 1956–1957 יצר שמי קבוצת פסלים הנושאים את השם "קֵן". מבחינה צורנית פסלים אלה מבוססים על אסמבלאז' של פיסות ברזל, היוצרים חלל פנימי. בעבודות אלו זנח שמי לראשונה את הכן המסורתי או את המשטח שעליו נשען הפסל עד אותה עת. במקומו ניצבו פסליו של שמי כשהם נשענים במספר נקודות ו"צומחים" מתוך פני השטח או על רגלי מוטות ברזל דקים. המוטיב של החלל הפנימי של הפסל עתיד להופיע שוב בעבודות מאוחרות יותר של שמי.

לצד התפתחותו אמנותית הפך שמי לדמות בולטת בקרב האמנים הישראלים. בשנת 1956 הוא היה שותף מרכזי בהקמת "ארגון ציירי ופסלי הקיבוץ", זכה בפרס דיזנגוף, ובשנת 1958 הוזמן ליצור "פסל לתערוכת העשור". למרות זאת חש שהוא "עובד בוואקום", כלומר, באופן נטול סביבה אמנותית מתאימה בישראל. תחושות אלו קיבלו אישוש בביקורו בביאנלה של ונציה ובאירופה בשנה זו, אז נחשף לראשונה לפיסול הברזל של אמנים כדייוויד סמית, אדוארדו צ'ילידה, חוליו גונזאלס.

לאחר שובו מאירופה יצר את שמי את סדרת הפסלים "אלמנטים" (1958–1959) ובה ניסה ליצור קומפוזיציות פחות "אמוציונליות ואקספרסיביות" שבהן "האוויר שבין האלמנטים" יוכל "לנשום" ולקבל מעמד של ממש ביצירה. בשנת 1960 החל שמי בקשרים עם בטי פרסונס, בעלת גלריה ידועה בניו יורק, שהציגה את עבודותיו.

ברזל קרוע, 1962–1970

משמאל: חביבה ויחיאל שמי עם רות דבל בכברי (1965)

עם שובו לישראל, בשנת 1962, החל שמי ליצור יצירות בעלות אופי אקספרסיבי. תקופה זו הייתה אחת הפוריות ביותר בחייו. חומר הגלם של הפסלים היה ברובו פסולת מתכת אותה רכש ממספנות ישראל בחיפה. חומר זה אפשר לו ליצור אסמבלאז'ים ללא תוכנית עבודה מוכנה מראש. שמי תיאר את אופן עשייתן כתהליך אקספרסיבי שבו "צורת האם" עוברת שינויים ונוספים לה "מוטיבים המפתחים את המוטיב הנתון ועושים אותו למורכב יותר". האסמבלאז'ים מפיסות הברזל החלוד שיצר מבוססים, ברובם, על יריעות ברזל היוצרות חלל פנימי. קומפוזיציות של עבודות אלו עושות שימוש בחזרה וגיוון כאלמנט מרכזי. לעיתים בחר שמי להדגיש את נקודות החיבור בשורת ברגים המהווים גם כאלמנט בקומפוזיציה.

בשנת 1966 התגורר שמי כחצי שנה בגדות. מגורים אלו היו במסגרת של סיוע אזרחי לקיבוץ, שהיה נתון להפגזות הצבא הסורי. בשנת 1967 שהה כחצי שנה נוספת בהיאחזות הנח"ל קלי"ה.

במהלך שנות השישים הציג שמי את פסלי האסמבלאז' שלו במספר תערוכות יחיד מוזיאליות בפאלה דה בוז'אר בבריסל (1964), במוזיאון תל אביב (1966) ובמוזיאון ישראל (1967). כמו כן יצר שתי עבודות ציבוריות גדולות ממדים בסגנון זה – "פסל-ים", שנחנך בשנת 1968 באכזיב, ופסל-קיר גדול ממדים עבור בית לוחמי הגטאות (1968). בפסל זה, שאורכו תשעה מטרים, לא השתמש שמי בפסולת מתכת אלא יצר בעצמו לוח ברזל קרוע בעזרת פיצוצים מבוקרים ועל ידי שימוש בתחמושת מסוגים שונים. "כשגמרתי את הפסל", הסביר שמי, "ידעתי שמיציתי את צורת העבודה הזו, שאין לי יותר מה לומר ב'ברזל פצוע'".

