גרשון שופמן

גרשון שופמן
לידה	28 בפברואר 1880; אורשה, האימפריה הרוסית
פטירה	12 ביוני 1972 (בגיל 92); גדרה, ישראל
מדינה	ישראל
מקום קבורה	חיפה
שפות היצירה	עברית
פרסים והוקרה	פרס ישראל (1956); פרס ביאליק (1946); פרס ניומן (1969) ;

גרשון שוֹפְמן (בגרמנית: Schoffmann; נכתב לעיתים גרשֹם שופמן, 28 בפברואר 1880, ט"ז באדר תר"מ – 12 ביוני 1972) היה סופר עברי בן דור התחייה. חתן פרס ביאליק (תש"ז 1946) ופרס ישראל (תשט"ז 1956). אמן הסיפור הקצר וקצרצר.

ביוגרפיה

גרשון שופמן נולד לזלמן דוב (אלתר), חסיד קוידנוב, ולפייגה חיה בת יוסף לוין בעיר אורשה שבפלך מוהילוב, ברוסיה הלבנה (שבאימפריה הרוסית; כיום בבלארוס), למשפחה יהודית חסידית בת ארבעה ילדים. הוא קיבל חינוך יהודי מסורתי, למד בחדר ובישיבה ועבד לכלכלת משפחתו. את סיפוריו הראשונים החל לכתוב בגיל 19. בגיל 21 נסע לעיר ורשה, שהייתה באותם ימים מרכז של ספרות עברית במזרח אירופה. בשנת 1902 פרסם קובץ ראשון ובו שבעה מסיפוריו בשם "סיפורים וציורים", בהוצאת "תושיה" של בן אביגדור. הוא התוודע שם אל גדולי המספרים היהודים ובראשם י"ל פרץ, יוסף חיים ברנר ואורי ניסן גנסין וכמו כן זכה לתמיכה ולהערכה מצד מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, סופר אשר שופמן העריץ. שלוש שנים שירת בצבא הצאר, בעיר הוֹמל, והמשיך לכתוב גם בשירותו הצבאי.

לאחר פרוץ מלחמת רוסיה–יפן ב-1904 ערק מהצבא ונמלט ללבוב, משם שלח את סיפוריו ל"השילוח" (שיצא באודסה בעריכתו הספרותית של ביאליק) ומאוחר יותר ל"המעורר" בלונדון, בעריכתו של ברנר. שנה מתקופת חייו בלבוב התגורר עם ברנר, אך דרכיהם נפרדו כאשר התאהבה בת זוגו של ברנר בשופמן, וברנר עלה לארץ ישראל. עם זאת, הם שמרו על קשר עד למותו של ברנר. תקופת מגוריו בלבוב הייתה תקופה פורייה ביצירתו, והוא הרבה לכתוב על בתי הבושת בסביבת מגוריו ועל הומוסקסואליות. בשנת 1913 עבר מלבוב לווינה, שם העביר את שנות מלחמת העולם הראשונה כפליט. בשנת 1914 הוציא את כתביו המקובצים בהוצאת מוריה של ביאליק.

בשנת 1920, בגיל 40, נשא את אנני (רות) פלאנק, נערה אוסטרית קתולית שהתגיירה כבת 20^[1] ממשפחת איכרים, הקים עמה בית בכפר האוסטרי וֶצֶלְסְדוֹרְף (Wetzelsdorf) שליד גראץ (מאז האנשלוס זהו אחד מרובעי העיר). בני הזוג חיו בכפר 17 שנה ונולדו להם בן ובת - משה ואסתר. הם נשארו נשואים עד למותו.

במשך שנים הסתייג מעלייה לארץ, בעיקר לאחר רצח ברנר ביפו. אולם ביולי 1938, עקב סיפוח אוסטריה על ידי גרמניה הנאצית ורדיפת היהודים, במהלכה נעצר שופמן,^[2] עלה עם משפחתו לארץ ישראל, בגיל 58. הוא נתקבל בנמל תל אביב על ידי משלחת סופרים שכללה את שאול טשרניחובסקי, אשר ברש, שלמה הלל'ס, יעקב פיכמן ודוד שמעוני.^[3] לכבוד בואו נערכו באוגוסט מסיבה של אגודת הסופרים^[4] וקבלת פנים בבית ברנר.^[5] שופמן השתקע עם אשתו וילדיו בתל אביב, פרסם מציוריו ומסיפוריו ב"דבר"^[6] ובהוצאת "עם עובד".

