חוות כנרת
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | היסטוריה |
| על שם |
הכנרת  |
| מיקום |
כנרת |
| מדינה |
ישראל |
| מייסדים |
ארתור רופין |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ?–1908 |
| תאריך פתיחה רשמי |
1908 |
| קואורדינטות | 32°42′47″N 35°33′56″E / 32.713166666667°N 35.565416666667°E |
|
(למפת הגליל העליון רגילה)   חוות כנרת | |
  | |
חוות כנרת (או חצר כנרת) היא חווה חקלאית שהוקמה ב-1908 על חוף ימת כנרת בחלק הדרומי-מערבי. ההקמה בוצעה על ידי המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית, על פי הצעת מנהלו, ארתור רופין, על מנת להכשיר פועלים יהודים לעבודה חקלאית ובניין לשם התיישבות קבע.
בוגרי החווה היו להוגי הדעות והמייסדים של מפעלי ההתיישבות המגוונים בתקופת העלייה השנייה ותנועת העבודה: בה החלו הניסיונות להקמת הקבוצה, הקיבוץ והמושב (ממנה יצאו מתיישבי דגניה, קבוצת כנרת, נהלל, עין חרוד ועוד), היא הייתה למוקד התארגנות של פועלי הארץ, ובה הונחו היסודות למספר ארגונים אשר עצבו את פני המדינה שבדרך, כגון ההגנה, המשביר, תנובה וסולל בונה.
המקום הוכר כאתר מורשת על ידי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ועל ידי תוכנית ציוני דרך[1].
חוות לימוד של המשרד הארץ ישראלי 1912-1908
[עריכת קוד מקור | עריכה]החווה הוקמה על אדמות דלייקה ואום ג'וני, שנרכשו ב-1905 על ידי פקיד יק"א, חיים מרגליות קלווריסקי. עקב ביקורת יק"א על הקניה הגדולה העביר קלווריסקי שליש מהאדמות לארתור רופין, שהחליט להקים על האדמות הללו חווה למטרת לימוד חקלאות. שמה של החצר ניתן לה על ידי ש"י עגנון ובכך השיב לימה את שמה המקראי. ב-1908 התיישבה במקום קבוצת פועלים מרוֹמנְי שבאוקראינה והחלה את הבנייה במקום סביב חאן שסביבו ניתן היה לבנות ללא צורך בהיתר מיוחד. במקום הוקמו חדר אוכל, מחלבה, רפת, אורווה, לול, אסם ושובך יונים. לאחר מכן נעשו גם ניסיונות של גידולים שונים, כשהמים נשאבו מ"בית המוטור" שהוקם על הירדן. מאוחר יותר באותה שנה חברים מיק"א ייסדו בסמוך לחווה את המושבה כנרת.
האגרונום משה ברמן התמנה למנהל החווה מטעם המשרד הארצישראלי והוא שכנע קבוצת פועלים עבריים, שקודם לכן עבדה איתו בבן שמן, לעבד את אדמת כנרת. חברי הקבוצה מנו שמונה בחורים: צבי יהודה, אריה אברמסון, יוסף אלקין (אלקנה), ישראל בלוך, תנחום תנפילוב (שלשתם מהקומונה הרומאנית), גרשון גרינפלד (חׂרש), מ. טיומקין וישראל קורנגולד. אליהם הצטרפו בחורה אחת, שרה מלכין, וכן מזכירו של ברמן, הפייטן הצעיר ר' בנימין[2]. בהמשך הגיעה לחווה קבוצה מפועלי רחובות בהנהגת בן ציון ישראלי, מאיר רוטברג ונח נפתולסקי ("שלישיית יחד"). בקבוצה זו הגיעה לראשונה לכנרת רחל בלובשטיין היא רחל המשוררת. ברמן חשב שכבר בשנה הראשונה יהיו רווחים אך בתום כשנה, ב-1909, החלה מתיחות בין ברמן לפועלים ושנת המשק הראשונה הסתיימה בהפסדים. חלק מפועלי רחובות ובהם "שלישיית יחד" וממש"י (מנחם שמואלי) עזבו את החווה ועברו לגור ולשמור ב"בית המוטור" עקב מתיחות זו. בעקבות העימותים בין ברמן לפועלים החליט רופין ב-1910 לעשות ניסוי על אדמת אום ג'וני - להקים חווה שתימסר לניסיון לשנה לקבוצת פועלים שתנהל את המשק בכוחות עצמה ותעבד את האדמה על אחריותה. ועד החורש קיבל את ההצעה וכך הונח היסוד לקבוצה הראשונה, שזכתה לכינוי "אם הקבוצות", דגניה. זו הוקמה בשלהי 1909.
