ויליאם ג'ונסון
ויליאם ג'ונסון | |||||||||
לידה |
27 בדצמבר 1771 סנט ג'יימס גוז קריק, פרובינציית קרוליינה הדרומית, האימפריה הבריטית | ||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
פטירה |
4 באוגוסט 1834 (בגיל 62) ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית | ||||||||
מדינה | ארצות הברית | ||||||||
מקום קבורה | הכנסייה האפיסקופלית סנט פיטר, צ'ארלסטון, קרוליינה הדרומית, ארצות הברית | ||||||||
השכלה | אוניברסיטת פרינסטון | ||||||||
מפלגה | המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית | ||||||||
| |||||||||
| |||||||||
חתימה | |||||||||
ויליאם ג'ונסון הבן (באנגלית: .William Johnson Jr; 27 בדצמבר 1771 – 4 באוגוסט 1834) היה עורך דין, פוליטיקאי ומשפטן אמריקאי, שכיהן כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית בשנים 1804–1834. הוא מונה לכהונתו בבית המשפט העליון בגיל 32 על ידי הנשיא תומאס ג'פרסון. הוא היה השופט העליון הראשון שהיה מזוהה עם המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית והשופט השני שהגיע מקרוליינה הדרומית. במהלך כהונתו על כס השיפוט הוא השיב לכנו את הנוהג למסור חוות דעת המשכית (Seriatim). הוא כתב מחצית מחוות דעת המיעוט בתקופת כהונתו של ג'ון מרשל כנשיא בית המשפט העליון והיסטוריונים מובילים העניקו לו את הכינוי "המתנגד הראשון" (first dissenter).
ג'ונסון כתב את פסק דין הרוב בשני תיקים מרכזיים, כולל פסק הדין "ארצות הברית נגד הדסון" (United States v. Hudson), ומאות פסקי דעת הרוב בתיקים פחות מרכזיים שעסקו במשפט הימי, מקרקעין וביטוח. הוא היה תומך נלהב של ממשלה פדרלית חזקה בתחום הכלכלי, והשקפתו זו הובילה אותו להצטרף לדעת הרוב בתיקים כמו "מקולוק נגד מרילנד" (McCulloch v. Maryland), "גיבונס נגד אוגדן" (Gibbons v. Ogden) ו"פלטשר נגד פק" (Fletcher v. Peck), לתדהמתם של תומאס ג'פרסון ואישים אחרים ממפלגתו.
השקפותיו הפדרליסטיות החזקות של ג'ונסון כאשר כיהן כשופט בסבבי שיפוט במחוז קרוליינה הדרומית, גרמו לנידויו במדינת הולדתו. ב-1834 הוא עבר להתגורר בברוקלין, ניו יורק, שם הוא נפטר מאוחר יותר באותה שנה כתוצאה מסיבוכי ניתוח שעבר. כמו רוב השופטים בבית המשפט העליון בנשיאותו של מרשל, תרומותיו של ג'ונסון עמדו בצלו של מרשל. עם זאת, החל משנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20, הפכה גישתו השיפוטית של ג'ונסון לנושא נפרד בתורת המשפט.
ראשית חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ויליאם ג'ונסון נולד בסנט ג'יימס גוז קריק שבפרובינציית קרוליינה הדרומית (כיום חלק ממחוז ברקלי שבקרוליינה הדרומית), לוויליאם ג'ונסון האב, נפח במקצועו, שעבר לקרוליינה הדרומית מניו יורק, ושרה (לבית נייטינגל) ג'ונסון. הוריו היו תומכי המהפכה האמריקאית. במהלך המהפכה, נחשב ג'ונסון האב על ידי הרשויות הבריטיות כ"אחד המורדים המסוכנים והחשובים ביותר". הוא הוביל את המהפכנים של צ'ארלסטון לצד כריסטופר גדסדן וארגן את "עץ החירות" (Liberty Tree), מקום המפגש של המהפכנים בעיר. לאחר המצור על צ'ארלסטון, נעצרו ג'ונסון האב וגדסדן ונכלאו בסיינט אוגוסטין שבפלורידה על יד המפקד הבריטי סר הנרי קלינטון. ג'ונסון הבן, יחד אחיו ואמו, שגם הם היו מהפכנים, נמלטו בסופו של דבר לניו יורק, שם הם חיו עד תום המהפכה. לאחר המלחמה היה ג'ונסון האב נציג צ'ארלסטון באספה הכללית של קרוליינה הדרומית.
