וקאנס

וַקָאנְס (מצרפתית: Vacances, חופשה) הוא מונח המציין את חופשת הקיץ הארוכה המקובלת בצרפת במהלך החודשים יולי-אוגוסט, מאז המאה העשרים.

היסטוריה

בחודש יוני 1936 קיבלה צרפת, שבה שלטה ממשלת החזית העממית הסוציאליסטית בראשות ראש הממשלה לאון בלום, חוק המעניק 15 ימי חופשה בתשלום בשנה לכל עובד, לראשונה באירופה. חוק זה התקבל לאחר שהרעיון הועלה על ידי עובדי חברת רנו כדרישה כמעט לא מציאותית ממנהלי המפעל, שהחליטו להיענות לה.

עד לאותה תקופה, רק בני האצולה והבורגנות יכלו להרשות לעצמם לצאת לחופשה ללא תשלום. התפתחות התחבורה במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה איפשרה להם להרחיק בחופשתם צפונה אל חוף הים, שהפך ליעד נחשק בקרב הנופשים, ונחשב לבעל סגולות בריאותיות. בהמשך, בזכות התפתחות הרכב הפרטי, החלו הנופשים להגיע גם אל החופים הדרומיים.

החוק החדש עורר תרעומת בקרב המעמדות הגבוהים, שנאלצו כעת לחלוק את אתרי הנופש עם ה"פועלים הפשוטים". צרפת בהנהגת בלום קיבלה שורה של חוקים חברתיים, כמו שבוע עבודה של 40 שעות, בנוסף לחוק הווקאנס, בעקבותיהם הואשם בהמשך בלום על ידי גורמים אנטישמיים בהחדרת רעיונות יהודיים לצרפת, ובערעור חוסנו של העם הצרפתי, שעוסק בנופש במקום לעבוד.

בשנה הראשונה יצאו רק כחצי מיליון צרפתים לווקאנס, ב-1937 - כמיליון וחצי, וב-1949, לאחר מלחמת העולם השנייה - כארבעה מיליון. בשנת 1956 הוארכה החופשה בשבוע נוסף, ב-1969 בעוד שבוע, וב-1982 נקבעה חופשה שנתית בת חמישה שבועות, אותה נהוג לפצל על-פני השנה.

אופי הווקאנס

צרפתים רבים מחזיקים בבתי-קיט באתרי הנופש, אליהם הם מגיעים לרגל הווקאנס. החופשה הצרפתית מאופיינת במנוחה ובחוסר פעילות (לא לחינם מקור השם vacances הוא במילה vacance, "ריק"). בחודשי הקיץ, ובמיוחד באמצע חודש אוגוסט, מתרוקנת פריז מיושביה המקוריים, שנוהרים אל עיירות החופים, לרוב בצרפת עצמה. בתי-עסק רבים נותרים שוממים במהלך שבוע לפחות, ולא מתקיימים אירועי תרבות.

בשנים האחרונות חלה ירידה במספר הצרפתים היוצאים לחופשה בקיץ. בעקבות זאת, החל מ-2002 מפזרת עיריית פריז בחודשי הקיץ חול על גדות הסיין, ומציבה דקלים וכיסאות נוח, לרווחת התושבים שנמנעו מלצאת מהעיר.

קישורים חיצוניים

אביבה לורי, למה הצרפתים יוצאים לחופשת קיץ ארוכה, ואילו אנחנו מזיעים מקנאה?, באתר הארץ, 20 באוגוסט 2009
ווקאנס- צרפת: פולחן החופש באתר מסע אחר.