ברנדט סובירו
 | |
| ברנדט סובירו | |
| לידה |
7 בינואר 1844 לורד, המונרכיה של יולי  |
|---|---|
| פטירה |
16 באפריל 1879 (בגיל 35) נבר, צרפת |
| חג |
16 באפריל |
  | |
ברנדט הקדושה מלורד, נולדה כמארי-ברנאר סובירו ולמעשה כמאריה ברנרדה סובירו (בצרפתית: Maria Bernada Soubirous באוקסיטנית; 7 בינואר 1844 - 16 באפריל 1879) היא קדושה של הכנסייה הקתולית.
ברנדט נולדה בלורד (Lourdes) שבדרום צרפת כבתו של טוחן. בין 11 בפברואר ל-16 ביולי 1858 היא דיווחה על 18 מקרים שבהם התגלתה אליה "גברת", כשהכוונה בעולם הנוצרי היא למרים, אם ישו, אף על פי שברנדט עצמה מעולם לא טענה שזוהי הגברת. בתחילה התייחסה הכנסייה הקתולית לדיווחים בספקנות, אך הטענות הוכרו כראויות לאמונה. היא הפכה לאחר מכן לנזירה, ומתה בעיר נוור (אנ') ממחלת השחפת[1].
אחרי מותה ב-16 באפריל 1879, נטען כי גופתה לא נרקבה, ומקדש לכבודה בלורד הפך למוקד לעלייה לרגל, אליו מגיעים מיליוני קתולים כל שנה. ב-8 בדצמבר 1933 הוכרזה על ידי הכנסייה הקתולית כקדושה.
הסופר היהודי פרנץ ורפל פרסם ספר בשם "שירת ברנדט"(אנ') ובו הוא מגולל באופן ספרותי ובכישרון נדיר את קורותיה של ברנדט סובירו מבוקר יום ההתגלות הראשונה ועד מותה ובכלל. ברנדט היא גם גיבורת סרט דרמה אמריקאי, "שירת ברנדט" משנת 1943, בבימויו של הנרי קינג, עם ג'ניפר ג'ונס בתפקיד הראשי.
גופתה של ברנדט סובירו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1909, הבישוף גוטי מנברס והכנסייה הקתולית הוציאו את גופתה של סובירו מקברה, בנוכחות נציגי הכנסייה ושני רופאים. הם טענו כי גופתה נשמרה ללא ריקבון, למרות שחפצים שהיו עמה, כצלב ומחרוזת תפילה, התחמצנו. מקרה זה הוצג כאחד הנסים התומכים בהכרזתה כקדושה. לאחר מכן גופתה נשטפה והולבשה מחדש, ונקברה מחדש בארון קבורה כפול.[2]
ב-1919, גופתה הוצאה שוב מקברה. ד"ר קומטה, שבדק את הגופה, ציין כי היא למעשה חנוטה, ומכוסה בעובש ובשכבת מלחים.[2]
ב-1925, גופתה הוצאה מקברה בפעם השלישית, ונלקחו שרידים שנשלחו לרומא. נוצרה מסיכת פנים משעווה על סמך טביעת פניה ותמונותיה, כדי להציג אותה לציבור בצורה מכובדת. גם טביעות ידיה נלקחו לצורך הצגת הגופה ויצירת העתקים. שרידיה הונחו לאחר מכן בכלי שרידים עשוי זהב ובדולח, בקפלה על שמה בכנסייה הראשית של המנזר. ב-1928, ד"ר קומטה פרסם דוח על הוצאת הגופה השלישית. הוא ציין את ההשתמרות המושלמת של השלד, הרקמות הסיביות של השרירים, הרצועות והעור, ובעיקר את מצב הכבד לאחר 46 שנים, שלא היה נראה לו כתופעה טבעית.[2]
ב-1970, המנזר בנוור הפך למרכז עלייה לרגל המוקדש לסובירו, המנוהל על ידי מתנדבים וכמה נזירות, המכונה Espace Bernadette Soubirous Nevers.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ברנדט סובירו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- ברנדט סובירו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)