ויליאם ג'ונסון הבן היה בן 14 בקיץ 1787, כאשר התכנסה בפילדלפיה ועידת החוקה. לפי אחד מההיסטוריונים של בית המשפט העליון, "שום דבר לא עיצב את הרגלי החשיבה של ג'ונסון בצורה חזקה יותר מאשר התנסותו במהפכה".
ב-1790 סיים ג'ונסון את לימודיו באוניברסיטת פרינסטון כמצטיין בכתתו. שלוש שנים לאחר מכן הוא התקבל ללשכת עורכי הדין לאחר שלמד משפטים בהדרכתו של צ'ארלס קוטוורת' פינקני.ג'ונסון היה תומך של המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית וייצג את צ'ארלסטון בבית הנבחרים של קרוליינה הדרומית בשנים 1794–1800. בתקופת כהונתו האחרונה בבית הנבחרים, החל מ-1798, הוא שימש כיושב ראש הבית. ב-1799 הוא סייע להעביר הצעת חוק לארגון מחדש של מערכת המשפט של המדינה. מאוחר יותר באותה שנה הוא מונה גם כשופט בבית המשפט של המדינה, משרה שנוצרה במסגרת תהליך הארגון שהוא הוביל. כהונתו בבית משפט זהה כללה גם משרה בבית המשפט החוקתי של קרוליינה הדרומית, שהיה הערכאה הגבוהה ביותר במערכת המשפט של המדינה באותה תקופה.
ב-1794 נשא ג'ונסון לאישה את שרה בנט, אחותו של תומאס בנט, שלימים כיהן כמושל קרוליינה הדרומית והיה ידיד קרוב של ג'ונסון. לזוג נולדו שמונה ילדים, שמתוכם שישה הגיעו לבגרות. הם גם אימצו שני פליטים מסנטו דומינגו.
ב-1808 בנה ג'ונסון בית בן 2.5 קומות בשדרות ראטלדג' שבצ'ארלסטון.[1] בעת כהונתו בבית המשפט העליון הוא החזיק בבעלותו עבדים.
שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-22 במרץ 1804 מינה הנשיא תומאס ג'פרסון את ג'ונסון כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית במקומו של אלפרד מור, שהתפטר מסיבות בריאות. יומיים אחר כך אישר הסנאט של ארצות הברית את המינוי.[2] ג'פרסון בחר בג'ונסון בן ה-32 בשל מוצאו מאזור גאוגרפי דומה לזה של מור, בשל בריאותו האיתנה של ג'ונסון שאפשרה לו לבלות באופן קבוע בנסיעות (דרישה שהייתה למשרת השיפוט באותה תקופה), ובשל זיהויו של ג'ונסון עם העקרונות הרפובליקנים. ג'ונסון היה השופט העליון הראשון שלא בא משורות המפלגה הפדרליסטית.[3]
בשנות כהונתו על כס השיפוט, קנה ג'ונסון לעצמו מוניטין של מי שהתנגד ברהיטות ולעיתים תכופות לדעת הרוב הפדרליסטי של בית המשפט. בעוד שנשיא בית המשפט העליון, ג'ון מרשל הצליח לעיתים קרובות לנווט בין דעותיהם של רוב השופטים, השקפותיו של ג'ונסון היו עצמאיות. ג'ונסון השיב על כנו את הנוהג של הגשת חוות דעת המשכית (Seriatim) (חוות דעת נפרדת מזו של בית המשפט) ובין השנים 1805–1833 הוא כתב כמעט מחצית מחוות דעת המיעוט של בית המשפט. מסיבה זו, הוא כונה "המתנגד הראשון" (first dissenter).[4][5]
במהלך תקופת כהונתו כתב ג'ונסון את פסק דין הרוב רק בשני תיקים מרכזיים: פסק הדין "ארצות הברית נגד הדסון" (United States v. Hudson) ב-1812 ו"בנק המכונאים של אלכסנדריה נגד בנק קולומביה" (Mechanics' Bank of Alexandria v. Bank of Columbia) ב-1820. ב"ארצות הברית נגד הדסון" קבע בית המשפט שלבתי המשפט הפדרליים אין את הסמכות לקבל החלטות הנוגעות לחוק הפלילי, החלטה שנשאה מאוד חן בעיני חסידיו של ג'פרסון. לעומת זאת, בתיק "בנק המכונאים", קבע בית המשפט תקדים שעל פיו יכול שופט פדרלי לשמוע עדויות להבהרת חלקים דו-משמעיים בחוזים.[6] ג'ונסון גם כתב מאות פסקי דעת של הרוב בתיקי מקרקעין, משפט ימי וביטוח, תחומים שרזיהם לא היו נהירים לכל השופטים. לאחר 1820 הוא כתב פסקי דין מעטים של הרוב ויותר ויותר חוות דעת מיעוט. את הגידול הזה במספר חוות דעת המיעוט של ג'ונסון ניתן לייחס להשפעתו של הנשיא ג'פרסון, ששיבח את התנהלותו של ג'ונסון ועודד אותו לפרסם חוות דעת נוספות כאלו. בסך הכל, כתב ג'ונסון כמחצית מחוות דעת המיעוט במהלך תקופת נשיאותו של מרשל.[7]
