בריל ביינברידג'
 | |
| בריל ביינברידג', בסביבות שנת 2000 | |
| לידה |
21 בנובמבר 1932 ליברפול, הממלכה המאוחדת |
|---|---|
| פטירה |
2 ביולי 2010 (בגיל 77) לונדון, הממלכה המאוחדת |
| מדינה |
הממלכה המאוחדת  |
| לאום | בריטית |
| מקום קבורה |
בית הקברות הייגייט |
| עיסוק | סופרת |
| מקום לימודים |
בית הספר טרינג פארק לאמנויות הבמה, Merchant Taylors' Girls' School |
| שפות היצירה | אנגלית |
| תחום כתיבה | סיפורת |
| סוגה | רומן |
| נושאי כתיבה | מעמד הפועלים |
| תקופת הפעילות |
מ-1967 |
| מספר צאצאים |
3 |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
בריל מרגרט ביינברידג' DBE (באנגלית: Beryl Bainbridge; 21 בנובמבר 1932, ליברפול, הממלכה המאוחדת – 2 ביולי 2010, לונדון, הממלכה המאוחדת) הייתה סופרת אנגלית, שזכתה להצלחה עם סדרת רומנים פסיכולוגיים שחיברה, רובם מתרחשים בחוגי מעמד הפועלים. ביינברידג' זכתה בפרס ויטברד בקטגוריית הרומן בשנת 1977 ושוב בשנת 1996. ספרים שלה היו מועמדים חמש פעמים לפרס בוקר. בשנת 2008, נכללה ברשימת "50 הסופרים הבריטים הגדולים ביותר מאז 1945", שפרסם הטיימס.[1]
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביינברידג' נולדה בליברפול וגדלה בפורמבי הסמוכה. הוריה היו וויניפרד ביינס וריצ'רד ביינברידג'. על אף שהצהירה על תאריך לידתה כ-21 בנובמבר 1934, נולדה ב-1932.[2] כששבוי המלחמה הגרמני הארי ארנו פראנץ כתב לה בחודש נובמבר 1947, הזכיר את יום הולדתה ה-15.[3]
ביינברידג' נהנתה מכתיבה, ובגיל 10 ניהלה יומן.[3] היא סולקה מבית הספר לבנות מרצ'נט טיילורז משום שנתפסה עם "חרוז גס" בכיסה (כך סיפרה), שחובר על ידי תלמידה אחרת.[4] היא עברה ללמוד בבית הספר קון-ריפמן בטרינג, הרטפורדשייר, שם הצטיינה בהיסטוריה, ספרות, ואמנות.[5] בקיץ אחרי שנת הלימודים האחרונה שלה, התאהבה בשבוי מלחמה גרמני שהמתין להחזרתו לגרמניה. במשך שש שנים קיימו חליפת מכתבים, וניסו להשיג רשות להחזרתו של הגרמני לאנגליה כדי שיוכלו להינשא. מאמציהם העלו חרס, ויחסיהם נותקו בשנת 1953.[3]
בשנת 1954, נישאה ביינברידג' לאמן בשם אוסטין דייוויז. השניים התגרשו אחרי זמן קצר, וביינברידג' נותרה אם חד-הורית לשני ילדים. ביינברידג' הרתה שוב, לסופר הסקוטי אלן שארפ, וילדה את רות עמנואלה דיוויז, שלימים הפכה שחקנית תחת השם רודי דייוויז.[3] בשנת 1958, ניסתה ביינברידג' להתאבד באמצעות הכנסת ראשה לתנור גז.[6]
בשנת 2003, החל נכדה של ביינברידג', צ'ארלי ראסל, לצלם סרט תיעודי על חיי סבתו, בשם Beryl's Last Year. הסרט מספר על ילדותה של ביינברידג' ועל מאמציה לחבר רומן המבוסס על מסע שערכה בארצות הברית בשנת 1968, והוא עוסק באשה המסתורית שנקשרה לפרשת ההתנקשות ברוברט קנדי. הרומן נקרא The Girl in the Polka Dot dress, והוא יצא לאור בשנת 2011, לאחר מותה.[7] הסרט שודר באנגליה בערוץ 4 של ה-BBC בשנת 2007.
בשנת 2009, תרמה ביינברידג' את הסיפור הקצר Goodnight Children, Everywhere למיזם Ox-Tales של ארגון אוקספאם.