אחיו זליג ואחותו חסיה, שניהם צעירים ממנו נספו בשואה.

ב-1954 עבר לחיפה, בעקבות הצעתו של אבא חושי, ראש העיר חיפה, להעניק דירות במתנה לסופרים. ב-1957, עם פרישתו של דוד זכאי מעריכת דבר, הפסיק שופמן לכתוב בעיתון.^[7] ב-1960 הוציאו הוצאות "עם עובד" ו"דביר" את כל כתביו בחמישה כרכים.

בשנת תש"ז (1946) זכה שופמן בפרס ביאליק, בשנת 1953 בפרס רופין^[8] ובשנת תשט"ז (1956) זכה בפרס ישראל.^[9] כן היה אזרח כבוד של העיר חיפה.

שופמן נפטר בקיץ 1972 בבית החולים הרצפלד בגדרה,^[10] בגיל 92. נקבר בבית העלמין חוף הכרמל. שלושה שבועות לאחר מותו, נפטרה אשתו רות ונקברה לצדו.^[11]

על שמו קרויים רחובות בבאר שבע ובחיפה.

בתחילת 2017 הופיע לראשונה אוסף סיפורים מן השנים 1913–1938 בתרגום לגרמנית.

כתיבתו

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

שופמן נחשב לאומן הסיפור הקצרצר. סיפוריו הם "דקים", מרוכזים ופיוטיים. שופמן ניחן בהסתכלות חדה וחריפה, ובמילים מועטות, בהן הוא מצליח לתאר אפיזודות מחיי היומיום.^[12] דוגמה לכתיבתו הממוקדת:

בתוך קהל צפוף, בתיאטרון או באולם זמרה יש שלאיש (או לאשה) נעשה רע פתאום והוא נופל מתעלף. רוב האנשים מסביב סוטים מעליו מתרחקים, משתמטים ורק שניים נמצאים תמיד, שחשים לעזרתו.

— "השניים"

ראו גם

המרכז הספרותי העברי בורשה

לקריאה נוספת

מרדכי עובדיהו, "פרקי ג. שופמן: תגים לדמותו ויצירתו", תל אביב: גלים, תש"ך. (חוברת). (הספר בקטלוג ULI)
גרשון שקד, ללא מוצא: על י"ח ברנר, מ"י ברדיצ’בסקי, ג’ שופמן וא"נ גנסין, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל"ג. (הספר בקטלוג ULI)
נורית גוברין, מעגלים, רמת גן: מסדה, 1975. (מחקרים על מ"י ברדיצ’בסקי, ג’ שופמן, ודבורה בארון). (הספר בקטלוג ULI)
יוסף שה-לבן, גרשון שופמן, תל אביב: אור עם ('הערות והנחיות ללמוד ולקריאה'), תשל"ט 1978. (חוברת). (הספר בקטלוג ULI)
נורית גוברין (ליקטה וצירפה מבוא וביבליוגרפיה), ג. שופמן: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו, תל אביב: עם עובד, תשל"ח. (הספר בקטלוג ULI)
נורית גוברין, מאופק אל אופק: ג’ שופמן, חייו ויצירתו, 2 כרכים, תל אביב: יחדיו, אוניברסיטת תל אביב, תשמ"ג 1982. (הספר בקטלוג ULI)
הלל ברזל, חזון וחזיון: פרנץ קאפקא, גרשון שופמן, חיים הזז, נתן אלתרמן, אהרן אפלפלד, א’ ב’ יהושע, תל אביב: יחדיו, תשמ"ח 1987. (הספר בקטלוג ULI)
חנה הרציג, קווים לדמותו של גרשון שופמן, הסיפור העברי בראשית המאה העשרים, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"ב, כרך 3 (יחידה 7: מבחר סיפורים - גרשון שופמן), עמ' 91–92. (הספר בקטלוג ULI)
אילת נגב, גרשון שופמן: שלכת, בתוך שיחות אינטימיות, תל אביב: משכל, 1995. גרסה דיגיטלית בפרויקט בן־יהודה. (הספר בקטלוג ULI)
זיוה שמיר, הספרות ורוח המוזיקה:ייצוגים של נגנים וכלי נגינה בפרוזה העברית, (פרק שלישי-הכנר היהודי העיוור ועולמו העשיר והדל: עיון בסיפור "נקמה של תיבת הזִמרה" מאת גרׁשׂם שופמן) תל אבי, הוצ. ספרא, 2019, עמ' 59-77.