פסק הדין גילכרייסט נגד גובה המיסים של צ'ארלסטון
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעקבות תקרית צ'ספיק-ליאופרד ב-1807, חתם הנשיא ג'פרסון על חוק האמברגו, ש"העניק במפורש לגובי המיסים בנמלי המדינות את הסמכות לעכב כל ספינה שהפרה או שניסתה להפר את האמברגו". ב-1808 הגיש אדם גילכרייסט, בעל ספינה, לקשה מבית משפט פדרלי לצו עשה לאחר שספינתו עוכבה עקב הוראתו של מזכיר האוצר אלברט גלטין. בפסק הדין "גילכרייסט נגד גובה המיסים של צ'ארלסטון" (Gilchrist v. Collector of Charleston), ג'ונסון, שישב בראש הרכב השופטים, פסק ש"צעדיו של גובה המיסים לא היו יכולות להיות מוצדקות על ידי מכתבו של גלטין בשל העובדה שבחוק האמברגו הקונגרס לא העניק לנשיא או למחלקת האוצר את הסמכות לעצור ספינות.[8]
פסק דין זה הוביל לתגובה חריפה מידית.[9] בעוד שהעיתונות הפדרליסטית חגגה את ההחלטה, היא נותרה חסרת פופולריות בקרב רוב אזרחי ארצות הברית. בין החודשים יולי ואוקטובר 1808 התעמת ג'ונסון באופן פומבי בנוגע לפסק הדין עם התובע הכללי של ארצות הברית סיזר אוגוסטוס רודני בסדרה של מכתבים שפורסמו בעיתוני צ'ארלסטון. בסופו של דבר האמין ממשל ג'פרסון שלבית המשפט הפדרלי לא הייתה את הסמכות להוציא צו עשה. עם זאת, המקרה נותר נקודת ציון משפטית חשובה, אם כי לעיתים נשכחת, וסייע למסד את העצמאות השיפוטית.[9][10]
פסק דין זה, שהיה צעדו העצמאי הראשון של ג'ונסון, לא זכה להערכתו של הנשיא ג'פרסון. השניים חדלו להתכתב במשך מספר שנים לאחר פסק הדין וידידותם לא שבה על כנה עד שג'ונסון חידש את ההתכתבות בין השניים זמן רב לאחר מכן. בינואר 1819 הוצע לג'ונסון תפקיד גובה המיסים של נמל צ'ארלסטון, אך הוא סירב ובחר להמשיך בכהונתו השיפוטית.
פירוש סעיף החוזים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בפסק הדין "פלטשר נגד פק" (Fletcher v. Peck) מ-1810 הצטרף ג'ונסון לדעת הרוב שקבעה שביטול הענקות הקרקע על ידי חוקי מדינת ג'ורג'יה, שניתנו שנה קודם לכן, נגדו את החוקה.[11] הייתה זו הפעם הראשונה בה פסק בית המשפט פסיקה מעין זו על חוקי מדינה. בפסק דין זה כתב ג'ונסון חוות דעת עצמאית, אף על פי שהוא לא התנגד לחוות הדעת הכללית של בית המשפט, אך הוא חשש שהמקרה עלול להתפרש כקנוניה בין הצדדים כדי לקבוע תקדים. הוא גם חלק עד דעתו של מרשל שהחוק של ג'ורג'יה הפר את סעיף החוזים לחוקה. הוא האמין שהפירוש של מרשל של סעיף זה, שליקויים במחויבות חוזית הפרו אותו, כמגבילות יתר על המידה את סמכויות המדינה לטובת זכויות הפרט.[12] תחת זאת, הוא האמין שהחוק הר את העיקרון הכללי של החוק שאדם לא יכול לבטל את בעלותו על משהו שכבר לא בבעלותו.[13]
ב-1819 הצטרף ג'ונסון לדעת הרוב בפסק הדין "דארטמות' קולג נגד וודוורד" (Dartmouth College v. Woodward). בתיק זה פסק בית המשפט שסעיף החוזים נוגע לתאגידים פרטיים, שהענקת זכות פרטית מהווה חוזה דו-צדדי, ושהמדינה לא יכולה להתערב בחוזה כזה.[14] בניגוד להרגלו, לא כתב ג'ונסון פסק דין נפרד בתיק זה.
