וודו

טקס וודו בז'אקמל, 2002

וודו היא דת עממית מערב אפריקאית, שנולדה מהמפגש בין הפולחנים המסורתיים של אלי יורובה ואלוהויות הפון והאווה, במהלך התרחבותה של ממלכת דהומי של אנשי הפון של אבומה במאות ה-17' וה-18'. נגזרות של הוודון או בשמה הפופולרי וודו, נוצרו תוך סינקרטיזם ממפגש של דתות מערב אפריקאיות עם אלמנטים מן הנצרות הקתולית, כתוצאה מסחר עבדים. נגזרות אלו נפוצות בהאיטי שבאיים הקאריביים, ברפובליקה הדומיניקנית, בדת הסנטריה בקובה, וכן באיי בהאמה ובארצות הברית. זרם נוסף, נבדל, התפתח במדינת לואיזיאנה שבארצות הברית. מספר דתות אחרות, דומות לוודו בעיקרן, צמחו באופן זהה באזורים נוספים אליהם יובאו עבדים מאפריקה. עם דתות אלה נמנות הסנטריה בקובה, והקנדומבלה והאומבנדה בברזיל.

לפי הוודו קיים אל בורא יחיד וכל יכול, אלא שהוא אינו עוסק בעולם הגשמי ואינו נגיש לבני האדם. תחת זאת, העולם נשלט על ידי מספר רב של רוחות הכפופות לו (הנקראות "אורישה" (Orisha, Orixa) במסורת האפריקאית, או "לואה" (Loa, Lwa) בוודו ההאיטיאני), והן שעומדות במרכז הפולחן. הרוחות נחלקות לקטגוריות ולמשפחות, וכל רוח היא בעלת אופי נבדל, העדפות טקסיות מסוימות, ותחום מבין תחומי החיים עליו היא חולשת. מרכיבים מרכזיים נוספים בדת הוודו הם פולחן אבות וקרובי משפחה מתים, וריפוי פולחני מתחלואים.

היסטוריה והתפתחות

"וודו" (vodu) או "וודון" (vodun) הוא שמה של אחת הדתות הוותיקות במערב אפריקה, הנפוצה באזור זה גם כיום. משמעות המילה בלשונות המקומיות היא "רוח" או "ישות אלוהית". היסודות המשותפים לדתות האזור - אל יחיד ומרוחק, פנתיאון רחב של ישויות השולטות מטעמו בעולם הארצי, ועבודת רוחות המתים במשפחה - הם העומדים בבסיס הדת הסינקרטיסטית שצמחה בהמשך.

במהלך המאה השמונה עשרה הובאו עבדים רבים מהאזורים הללו לאיים הקאריביים, שהיו נתונים תחת שלטון צרפתי. השלטון ניסה לכפות על העבדים את הנצרות הקתולית, אלא שאלה המשיכו לעסוק בדתם המקורית, והסוו זאת באמצעות שאילת מרכיבים נוצריים. כך החלו להתפתח זרמי וודו כמיזוג בין הדתות, שהתאפשר בשל הפתיחות המאפיינת את האמונות האפריקאיות, כמו גם לדמיון מסוים הקיים בינן לבין האמונה הנוצרית. האל הבורא זוהה עם האל בנצרות, ונקרא "בונדיה" (Bondye, המקור בצרפתית: "Bon Dieu", "האל הטוב"); הרוחות זוהו עם קדושי הנצרות הקתולית, כאשר כל לואה מתאימה לקדוש מסוים. כך למשל ארזוליה פרדה (Erzulie Freda), אחת הלואה המרכזיות והאהובות, רוח האהבה והיופי, מזוהה עם מריה הקדושה.