ביינברידג' מתה ב-2 ביולי 2010, בגיל 77, בבית חולים בלונדון, לאחר שהסרטן תקף אותה מחדש.[8]
קריירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביינברידג' החלה לכתוב, בעיקר על בסיס חוויות מילדותה, כדי להעביר את הזמן. הרומן הראשון פרי עטה, Harriet Said..., נדחה על ידי כמה מוציאים לאור, ואחד מהם העיר שהדמויות הראשיות "דוחות בצורה שלא תיאמן". לאחר שהצליחה לפרסם את הרומן השני והשלישי שחיברה, בשנת 1967–1968, שהתקבלו בחיוב על ידי הביקורת, הצליחה לפרסם את הרומן הראשון, בשנת 1972.[4][9] ביינברידג' פרסמה שבעה רומנים נוספים בשנות השבעים, ועל הרומן Injury Time זכתה בשנת 1977 בפרס וויטברד לרומן הטוב ביותר. בשלהי שנות השבעים, עיבדה את הרומן שלה Sweet William לתסריט, והסרט שהופק על בסיסו יצא לאקרנים בשנת 1980.[10]
בשנות השמונים פרסמה ביינברידג' שמונה רומנים. הרומן An Awfully Big Adventure משנת 1989 עובד לסרט בשנת 1995 בכיכוב אלן ריקמן ויו גרנט. בשנות התשעים, שימשה ביינברידג' מבקרת תיאטרון בירחון The Oldie.[4] במקביל, חיברה באותו עשור רומנים היסטוריים. הללו זכו לביקורות אוהדות וגם להצלחה במכירות.[4] ביניהם הרומן Every Man for Himself, על אסון הטיטאניק, ועליו זכתה ביינברידג' שנית בפרס וויטברד, לשנת 1996, והרומן Master Georgie המתרחש על רקע מלחמת קרים, ועליו זכתה בפרס לזכר ג'יימס טייט בלאק. הרומן האחרון שזכתה להוציא בחייה, According to Queeney, הוא עיבוד בדיוני לשנות חייו האחרונות של סמואל ג'ונסון מנקודת מבטה של קוויני ת'רייל, בתם הבכורה של הנרי ת'רייל והסטר ת'רייל, ידידתו של ג'ונסון. האובזרבר כינה את הספר "רומן אינטליגנטי ביותר, מתוחכם ומהנה".[11]
הוקרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 2000, הוכרזה ביינברידג' גבירה מפקדת של מסדר האימפריה הבריטית (DBE). ביוני 2001 הוענק לה דוקטורט לשם כבוד מהאוניברסיטה הפתוחה.[12] בשנת 2003 זכתה, יחד עם תום גאן, בפרס דייוויד כהן לספרות.[13] בשנת 2005, הספרייה הבריטית רכשה את מכתביה ויומניה.[3] בשנת 2011, לאחר מותה, הוענק לה כיבוד מיוחד מטעם ועדת פרס בוקר. המוזיקאי מארק נופלר (בעבר, מייסד ומנהיג להקת דייר סטרייטס) הקדיש שיר בשם "בריל" לה ולפרס המאוחר, באלבומו משנת 2015, "Tracker".[14]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בריל ביינברידג', ברשת החברתית Goodreads- ריאיון עם ביינברידג' באתר The Paris Review (אנגלית), גיליון חורף 2000.
- ריאיון עם ביינברידג' באתר הגרדיאן (אנגלית)
- בריל ביינברידג', באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- בריל ביינברידג', באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "The 50 greatest British writers since 1945", באתר הטיימס, 5 בינואר 2008.
- ^ סריקה של גיליון רישום הלידות מחודש מרץ 1933.
- ^ 1 2 3 4 5 כריס הייסטינגס, "Beryl Bainbridge, a German prisoner of war and a secret love affair", באתר הדיילי טלגרף, 11 בדצמבר 2005.
- ^ 1 2 3 4 ג'ון פרסטון, "Every story tells a picture", באתר הדיילי טלגרף, 24 באוקטובר 2005.
- ^ פול לוי, רשימה על מותה של ביינברידג' (אנגלית), 3 ביולי 2010, באתר האינדיפנדנט.
- ^ שרלוט היגינס, "Bainbridge is seen through a grandson's eyes", 25 במאי 2007, באתר הגרדיאן
- ^
Lorna Bradbury, Beryl Bainbridge: last masterpiece of an obsessive, The Telegraph, 6 May 2011
- ^ רשימה על מותה (אנגלית), 15 ביולי 2010, באתר האקונומיסט.
- ^ קרייג בראון, "Beryl Bainbridge: an ideal writer's childhood", הטיימס, 4 בנובמבר 1978, עמ' 14.
- ^ וינסנט קאנבי, רשימת ביקורת על הסרט (אנגלית), בניו יורק טיימס, 18 ביוני 1982.
- ^ "Madness and the mistress", האובזרבר, 26 באוגוסט 2001.
- ^ רשימת מקבלי דוקטורטים לשם כבוד (אנגלית) באתר האוניברסיטה הפתוחה באנגליה.
- ^ Winners, David Cohen Prize for Literature (באנגלית)
- ^ הודעה על הוצאת השיר (אנגלית), 18 בינואר 2015, באתר NME.