עם זאת, כאשר פסק בית המשפט העליון ב-1823 בתיק "גרין נגד בידל" (Green v. Biddle), כתב ג'ונסון חוות דעת נפרדת, שבחלק ממנה הוא התנגד לחוות דעת הרוב ולחלקה הוא הסכים. הוא הסכים עם דעת הרוב שחוק של מדינת קנטקי להגבלת זכויות בעלי הקרקעות לרכוש עצמו, אך שוב, כמו בפסק דין פלטשר נגד פק, האמין ג'ונסון שאי הלגיטימיות של החוק לא נבעה מההפרה הכללית של עקרונות החוק, ולא בשל הפרה של סעיף החוזים. הוא ויתר על ניתוח של סעיף החוזים, שכן הוא חש שהדבר לא נחוץ לשאלה המשפטית שעמדה על הפרק.[15] פסק הדין גרין נגד בידל היה אחד מתיקי סעיף החוזים החשובים ביותר של בית המשפט העליון באותה תקופה, שבהמשך הרחיב את הסעיף כדי שיכלול הסכמים ציבוריים כמו ההסכם שנחתם בין וירג'יניה לבין קנטקי ב-1792.[16]
ב-1827 הצטרף ג'ונוסן לדעת הרוב של השופט בושרוד וושינגטון בפסק הדין "אוגדן נגד סאונדרס" (Ogden v. Saunders). בחוות דעת זו נקבע שסעיף החוזים פסל רק חוקים רטרוספקטיביים שהשפיעו על חוזים, ולא על חוזים שטרם נחתמו.[17] היה זה פסק הדין החוקתי היחידי שבו פרסם נשיא בית המשפט העליון מרשל חוות דעת מיעוט.[18]
פירוש העיקרון הפדרליסטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1813, סירב בית המשפט לערעורים של וירג'יניה, שהיה אז הערכאה המשפטית הגבוהה ביותר במדינה, ללכת בעקבות החלטת בית המשפט העליון של ארצות הברית בפסק הדין "יורשי פיירפקס נגד חוכרי האנטר" (Fairfax's Devisee v. Hunter's Lessee) (תיק שבו היה ג'ונסון בדעת המיעוט), בטענה שסמכות הערעור לבית המשפט העליון של ארצות הברית לא חלה עליהם.[19] בפסק דין זה, קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית, בעשותו שימוש בסמכויות שניתנו לו על פי חוק השיפוט של 1789, שווירג'יניה שללה באופן בלתי ראוי בעלות ממשפחה בניגוד לדעת בית המשפט המדינתי.[20] ב-1816 השיב בית המשפט העליון של ארצות הברית בקשר להתנגדות בית המשפט לערעורים של וירג'יניה בפסק הדין "מרטין נגד חוכרי האנטר" (Martin v. Hunter's Lessee).[21] בתיק זה כתב השופט ג'וזף סטורי פסק דין שהתקבל פה אחד על ידי כל השופטים ש"סמכות הערעור של ארצות הברית לחלה על מקרים הנוגעים לבתי המשפט של המדינות, ושסעיף 25 של חוק השיפוט, שמתיר להחיל את סמכות השיפוט על מקרים ספציפיים באמצעות הטלת צו, נתמכת על ידי הכתוב בחוקה ועל ידי רוח הדברים שבה".[21]
חוות דעתו של סטורי גרמה תסכול לרצונו של ג'ונסון ל"עמידה על הזכות של הסמכות הפדרלית". בחוות דעתו בה הוא הסכים לדעת הרוב, כתב ג'ונסון שבית המשפט העליון "היה קולו של האיחוד, וכאשר התקבלו החלטות שרק רוח הדברים נותנת להם את הבסיס, [קולו של בית המשפט העליון] גובר על הטענה לסמכות בתי המשפט המדינתיים.[21] בהמשך הרחיב ג'ונסון בסוגיית הפדרליזם, בציינו ש:
מבחינתי, החוקה מהווה, בכל אחת משורותיה, חוזה, שבשפה משפטית, חתומים עליו שלושה צדדים. הצדדים הם העם, המדינות וארצות הברית. באופן זה הטענה היא שזוהי פעולה ישירה של העם, שכן מה עשה העם אם לא ליצור את ההסכם הזה? בכך שהמדינות הוכרו כצד בו הדבר ברור בכמה פסקאות, ובמיוחד בזו שבה ארצות הברית מבטיחה לכל אחת מהמדינות צורת ממשל רפובליקנית.[21]