1970–1990

אטליה שמי, כברי

בסוף שנות ה-60 ובמהלך במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20 שינה שמי את סגנון הפיסול שלו. במקום שימוש בחומרי רדי מייד אקספרסיביים, צמצום שמי את יצירותיו לצורות גאומטריות חמורות. השפעת המרחב האמריקאי, בו הרבה שמי ליצור באותה עת, עודדה את התפרשותו של הפסל לכיוונים שונים.

את ביטויו של סגנון חדש זה ניתן לראות בשתי עבודות ציבוריות שיצר שמי בראשיתה של תקופה זו. בקבוצת העבודות עבור בניין תיאטרון ירושלים יצר שמי מבנים גאומטריים מופשטים עשויים בטון לפני מבנה התיאטרון, בפואייה הפנימי וכן יצר תבליט גדול ממדים מעל הכניסה לבניין. על אף אופיין הארכיטקטוני של העבודות, הרי אין הן מהוות אלמנט דקורטיבי למבנה, כי אם שומרות על עצמאותן. גם ב"אנדרטה לחללי חטיבה 8" (1972), אנדרטה שהוקמה בשטח נמל התעופה בן-גוריון, יצר שמי מבנה עשוי בטון וברזל היוצרים קומפוזיציה מבוזרת ומרובת אלכסונים, סביב מוקד פנימי, שבו חקוקים שמות חללי חטיבה 8.

האנדטה בשדה התעופה הייתה האנדרטה האחרונה שבנה שמי. בדיעבד התייחס אליה בצורה ביקורתית בשל העובדה שנתפשה כ"מקום קדוש". לאחר בנייתה הקפיד שמי על "הימנעות מסמליות, מדברים אסוציאטיביים ומאילוסטרציה" ביצירותיו.

בשנת 1981 זכה שמי בפרס סנדברג מטעם מוזיאון ישראל ושנת 1986 בפרס ישראל לפיסול, ביחד עם בתיה לישנסקי. בשנת 1988 ראה אור הספר "פיסול חילוני" מאת אדם ברוך אודות שמי, ובעקבותיו אף נערכה תערוכת יחיד במוזיאון רמת גן לאמנות בשם "תערוכה עקרונית". ברוך הגדיר את שמי כ"פסל חילוני", וראה בו כמייצג את הישראליות המודרנית-הציונית. פרשנות זו ליוותה את יצירתו של שמי מאז. יצירתו מאותם שנים המשיכה בקו המופשט החמור שלה, כפי שהתבטא לדוגמה בסדרת פסלי "הברות".

על אף שיצר רישומים ומתווים במשך כל שנות פעילותו, הרי שבשנים אלו החל שמי לעסוק, לצד עשייתו הפיסולית, גם בקולאז', רישום ובציור באופן עקבי. יצירות אלו, שנעשו באמצעים מצומצמים כגון קשת צבעים מונוכרומית, שימוש בצבע זפת והיצמדות לקו גאומטרי ומופשט, המקביל ליצירתו הפיסולית.

שנים מאוחרות

"אטלייה שמי" בכברי.

במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 זכתה יצירתו של שמי למחקר מקיף ראשוני. בשנת 1995 נערכה תערוכה רטרוספקטיבית לשמי במוזיאון הפתוח תפן ובשנת 1997 הוצגה תערוכה רטרוספקטיבית מעבודותיו במוזיאון תל אביב לאמנות בלווי קטלוג ביוגרפי מאת מיכאל סגן כהן. בשנת 1998 ראה אור "ניירות יחיאל שמי" מאת מאיר אגסי, שהתבסס על סדרה של שיחות עם הפסל.

ביוזמת שמי וחברים נוספים הוקמה ב-1997 בקיבוץ גלריה כברי.

לאחר מותו של שמי, בשנת 2003, הפך הסטודיו – "אטלייה שמי" – שבו עבד לחלל תצוגה מתחלף לעבודותיו של האמן ולאמנות המתכתבת עם מורשתו האמנותית. לצד האטלייה הוקם גן פסלים ובו יצירות מעיזבון האמן.