בפברואר 1911 פתחו הפועלים בשביתה נגד ברמן, אותה ארגנו ברל כצנלסון ויוסף בוסל. רופין הגיע למקום והחליט לפטר את ברמן וכמו כן להחליף את כל צוות הפועלים. קבוצת הפועלים שהקימה בעצמה את המקום עזבה. לחווה הגיע האגרונום יואל גולדה וקבוצת פועלים חדשה. אך מצב החווה לא השתפר ורופין הגיע למסקנה שיש לשנות את גידול התבואה לגידול אחר. היחסים בין גולדה והפועלים השתפרו. בעיית החווה הייתה שאדמותיה הטובות נמסרו לדגניה, וברשותה נשארה אדמה פחות טובה[3].
ב-1910 פרסם ממש"י את מאמרו הידוע "שאלת הפועלת הגלילית" ובו הציע לראשונה להקים חווה מיוחדת להכשרת פועלות. מספר חודשים לאחר מכן, בשנת 1911, חכרה חנה מייזל שוחט שטח אדמה סמוך, על מנת להקים חווה לימודית בשם "חוות העלמות", להכשרת פועלות לעבודה חקלאית כדי שתוכלנה לעזור לבעליהן האיכרים או להתפרנס מחקלאות בכוחות עצמן. בחווה הקצו לה ולשש התלמידות הראשונות שני חדרים. כעבור שנה, מספר התלמידות גדל לכ-15. החוויות של רחל המשוררת מהחווה באו לידי ביטוי בשיריה. מבנה החווה הוחרם על ידי השלטון הטורקי במלחמת העולם הראשונה ולא נפתח מחדש בתום המלחמה.
בשנת 1912, לאחר שהייה בחדרה ובגליל, הובאו לחווה על ידי שמואל יבנאלי קבוצת משפחות יהודיות מתימן שכונו בשם "תימני כנרת". המשפחות חיו בתנאים גרועים, אך המשיכו להתגורר במקום למרות הקשיים.
בשנת 1912 החווה עברה לקבוצת עולים מארצות הברית בראשות אליעזר יפה, שנקראה "האיכר הצעיר", קבוצה זאת התפרקה לאחר פרק זמן קצר. בשנת 1913 עמדה החווה לקרוס כלכלית, לצורך הצלתה הזעיק רופין מכפר אוריה את בן ציון ישראלי וחבורתו, וביניהם א.ד. גורדון, בן-ציון ישראלי ויוסף זלצמן. קבוצה זאת הגיעה לחווה ב-2 בנובמבר 1913 וייסדה בה את קבוצת כנרת[4].
החווה במלחמת העולם הראשונה ואחריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנות מלחמת העולם הראשונה השלטון הטורקי גרש יהודים רבים מהגליל, וחלקם הגיעו לאזור החווה. הם עבדו בעבודות ציבוריות, בין היתר בבנייה ובסלילת כביש טבריה-צמח, שהיוו יסוד מקדים להקמת חברת "סולל בונה". עקב הרעב בארץ, יזמו מאיר רוטברג וברל כצנלסון איסוף תבואה בצריף מיוחד בחווה, חלוקתו לצרכנים ומכירת עודפים להסתדרות פועלי יהודה ברווח נמוך. צריף זה היתווה את הדרך לפיתוח רשת קמעונות לפועלים בשם "המשביר" שהחל לפעול ליד דגניה. בשנת 1919 נעשה ניסיון ליצור בחווה קבוצה גדולה בשם "קבוצת השישים", מאיחוד בין חברי הקבוצה הקיימת לבין הפועלים שעבדו מחוצה לה. כשנתיים לאחר מכן עזבו מרביתם למען ייסוד עין חרוד, שהיה הקיבוץ הראשון שהוקם במתכונת "הקבוצה הגדולה".