ג'ונסון גם הצטרף לשתי החלטות נוספות, שהיו נקודות ציון חשובות בסוגיית הפדרליזם. ב-1819 הוא הצטרף להחלטה פה אחד של בית המשפט בפסק הדין "מקולוק נגד מרילנד" (McCulloch v. Maryland), תיק שפסל ניסיון של האספה הכללית של מרילנד להטיל מס על הבנק השני של ארצות הברית (אנ').[22] פסק דין זה ביסס את הקביעה שהמדינות לא יכולות להתערב ביישום הסמכויות החוקתיות של הממשלה הפדרלית ושסעיף "הכוחות המנוים" מקנה לקונגרס סמכויות משתמעות שלא נמנו בחוקת ארצות הברית. שנתיים לאחר מכן, ב-1821, הצטרף ג'ונסון לפסק הדין "כוהנס נגד וירג'יניה" (Cohens v. Virginia), שהתקבל פה אחד ונכתב על ידי מרשל. פסק דין זה קבע שלבית המשפט העליון של ארצות הברית יש את היכולת לקיים ביקורת שיפוטית על החלכים פליליים של המדינות.[20]
משפט דנמרק וסי ופסק הדין אלקיסון נגד דליסליין
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1822 הואשמו דנמרק וסי (אנ') עבד משוחרר, ואנשים נוספים, בתכנון לכאורה של מרד עבדים בצ'ארלסטון. אישי הציבור בעיר האמינו שווסי וחסידיו תכננו להשתלט על העיר ולהרוג את בעלי העבדים הלבנים ואז להימלט להאיטי. הקשר לכאורה של וסי היה נקודת מפנה בחייהם של רבים מהלבנים בקרוליינה הדרומית. אך ג'ונסון פקפק באיום לכאורה ובעוצמתו, ובשל כך הוא הסתכסך עם רוב התושבים הלבנים של העיר, כולל בתו.[23]|
ג'ונסון תהה בפתיחות על הגינותו של המשפט שהתנהל בעקבות הפרשה. ביוני אותה שנה הוא שלח מכתב לעיתון Charleston Courier, בו הוא פירט אודות מרד קודם שהתקיים כביכול על גבול ג'ורג'יה וקרוליינה הדרומית. המרד שהוא ציין במכתבו התברר בסופו של דבר כשמועה והוביל לרציחתו של אדם חף מפשע.[24] ג'ונסון טען שהוא האמין לסיפור "שנשא בחובו לקח שימושי, ושבשלו ניתן יהיה לבדוק את הסיבות לתסיסה שהניעה את דעת הקהל" בצ'ארלסטון.[25]
ג'ונסון לא היה היחיד שמתח ביקורת על הפרשה. מושל קרוליינה הדרומית, תומאס בנט מתח ביקורת על ההליכים על כך שהם לא היו הוגנים בשל העובדה שהמשפטים נערכו בדלתיים סגורות ושהנאשמים לא נכחו בהם כאשר העדים מסרו את עדויותיהם. הביקורת שנמתחה על ידי המושל בנט ועל ידי ג'ונסון הסעירה את שופטי בית המשפט ששפטו את הקושרים לכאורה. ביולי 1822 הם פרסמו הכחשה ב-Charleston Courier והמעצרים וההוצאות להורג אף הוכפלו.[26]
בעקבות מעצרו ומשפטו של וסי, תיקן בית המחוקקים של קרוליינה הדרומית את "חוק הימאים השחורים" של 1820, כך שהם הסירו את החריג של "ימאים שחורים או מולאטים חופשיים" שייעצרו באופן זמני כאשר ספינתם עוגנת. ג'ונסון חשש שהמקרה יוביל את בעלי הספינות להשאיר בכלא ימאים חופשיים כדי להימנע מלשלם להם שכר. בתיק "אלקיסון נגד דליסליין" (Elkison v. Deliesseline),שנוהל ב-1822 על ידי ג'ונסון בתוקף היותו שופט בבית המשפט של מחוז קרוליינה הדרומית, הוא מצא ש"העברת הסמכותיות הסחר לממשלה הלאומית חיסלה את הסמכות המדינתית ליישם חקיקה סותרת", ולפיכך פסל את החוק.[27] הייתה זו הפעם הראשונה מאז 1789 שבית משפט פדרלי פסל חקיקה מדינתית בשל סתירה שהתגלתה בה עם סעיף המסחר בחוקה. הפסיקה הובילה לזעמם של מחזיקי העבדים הלבנים במדינות הדרום.