שמי הוא אביה של הכוריאוגרפית יעל כנעני וסבן של האמניות עופרי כנעני ואביטל כנעני. ב-2010 נערכה תערוכה משותפת של שלושת הדורות.

הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ כברי.

השכלה

• שנות ה-30 של המאה ה-20, אמנות אצל יצחק סירקין, בית הספר הראלי, חיפה
• שנות ה-30 של המאה ה-20, ציור אצל פאול קונראד הניך, חיפה
• 1941 התמחות בפיסול אצל יצחק דנציגר, תל אביב
• שנות ה-40 של המאה ה-20, פיסול אצל חיים גרוס, ניו יורק, ארצות הברית

פרסים

• 1956 – פרס דיזנגוף
• 1966 – פרס מילוא
• 1981 – פרס סנדברג, מוזיאון ישראל
• 1986 – פרס ישראל לאומנות הפיסול
• 2000 – פרס קרן פונדיק, מוזיאון תל אביב לאמנות.

תערוכות יחיד

• 1957 – מוזיאון תל אביב, תל אביב-יפו
• 1957 – בית הנכות הלאומי בצלאל, ירושלים
• 1960 – גלריה בטי פרסונס, ניו יורק, ארצות הברית
• פאלה דה בוזאר, בריסל, בלגיה
• 1966 – "יחיאל שמי, פסלים 1962–1966", מוזיאון תל אביב, תל אביב-יפו
• 1966 – "פסלים קטנים", גלריה גורדון, תל אביב-יפו
• 1967 – מוזיאון ישראל, ירושלים
• 1971 – בית גולדמן, חיפה
• 1973 – גלריה בטי פרסונס, ניו יורק, ארצות הברית
• 1975 – "יחיאל שמי", גלריה בטי פרסונס, ניו יורק, ארצות הברית
• 1976 – "פסל מעטפת", גלריה גורדון, תל אביב-יפו
• 1976 – "פסלים משנות ה-50 ורישומים", גלריה דבל, ירושלים
• 1978 – "גורמים לאחד: רישומים", גלריה גורדון, תל אביב-יפו
• 1979 – "קולאז'ים יל נייר ונייר זפת ופסלים", גלריה דבל, ירושלים
• 1980 – "הברות: פסלי קיר", גלריה בטי פרסונס, ניו יורק, ארצות הברית
• 1981 – "הברות: פסלי ברזל", גלריה גורדון, תל אביב-יפו
• 1982 – "פסלי עץ וברזל", גלריה גורדון, תל אביב-יפו
• 1982 – גלריה בטי פרסונס, ניו יורק, ארצות הברית
• 1982 – הגלריה בכברי, כברי
• 1984 – גלריה משכנות שאננים, ירושלים
• 1985 – "הברות", גלריה גורדון, תל אביב-יפו
• 1985 – "ארבע הברות בברזל וקולאז'ים קטנים", סדנאות האמנים, ירושלים
• 1986 – "שני פסלים בעץ וברזל", גלריה גורדון, תל אביב-יפו
• 1988 – "יחיאל שמי תערוכה עקרונית", מוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן
• 1988 – "תחריטים וקולאז'ים" גלריה ראש הנקרה, ראש הנקרה
• 1990 – "ציורים", הגלריה בכברי, כברי
• 1990 – "תחריטים וליטוגרפיות", סדנת ההדפס, ירושלים
• 1990 – "שמי יחיאל, ציורים", גלריה גבעון, תל אביב-יפו
• 1993 – "עובדות – פסלי קיר – שפתח לאבות ישורון", גלריה גורדון
• 1994 – "פסלי קיר", הגלריה בכברי, כברי
• 1995 – "יחיאל שמי 93–95", המוזיאון הפתוח, תפן
• 1997 – "יחיאל שמי רטרוספקטיבה", מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב-יפו
• 1998 – דפי רישום, המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן
• 1999 – תחריטים 1995–1996, גלריה בינט, תל אביב-יפו
• 2003 – עבודות נייר 1940–2000, הגלריה העירונית לאמנות, מרכז תרבות ע"ש מ. סמילנסקי, רחובות
• 2003 – עבודות נייר 1940–2000, הגלריה העירונית לאמנות, גלריית כברי לאמנות ישראלית, קיבוץ כברי
• 2003 – עבודות נייר 1940–2000, בית האמנים, ירושלים
• 2011 – חלודה על לבן, אטליה שמי, קיבוץ כברי
• 2013 – אופקים חדשים, פסלים ורישומים, אטליה שמי, קיבוץ כברי