Moshe Moskowitz, The vital sketch: The humanistic element in modern Hebrew literature, Haifa: Pinath-Hasefer, 1978. (הספר בקטלוג ULI)
Norman Tarnor, The many worlds of Gershon Shofman, West Orange, N.J.: Behrman House, 1989. (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

כתבי גרשון שופמן בפרויקט בן-יהודה
רשימת הפרסומים של גרשון שופמן, בקטלוג הספרייה הלאומית
גרשון שופמן, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
נורית גוברין, שופמן גרשֹם, ב"לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית"
גרשון שופמן, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
דוד תדהר (עורך), "גרשון שופמן", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1892
- הערדל, הנשיקה-פאטר-דבורה - ספורי רדיו
בן־מלכה, על העיקר שאיננו (לתכונתו האמנותית של ג. שופמן), הפועל הצעיר, 31 בדצמבר 1912, המשך, המשך
רשימות בקורת: "אדם בארץ" מאת ג. שופמן (התקופה ספר שמונה עשר), הפועל הצעיר, 10 בספטמבר 1923
פ. לחובר, ג. שופמן (לחג יובלו), דבר, 2 בספטמבר 1927
מ. ז. ולפובסקי, ג. שופמן, דבר, 6 באוקטובר 1930
יעקב קופליביץ, על שופמן, דבר, 30 בדצמבר 1938
ללא חתימה, לשופמן, דבר, 27 בינואר 1939
יעקב פיכמן, קטעים על שופמן (לצאת ספרו "בטעם ארגעה" על ידי "עם עובד"), דבר, 7 באוגוסט 1942
א. ביילין, לדור ולדורות, דבר, 16 באוגוסט 1946
י. יציב, לכבוד מקבלי פרס ביאליק תש"ז: גרשון שופמן, דבר, 10 בינואר 1947
אהרן קוה, על שופמן, דבר, 27 במרץ 1947
נתן גורן, ג. שופמן (במלאת לו שבעים), דבר, 17 במרץ 1950
ד. ל., מעט לעט: שתים שלוש שורות – על שופמן, מעריב, 14 ביולי 1950
יעקב פיכמן, האהבה ביצירת שופמן, דבר, 21 באוקטובר 1951
ש. שלום, במערכות היצירה: "בשתים שלוש שורות" (עם כל כתבי שופמן, "עם עובד" תשי"ב), דבר, 4 באפריל 1952
י. זמורה, ג. שופמן: במלאת לו 75 שנה, דבר, 11 במרץ 1955
ד. ל., מעט לעט: לשופמן, מעריב, 18 במרץ 1955
רות בונדי, לא בשתים שלוש שורות: על ג. שופמן – ליובל השבעים וחמש, דבר, 25 במרץ 1955
ז. דויד, קצרות: לג. שופמן בגבורותיו, דבר, 18 במרץ 1960
גרשון שופמן – בן שמונים:
- אליעזר ירושלמי, אמן הנובלה, דבר, 18 במרץ 1960, המשך
- שלמה גרודזנסקי, קורא־שופמן: 1920–1921, דבר, 18 במרץ 1960
- מרדכי עובדיהו, פרקי שופמן, דבר, 18 במרץ 1960, המשך
ד. ל., מעט לעט: בגבורות, מעריב, 18 במרץ 1960
א. גיא, סופר ללא "איזמים", מעריב, 18 במרץ 1960
רות בונדי, המקצר יאריך ימים, מעריב, 1 באפריל 1960
אייזיק רמבה, סופרים בנעלי-בית | גרשון שופמן, בן התשעים, בבדידותו, מעריב, 9 במאי 1969
דוד לאזר, יומן ספרותי: תולדות "רומאן" אחד, מעריב, 6 במרץ 1970
מרדכי אבישי, בסימן האופטימיות והגיבוש הפיוטי, דבר, 27 במרץ 1970
חיים הזז, גרשון שופמן (דברים שנאמרו בבית־הנשיא במסיבה ליובל התשעים של ג. שופמן), דבר, 10 באפריל 1970
ש., במות שופמן הסתלק אמן הנובלה העברית, דבר, 13 ביוני 1972
גרשון שופמן – למנוחות, דבר, 14 ביוני 1972
אברהם שאנן, סוד כוחן של מלים, דבר, 16 ביוני 1972
מרדכי עובדיהו, אמן התמצית: לזכרו של שופמן, דבר, 23 ביוני 1972
אברהם ברוידס, פגישות עם ג. שופמן (בשלושים לפטירתו), דבר, 14 ביולי 1972
מרדכי אבישי, עם גרשון שופמן בביתו (שנה לפטירתו), דבר, 22 ביוני 1973
ראובן בן יוסף, אמן המופת של הסיפור הקצר, נתיב 77 (6/2000), 103–106
גיטה אבינור, "על כתיבתו של גרשון שופמן", השקף אחורה בעצב: מאמרים בביקורת הספרות העברית, 1974
אריק גלסנר, איך שכחנו את גרשון שופמן, באתר nrg‏, 13 באפריל 2009
הצצה לארכיון של גרשון שופמן, באתר מכון גנזים של אגודת הסופרים
זיוה שמיר, גרשון שופמן, באתר מב"ע - מחקרים בספרות עברית
זיוה שמיר, הוּלדת הטרגדיה מרוח המוזיקה: עיון בסיפור "נקמה של תיבת הזִמרה" מאת ג.שופמן, אימגו, 29 באוקטובר 2017
גרשון שופמן, דף שער בספרייה הלאומית
גרשון שופמן, בלקסיקון הספרות העברית החדשה
גרשון שופמן, בארכיון הבימה