פסק הדין גיבונס נגד אוגדן
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1824 קבע בית המשפט העליון פה אחד בפסק הדין "גיבונס נגד אוגדן" (Gibbons v. Ogden) שסעיף המסחר בחוקה הקנה לממשלה הפדרלית את הזכות לפקח על אמצעי הסחר.[28] בדעת הרוב בתיק זה, קבע מרשל שההרשאה החוקית הפדרלית הביעה את כוונת הקונגרס לפקח על הסחר באוניות הקיטור ושהיא פסלה חוק של מדינת ניו יורק שיצר מונופול של אוניות קיטור. בניגוד לכך, בחוות הדעת של ג'ונסון, הוא טען טענה בלתי מתפשרת שזוהי סמכותה הבלעדית של הממשלה הפדרלית ללא קשר עם חוקי ההרשאה הפדרליים. הוא המשיך וציין שמפני ש"הסחר, במשמעותו המצומצמת ביותר, הוא החלפת סחורות", התקדמויות חברתיות יובילו למגוון של אמצעי חליפין (כמו עבודה ומידע) שייכנסו לעולם הסחר, ולפיכך יהפכו "מושא לרגולציה הפדרלית של הסחר".[28]
חוות דעתו של ג'ונסון הייתה באופן צפוי לאומנית. הוא מונה כדי להיות בלם למרשל הלאומני, אך תחת זאת הוא הקצין את השקפותיו של מרשל. חוות דעתו זו בישרה את הוויכוחים החוקתיים העתידיים בנוגע לסעיף המסחר.[29] ב-2018 ציטט אותה השופט העליון אנתוני קנדי בחוות דעתו לדעת הרוב בפסק הדין "דקוטה הדרומית נגד וייפר בע"מ" (.South Dakota v. Wayfair, Inc) וכתב שבהיות חוות דעתו של ג'ונסון "גוברת ומהמדינות נשללה הסמכות לרגולציה מתאימה, ההיסטוריה עשויה לראות את הסמכויות הפדרליות הגורפות בשלבים המוקדמים ששללו מהמדינות את האפשרות לעשות ניסיונות בחוקים ובצעדי מדיניות משל עצמן".[30]
השיפוט בענייני האינדיאנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הבהלה לזהב בג'ורג'יה בראשית שנות ה-30 של המאה ה-19 הובילה לעתירות חשובות שהתייחסו לריבונות של הילידים בארצות הברית ושאותם שמע ג'ונסון על כס השיפוט. בפסק הדין "אומת הצ'רוקי נגד ג'ורג'יה" (Cherokee Nation v. Georgia) מ-1831, ביקשה אומת הצ'רוקי הוצאת צו מניעה כנגד מדינת ג'ורג'יה כדי שתמנע מניצול סדרה של חוקים שתשלול מהם את הזכויות על אדמותיהם, וקביעה שהחוקים הפרו בריתות שהצ'רוקי חתמו עם ארצות הברית.[31] בית המשפט העליון פסק שאין לו את הסמכות השיפוטית בשל העובדה ש"שבט או אומה אינדיאנים בארצות הברית הם לא מדינה זרה ברוח החוקה, ושהוא לא יכול לנקוט בצעדים בבתי המשפט של ארצות הברית". בחוות דעתו של ג'ונסון, הוא ציין ששבטי האינדיאנים היו "לא יותר מהמוני נוודים, שהקשרים ביניהם התבססו על קשרי דם ומנהגים בלבד, ושלא קיימו חוקים או ממשלה מעבר למה שמקובל במדינה פראית".[32]
שנה לאחר מכן, הצטרף ג'ונסון שוב לדעת הרוב בפסק הדין "ווסטר נגד ג'ורג'יה" (Worcester v. Georgia), שהיה נקודת ציון משפטית, ובו נקבע ש"אומת הצ'רוקי... היא קהילה נבדלת שמחזיקה את הטריטוריה שלה שבה לחוקי ג'ורג'יה אין תוקף".[33]
תורתו המשפטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ג'ונסון היה מחלוצי הריסון השיפוטי והוא האמין שלרשות המחוקקת ולרשות המבצעת יש את "היכולת והכשירות העליונים" לטפל בבעיות המתפתחות. תורתו המשפטית התבססה על הרעיון של חירות אישית שנאכפת על ידי חקיקה. בעוד שהוא האמין שמערכת משפט עצמאית היא חשובה, הוא גם האמין שלרשות המחוקקת הייתה את הזכות לשלוט על בתי המשפט כדי להגן על ריבונותה שלה.[4] השקפתו על תפקיד בית המשפט הייתה שונה לחלוטין מזו של מרשל וכן מהשקפותיהם של השופטים וושינגטון וסטורי. דעתו על הרחבת סמכות השיפוט הפדרלית, כפי שנראתה בחוות דעת המיעוט שלו בפסק הדין "אוסבורן נגד הבנק של ארצות הברית" (Osborn v. Bank of the United States) מ-1824, הייתה גם היא שונה מזו של מרשל.[34][35]