גלריה

• 
  גיחזי, שנות הארבעים
  אבן
  אבד
• 
  ראש
  אבן
  מוזיאון תל אביב לאמנות
• 
  אדם בערבה, 1952
  אבן
  עזבון האמן, כברי
• 
  האם המעונה ובנה – אירופה 1942, 1952
  עץ, גובה 210 ס"מ
  המשכן לאמנות על שם חיים אתר
• 
  אנדרטת ההתגברות, 1954
  בזלת, גובה 300 ס"מ
  חוקוק
• 
  ינשוף, 1955
  ברזל
  המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק
• 
  מיתוס, 1956
  עזבון האמן, כברי
• 
  פסל לתערוכת העשור, 1958
  בנייני האומה, ירושלים
• 
  אלמנטים, 1958–1959
  ברזל, גובה 132 ס"מ
  עזבון האמן, כברי
• 
  פסל, 1963
  פלדה
  רחוב דיזנגוף 253, תל אביב-יפו
• 
  שבט, 1964, גובה 180 ס"מ, הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי באוניברסיטת תל אביב
• 
  זיכרון הזמן, 1964
  ברזל, קוטר 130 ס"מ
  עזבון האמן, כברי
• 
  פסל-ים, 1964–1967
  ברזל ובטון, גובה כ-5 מ'
  אכזיב
• 
  פסל קיר (1968), בית לוחמי הגטאות, לוחמי הגטאות
• 
  תבליט, 1968–1971
  אבן
  תיאטרון ירושלים, ירושלים
• 
  אנדרטה לחללי חטיבה 8, 1972
  אבן ופלדה
  נמל התעופה בן-גוריון
• 
  הברות, 1982
  פלדה
  גן גוזף וסיל מייזר, שדרות רופין, ירושלים
• 
  הברות תפן, 1988
  ברזל, גובה 4.5 מ'
  המוזיאון הפתוח, תפן
• 
  הברות עץ וברזל, 1997
  עץ וברזל, גובה 4 מ'
  המוזיאון הפתוח, תפן
• 
  ללא שם
  גן הפסלים, בסיס חיל-אוויר תל נוף

פיסול במרחב הציבורי

• 1954 – אנדרטת ההתגברות, חוקוק
• 1955 – עלם כורע, הסוללים
• 1958 – פסל לתערוכת העשור, בנייני האומה, ירושלים (תצלום חופשי)
• 1963 – פסל, רחוב דיזנגוף 253, תל אביב-יפו (תצלום חופשי)
• 1963 – ברזל קרוע, רחוב דיזנגוף 253, תל אביב-יפו (תצלום חופשי)
• 1968 – פסל-ים, אכזיב (תצלום חופשי)
• 1968 – פסל קיר, בית לוחמי הגטאות, לוחמי הגיטאות (תצלום חופשי)
• 1971–1985 – חמישה פסלים ארכיטקטוניים, תיאטרון ירושלים, ירושלים
• 1972 – אנדרטה לחללי חטיבה 8, נמל התעופה בן-גוריון, לוד (תצלום חופשי)
• 1972 – אנדרטה לבנים שנפלו במערכות ישראל, חצב
• 1973 – פסל קולאז', מרכז האמנות סטורם קינג, ניו יורק, ארצות הברית
• 1975 – בוקר, מוזיאון לאמנות, פאלם ספרינג, קליפורניה, ארצות הברית (תצלום)
• 1977 – אלנטאון, אלנטאון, פנסילבניה, ארצות הברית
• 1978 – מתח, סטרודבורג (Stroudsburg), פנסילבניה, ארצות הברית (תצלום)
• 1980 – שלושה כיוונים, מוזיאון מכללת ויליאמס, מסצ'וסטס, ארצות הברית תצלום)
• 1982 – הברות II, שכונת ניות, ירושלים (תצלום חופשי)
• 1982 – הברות, גן ג'וזף וסיל מייזר, ירושלים (תצלום חופשי)
• 1985 – שלושה פסלים (ספר, פרו, רדיוס), בארי
• 1986 – הברות VI, הטכניון, חיפה
• 1987(*) – פסל, חצרים
• 1984 – הברות יד מרדכי, יד מרדכי
• 1988 – הברות תפן, המוזיאון הפתוח תפן (תצלום חופשי)
• 1988(*) – פסל, שלומי
• 1988(*) – ואדי, תל חי
• 1988 – הברות גנוסר, בית יגאל אלון, גנוסר
• 1993 – הברות חיפה, כיכר פריז, חיפה
• 1996 – הברות עץ וברזל, המוזיאון הפתוח תפן (תצלום חופשי)
• אריה, פארק רעננה, רעננה (תצלום חופשי)
• פסל, מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, הרצליה (תצלום חופשי).