זרמי דת הוודו בעולם החדש הוסיפו להתעצב ולהתפשט במהלך המאה התשע עשרה, לאחר שהאיטי זכתה לעצמאותה. מיזוג הנצרות הקתולית אל תוך הוודו המשיך גם בהיעדר כפייה: איקונות קדושים נוצרים שימשו כחפצים מרכזיים בפולחן הלואה, ותפילות קתוליות שולבו בטקסים הדתיים. בנוסף לכך, יש המזהים בוודו השפעה מצד תרבויות אינדיאניות מקומיות - בפרט במחלקת לואה בשם "פטרו" (Petro, Petwo), המתאפיינת ברוחות רעות ומזיקות, אשר לגביה נטען כי אינה קיימת במקורות האפריקאיים. במהלך המאות התשע עשרה והעשרים נעשו ניסיונות שונים למגר את תפוצת הזרמים הסינקרטיים של דת הוודו בעולם החדש^{[דרוש מקור]}, אולם אלו לא צלחו, והיא נותרה דת נפוצה ומקובלת. בארץ מוצאה, במערב אפריקה, דת זו אך הולכת ומתפתחת.

עיקרי האמונה

בונדיה ולואה

בונדיה הוא האל היחיד בדת הוודו - ולפיכך היא מונותאיסטית בבסיסה - אולם הוא אינו מתערב בנעשה בעולם שברא, ולבני אנוש אין אפשרות לפנות אליו. הלואה הן שמהוות את מושא כלל התפילות והטקסים, בהיותן בעלות שליטה מוחלטת על המתרחש בחיי האדם. הקשר עם הלואה מתקיים בטקסים באמצעות מוזיקה, שירה וריקוד, והן מתגלות בצורת איחוז לזמן קצר באחד המשתתפים. כאשר לואה אוחזת בגופו של אדם היא שולטת בו, מדברת מגרונו, ומבטאת דרכו את ההתנהגות האופיינית לה. שאר הנוכחים בטקס מתייחסים אל אותו אדם כאל הלואה בכבודה ובעצמה.

הלואה נחלקות למספר קבוצות, כאשר הבולטות ביותר הן ראדה (Rada) ופטרו. מרביתן משתייכות לראדה, מחלקה שעיקרה רוחות טובות בעלות אופי נוח. לחלקן יש מקבילה - או לחלופין פן נוסף של אותה לואה - במחלקת הפטרו, המייצגת את הצד האפל של הוודו ומכילה רוחות פרועות וחמות מזג. כמה מן הלואה המרכזיות:

• פאפא לגבה (Papa Legba) - הוא המתווך בין בני האדם לבין עולם הרוחות. כל תקשורת עם הלואה מחייבת את רשותו, ולכן הוא נקרא ראשון בכל טקס.
• דאמבאלה (Damballa) - נחשב לדמות אבהית וחכמה ומתואר לרוב כנחש. המנחה המועדפת עליו בעת פולחן היא ביצה.
• פאפא גדה (Papa Ghede) - שומר הסף לעולם המתים, המקושר אף למיניות. הוא נוטה להפגין הומור רב כאשר הוא מתגלה בטקס, ומרבה להשתמש בשפה גסה ובתנועות מגונות.
• ארזוליה פרדה - רוח האהבה והיופי, המתוארת כדמות נשית יפהפייה, עשירה וגנדרנית. המנחות המוגשות לה הן בשמים ותמרוקים. היא ידועה אף כרגישה, קנאית ומרבה לבכות. לעומתה ארזוליה דנטור (Dantor), ההיבט שלה במחלקת הפטרו, היא אישה קשה וחזקה, דמות אם לוחמת המגוננת על נשים וילדים.

המתים

רוחות המתים מהוות אף הן מושא פולחני, ובני המשפחה נדרשים לעבוד אותם בביתם. על פי האמונה, רוחו של קרוב משפחה שזוכה לכבוד עשויה להיטיב עם בני הבית, ואילו רוח שממנה מתעלמים עלולה לכעוס ולהזיק.

האדם

כל אדם, לפי הוודו, הוא שילוב של הגוף הגשמי ושני מרכיבי תודעה: טי-בון-אנז' (ti-bon-ange, "מלאך טוב קטן") וגרו-בון-אנז' (gros-bon-ange, "מלאך טוב גדול"), אשר הוא נפש האדם.