ב-1807 כאשר כתב את חוות דעת הרוב, הוציא נשיא בית המשפט מרשל צו הביאס קורפוס עבור שני אנשים שהיו מעורבים בקשירת הקשר של ארון בר בפסק הדין "אקס פארטה בולמן" (Ex parte Bollman). ג'ונסון הוציא חוות דעת מיעוט בתיק זה, בציינו שלבית המשפט העליון לא הייתה הסמכות השיפוטית המקורית ולא סמכות הערעור ושחוק השיפוט לא הקנה לו את היכולת להוציא פסק דין שכזה.[36]
ג'ונסון העריך טיעון הגיוני, דיוק עובדתי ומשנתי, ביאור מוצק וחשיפה מלאה של נסיבות המקרה. כמו השופט אוליבר ונדל הולמס הבן אחריו, שמקובל לחשוב שג'ונסון השפיע עליו, ג'ונסון ציטט לעיתים נדירות מקרים אחרים.
עיסוקו בכתיבה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1822 פרסם ג'ונסון בשני כרכים את "חייו ותכתובותיו של נתנאל גרין" (Sketches of the Life and Correspondence of Nathanael Greene), עבודה מקפת על מייג'ור גנרל נתנאל גרין, שהשתתף בחלק חיוני בהבסתם של הבריטים במהלך המהפכה האמריקאית.[37] בסופו של דבר נחל הספר כישלון כספי וביקורתי באותה עת. אחד המבקרים בני התקופה לעג לספר בציינו שהוא "כלל מגוון דל של נושאים, שימוש בלתי ראוי במשפטים גסים, וכישלון עגום בשימוש שהוא עשה בלשון מעושה". עם זאת, ב-1964 זיהה ההיסטוריון קרייג ניוטון את ספרו של ג'ונסון כחלק מההיסטוריוגרפיה של קרוליינה הדרומית וציין שג'ונסון "דיבר לא רק בשם הביוגרפים וההיסטוריונים המוסמכים יותר, אלא גם בשם כל האחרים ששקדו על שימור המקורות לתולדות המהפכה...". היסטוריונים אחרים העלו את ההשערה שהקשר הפוליטי בין ג'ונסון לבין תומאס ג'פרסון הייתה בין השאר בשל ההמלצה שנתן זה האחרון למוציאים לאור.
באזכור היחידי לג'ונסון ששרד במסמכיו של אנדרו ג'קסון, מציין ג'קסון שג'ונסון "התעניין בעיקר בתהילה ספרותית וכך לא ניתן היה להסתמך עליו בכתיבת ביוגרפיה של ידיד".
מותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעקבות משבר הביטול (Nullification crisis) בשנים 1832 ו-1833 הפך ג'ונסון למנודה חברתית בקרוליינה הדרומית, בשל העובדה שהמדינה "הייתה שבויה בידי מפלגה שלדעותיה הוא התנגד".[38] ב-1834 התדרדר מצבו הבריאותי והוא העתיק את מגוריו לברוקלין, ניו יורק. ויליאם ג'ונסון נפטר ב-4 באוגוסט 1834 בעקבות ניתוח קשה שהוא עבר בלסתו כדי לרפא זיהום. נאמר לג'ונסון שלא בטוח שהוא ישרוד את הניתוח, אך הוא העדיף להמשיך בהליך, שבסופו של דבר כשל. הוא נטמן בכנסייה האפיסקופלית סנט פיטר שבצ'ארלסטון.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ויליאם ג'ונסון באתר המדריך הביוגרפי של השופטים הפדרליים (באנגלית)
- ויליאם ג'ונסון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ויליאם ג'ונסון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "Property File - 156 Rutledge Ave". Historic Charleston Foundation.
- ^ "Supreme Court Nominations (1789-Present)". United States Senate.
- ^ Fish, Peter Graham (2015). Federal justice in the Mid-Atlantic South: United States courts from Maryland to the Carolinas, 1789-1835. Carolina Academic Press, p. 130.