(*) שנת הצבת הפסל

לקריאה נוספת

• פסלים, הקיבוץ המאוחד, 1965
• 3 פסלים בבארי, קטלוג, קיבוץ בארי, 1985
• צביקה דרור, ברזל לברזל אדם, יחיאל שמי, פסל, נדפס במבפנים, מ"ח, 1986
• יחיאל שמי – פיסול חילוני, אוצר ועורך – אדם ברוך, מוזיאון רמת גן והקיבוץ המאוחד, 1988
• תחריטים וליטוגרפיות, מאת יחיאל שמי, סדנת ההדפס ירושלים, 1991
• פסלים וציורים '93–'95, יחיאל שמי, עורכת – אני גולדנברג, תרגום לאנגלית – ריצ’רד פלאנץ, מוזיאון תפן, 1995
• נעמי אביב, "כשאתה דוחף עד הסוף, אתה צריך לחזור חצי-סיבוב לטווח הגמישות", נדפס ב"יחיאל שמי", 1995
• יחיאל שמי, רטרוספקטיבה, עורך – מיכאל סגן כהן, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1997, עמ' 49–51
• ניירות יחיאל שמי, מאיר אגסי, א"ר הסדנה לספרים, 1998

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יחיאל שמי בוויקישיתוף

• יחיאל שמי, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
• אטלייה שמי, באתר קיבוץ כברי
• יחיאך שמי, באתר סדנת ההדפס ירושלים
• יצירות של יחיאל שמי, באתר מרכז גוטסמן לתחריט – קיבוץ כברי
• רחל אנגל, תערוכה שכולה ברזל, מעריב, 5 ביולי 1957
• מערכת מעריב, הפסל יחיאל שמי מציג 50 פסלים מברזל מולחם, מעריב, 21 באוגוסט 1966
• רחל אנגל, יחיאל שמי - לאחר עשר שנים, מעריב, 2 בספטמבר 1966
• מערכת מעריב, שמי ו"הנסיכים הקטנים", מעריב, 19 במאי 1967
• מערכת מעריב, בתיה לישנסקי ויחיאל שמי חתני פרס ישראל בפיסול, מעריב, 13 באוקטובר 1985
• חגי עינב, הפסל יחיאל שמי הלך לעולמו, באתר ynet, 1 בנובמבר 2003
• איתי רום, ‏יורשי יחיאל שמי מול קיבוץ כברי, באתר גלובס, 5 באפריל 2006
• יעקב לזר, הושלם הסכם בין קיבוץ כברי ליורשיו של האמן יחיאל שמי, 6 בנובמבר 2008
• יונתן אמיר, יחיאל שמי – פיסול רליגיוזי, באתר ערב רב, 27 באוקטובר 2021 (פורסם במקור בקטלוג התערוכה ״להסתכל רחוק ולנשום עמוק – עשור לאטליה שמי״)
• יחיאל שמי, דף שער בספרייה הלאומית