הערות שוליים

^ רות שופמן למנוחות, דבר, 10 ביולי 1972
^ העבראישער שריפטשטעלער ג. שאפמאן געווען ארעסטירט אין גראץ, ביאליסטאקער אונזער עקספרעס, 21 באפריל 1938 (ביידיש).
^ ג. שופמן בא, דבר, 19 ביולי 1938.
^ מסיבה לכבוד ג. שופמן, דבר, 10 באוגוסט 1938
^ קבלת פנים לג. שופמן, דבר, 22 באוגוסט 1938.
^ ראו למשל: ג. שופמן, הגם אתה?, דבר, 13 בינואר 1939; ג. שופמן, בין גלבוע וגלעד, דבר, 21 באפריל 1939; ג. שופמן, שתי רשימות, דבר, 13 בספטמבר 1939.
^ נורית גוברין, מאופק אל אופק: ג’ שופמן, חייו ויצירתו, 2 כרכים, תל אביב: יחדיו, אוניברסיטת תל אביב, תשמ"ג 1982, עמ' 258.
^ ג. שופמן וב. זוסמן - חתני פרס רופין, דבר, 12 בינואר 1953.
^ חולקו 12 "פרסי ישראל" תשט"ז, דבר, 17 באפריל 1956.
^ מת הסופר גרשון שופמן, דבר, 13 ביוני 1972.
^ מתה רות שופמן, דבר, 9 ביולי 1972; רות שופמן למנוחות, דבר, 10 ביולי 1972.
^ י. יציב, גרשון שופמן, דבר, 10 בינואר 1947.

הקודם: יעקב פיכמן	פרס ביאליק 1946	הבא: אורי צבי גרינברג

[1] רות שופמן למנוחות, דבר, 10 ביולי 1972

[2] העבראישער שריפטשטעלער ג. שאפמאן געווען ארעסטירט אין גראץ, ביאליסטאקער אונזער עקספרעס, 21 באפריל 1938 (ביידיש).

[3] ג. שופמן בא, דבר, 19 ביולי 1938.

[4] מסיבה לכבוד ג. שופמן, דבר, 10 באוגוסט 1938

[5] קבלת פנים לג. שופמן, דבר, 22 באוגוסט 1938.

[6] ראו למשל: ג. שופמן, הגם אתה?, דבר, 13 בינואר 1939; ג. שופמן, בין גלבוע וגלעד, דבר, 21 באפריל 1939; ג. שופמן, שתי רשימות, דבר, 13 בספטמבר 1939.

[7] נורית גוברין, מאופק אל אופק: ג’ שופמן, חייו ויצירתו, 2 כרכים, תל אביב: יחדיו, אוניברסיטת תל אביב, תשמ"ג 1982, עמ' 258.

[8] ג. שופמן וב. זוסמן - חתני פרס רופין, דבר, 12 בינואר 1953.

[9] חולקו 12 "פרסי ישראל" תשט"ז, דבר, 17 באפריל 1956.

[10] מת הסופר גרשון שופמן, דבר, 13 ביוני 1972.

[11] מתה רות שופמן, דבר, 9 ביולי 1972; רות שופמן למנוחות, דבר, 10 ביולי 1972.

[12] י. יציב, גרשון שופמן, דבר, 10 בינואר 1947.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: גרשון שופמן
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: גרשון שופמן