- ^ 1 2 Greenberg, Irwin F. (1969). "Justice William Johnson: South Carolina Unionist, 1823-1830". Pennsylvania History: A Journal of Mid-Atlantic Studies. 36 (3): 307–334 – via PennState University Libraries.
- ^ Killenbeck, Mark R. (2009). "William Johnson, the Dog That Did Not Bark?". Vanderbilt Law Review. 62 (2): 407–445 – via Vanderbilt.edu.
- ^ Mechanics' Bank v. Bank of Columbia, 18 U.S. 326 (1820).
- ^ Bomboy, Scott (December 27, 2020). "Remembering the Supreme Court's first dissenter - National Constitution Center". National Constitution Center – constitutioncenter.org.
- ^ Gilchrist v. Collector of Charleston, 10 F. Cas. 355, 355–56 (C.C.S.C. 1808).
- ^ 1 2 Voight, Steven T. (2016). "Remembering Gilchrist and the Importance of Federal Executive Restraint" (PDF). Oklahoma City University Law Review. 41 (3): 425–437.
- ^ Haskins, George L. (1981). "Law Versus Politics in the Early Years of the Marshall Court". University of Pennsylvania Law Review. 130 (1): 1–27.
- ^ Fletcher v. Peck, 10 U.S. (6 Cranch) 87 (1810).
- ^ "Fletcher v. Peck (1810)". Federal Judicial Center.
- ^ Schroeder, Oliver J. (1947). "The Life and Judicial Work of Justice William Johnson, Jr". University of Pennsylvania Law Review. 95 (3): 344–386.
- ^ Trustees of Dartmouth Coll. v. Woodward, 17 U.S. 518 (1819).
- ^ Green v. Biddle, 1 U.S. (8 Wheat.) 1 (1823).
- ^ "Green v. Biddle". Oxford Reference.
- ^ Ogden v. Saunders, 25 U.S. (12 Wheat.) 213 (1827).
- ^ Roper, Donald M. (1965). "Judicial Unanimity and the Marshall Court - A Road to Reappraisal". The American Journal of Legal History. 9 (2): 118–134.
- ^ Fairfax's Devisee v. Hunter's Lessee, 11 U.S. 603 (1813).
- ^ 1 2 The Editors of Encyclopaedia Britannica (July 10, 1998). "Cohens v. Virginia". Encyclopedia Britannica.
- ^ 1 2 3 4 Martin v. Hunter's Lessee, 14 U.S. (1 Wheat.) 304 (1816).
- ^ McCulloch v. Maryland, 17 U.S. (4 Wheat.) 316 (1819).
- ^ Paquette, Robert L. (2002). "Jacobins of the Lowcountry: The Vesey Plot on Trial". The William and Mary Quarterly. 59 (1): 185–192.
- ^ Johnson, Michael P. (October 1, 2001). "Denmark Vesey and His Co-Conspirators". The William and Mary Quarterly. 58 (4): 915–976.
- ^ Nicole N. Aljoe, Ian Finseth, Journeys of the Slave Narrative in the Early Americas, University of Virginia Press, 2014.
- ^ Higginson, Thomas Wentworth (June 18, 2015). "The Story of Denmark Vesey". The Atlantic.
- ^ Rich, William J. (2017). "Hiding in Plain View: A Path around Sovereign Immunity for State Government Employees". William & Mary Bill of Rights Journal. 25 (4): 1179–1237 – via SSRN.
- ^ 1 2 Gibbons v. Ogden, 22 U.S. 1 (1824).
- ^ NCC Staff (March 2, 2020). "Gibbons v. Ogden: Defining Congress' power under the Commerce Clause - National Constitution Center". National Constitution Center – constitutioncenter.org.
- ^ South Dakota v. Wayfair, Inc. (2018). p. 6.
- ^ "Cherokee Nation v. Georgia". Federal Judicial Center.
- ^ Cherokee Nation v. Georgia, 30 U.S. 5 Pet. 1 1 (1831).
- ^ Worcester v. Georgia, 31 U.S. 515 (1832).
- ^ Roper, Donald M. (1965). "Judicial Unanimity and the Marshall Court - A Road to Reappraisal". The American Journal of Legal History. 9 (2): 118–134.
- ^ "Osborn v. Bank of the United States (1824)". Federal Judicial Center.
- ^ "Ex Parte Bollman and Ex Parte Swartwout, 8 U.S. 75 (1807)". Justia Law.
- ^ William Johnson, Sketches of the Life and Correspondence of Nathanael Greene, 1822.
- ^ Stucky, Scott (April 1, 1984). "Elkinson v. Deliesseline: Race and the Constitution in South Carolina, 1823". North Carolina Central Law Review. 14 (2), p. 405.