פולחן וטקסים

דת הוודו נעדרת ממסד דתי מאורגן, והיא אינה אחידה בין אזורים שונים. פרטי הפולחן עשויים להשתנות אף בין משקי בית, כאשר כהן הדת הוא האחראי על שימור המסורת בטקסים אותם הוא מנהל. הן גברים והן נשים מסוגלים לשמש ככהני דת - גבר הממלא את התפקיד נקרא "הונגן" (houngan), ואשה הממלאת את התפקיד הנקראת "ממבו" (mambo). כהני הדת עוסקים אף בריפוי, ניחוש עתידות, הטלת לחשים ורקיחת שיקויים למגוון מטרות.

טקס הוודו הראשי נערך לרוב תחת סכך וסביב עמוד מרכזי, בהנחית הונגן או ממבו. בעלי תפקידים נוספים הם "הונגוניקון" (houngonikon), האחראי על הליווי המוזיקלי, ו"הונסי" (hounsi), נשים הלבושות בלבן ומשמשות כשוליות כהנים. כל הנוכחים נוטלים חלק בטקס, והוא מתנהל בליווי תופים וריקודים. תחילה שרים שורה של מזמורים קתוליים ואפריקאיים, חלקם בצרפתית וחלקם בשפה הקראולית המקומית; לאחר מכן נקראות הלואה, והן מבקרות בטקס בזו אחר זו. הלואה המוזמנת אוחזת באחד המשתתפים ומשתלטת על גופו, ושאר הנוכחים מברכים אותה, מעניקים לה את המנחות המועדפות עליה ויכולים לפנות אליה לעזרה. לאחר מכן היא עוזבת את הטקס, והאדם בו היא אחזה חוזר לעצמו. הטקס אף כולל לרוב קורבן בעל חיים, למשל תרנגולת, שנועד להשביע את רעב הרוחות ולחדש את כוחן לעסוק בניהול העולם.

הטקסים הביתיים נערכים סביב שולחנות המוקדשים ללואה או לרוחו של קרוב המשפחה אשר אותה עובדים. על השולחן ניצבת איקונת הרוח ונאספות המנחות החביבות עליה. הטקס עצמו כולל תפילות נוצריות, חלוקת כבוד לרוח, ושיחה עמה.

כישוף שחור

מכשף שחור בדת הוודו נקרא "בוקור" (Bokor), והוא נחשב למי שמסוגל לשרת את הצד האפל של הלואה. בכוחו של הבוקור, על פי האמונה, להטיל קללות ואף להפוך אדם לזומבי, שהוא יצור משולל רצון עצמאי הסר למרות אדונו. כן במסורות מסוימות מייחסים להם יכולת להחיות מתים ולחלופין להכניס אנשים למוות קליני ולהוציא אותם ממנו. בניגוד לדימוי הרווח בעולם המערבי, הכישוף השחור הוא פן שולי בדת הוודו, והיא סובבת בעיקר סביב רוחות הראדה הטובות. מנהג נעיצת הסיכות בבובות וודו אינו קיים בהאיטי; הוא מקושר בעיקר לכישוף השחור בזרם הוודו בלואיזיאנה, אולם אף שם אין ראיות חותכות לעצם קיומו, ומקורו למעשה אינו ברור.

ראו גם

• בובת וודו

לקריאה נוספת

• אסטריד רויטר, וודו: מבוא קצר, הוצאת מפה, 2007.

קישורים חיצוניים

• אריאנה מלמד, לא רק בובות וודו, באתר ynet, 1 באוגוסט 2007
• נירית בן ארי, וודו זה לא רק זומבים, באתר "העוקץ", 12 בינואר 2011
• מאמרים בנושא דת הוודו בהאיטי (באנגלית)
• אריאל ברקוביץ' על תולדות הוודו, מכישופי הזומביז ועד רוחות הראדה והבלוז, באתר "החוג לתולדות המוסיקה", 5 בנובמבר 2013
• וודו, דף שער בספרייה הלאומית