בכינוס של מפלגת "אחדות העבודה" בחווה ב-15 ביוני 1920, הוחלט על הקמת ארגון "ההגנה".
לאחר שהחווה ננטשה, הגיעה ב-1922 קבוצת חלוצים מהעלייה השלישית בשם "קבוצת וילנה", שהשתתפו בהקמת קבוצת כנרת. בתחילת 1929 חברי קבוצת כנרת עברו לגבעה הסמוכה, ואל החווה עברו חברי קיבוץ השומר הצעיר מס.ס.ס.ר, שלימים הקימו את קיבוץ אפיקים, שקודם לכן עסקו בבניית נקודת הקבע של קבוצת כנרת[5]. לאחר שחברי אפיקים עברו לנקודת הקבע שלהם, שהו בחווה חברי עין גב ומעגן לפני עלייתם להתיישבות.
החווה לאחר הקמת המדינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מ-1950 ועד ל-1974 שימשה החווה כבסיס צה"ל. לאחר מכן היא שוחזרה, הוכרזה כ"אתר שימור לאומי", ונפתחה במתכונתה הנוכחית ב-2007[6].
בשנות האלפיים, המקום משמש כמוזיאון וכמרכז חינוכי ערכי פתוח למבקרים.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל אתרי מורשת בישראל | ||
מחקרים:
- מרגלית שילה, חוות הלימוד של המשרד הארץ ישראלי 1908–1914, עבודת הסמכה בהדרכת פרופ' שמואל אטינגר, האוניברסיטה העברית, החוג להיסטוריה של ארץ ישראל, תשרי תשל"ז.
- גרשון גרא, חצר כנרת ואנשיה. אוסף מקורות וסיפורה של חצר כנרת.
- מוקי צור, תאיר זבולון וחנינא פורת, כאן על פני האדמה. קטעי מקורות וסיפור ראשיתו של הקיבוץ, קטעים ממכתבים, מסמכים וסיפורים מהעלייה השנייה ועד לתחילת מלחמת העולם השנייה.
- מרדכי נאור, כנרת - החווה והחצר - מערש ההתיישבות לאתר שימור, הוצאת ספריית יהודה דקל והמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, 2011
- ברכה חבס, עורכת בהשתתפות אליעזר שוחט, ספר העלייה השנייה, תל אביב, הוצאת עם עובד, תש"ז.
- ברכה חבס, החצר והגבעה, תולדות קבוצת כנרת מראשיתה. הוצאת עם עובד, 1968
סיפורים ושירים:
- שולמית לפיד, חוות העלמות. רומן המספר על חייה של צעירה העובדת בחווה.
- רחל בלובשטיין, שירת רחל. אוסף שירים.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מרגלית שילה, התכניות להקמת חוות-הלימוד החקלאית הציונית הראשונה והביקורת עליהן, קתדרה 19, אפריל 1981
- בן-ציון ישראלי, לתולדות החצר, דבר, 5 במרץ 1937
- חצר כנרת שלנו, יומן הרשת של צוות חצר כנרת
- חצר כנרת, אתר המשרד להגנת הסביבה
- דוד הכהן, מתחילים לשקם את חצר כנרת, באתר ynet, 22 במאי 2005
- דוד הכהן, חצר כנרת ההיסטורית עוברת מתיחת פנים, באתר ynet, 20 בפברואר 2007
- זהבה חכם-גבאי: כנרת: ערכי עבר והווה וביטוים בפעילות חינוכית. אתרים-המגזין 6, (2016) עמוד 131-134 (אורכב 03.02.2017 בארכיון Wayback Machine)
חוות כנרת, מושבת כנרת וחוות העלמות, 1913, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
חוות כינרת (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מדריך לאתרי מורשת - אתרי ביקור ומוזיאונים היסטוריים, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, 2019, עמ' 36
- ^ עבר הדני, "חיים צימרמן- איש הגליל", הוצאת טברסקי, 1954 עמ' 30
- ^ ברכה חבס, "החצר והגבעה" עמ' 35
- ^ מרדכי נאור, "כנרת - החווה והחצר - מערש ההתיישבות לאתר שימור", עמ' 22
- ^ קבוץ השומר הצעיר מס.ס.ס.ר, דבר, 18 בפברואר 1930
- ^ חצר כנרת, באתר המועצה לשימור אתרים
