בל H-13 סו
 | |||||||||||||
| מסוק H-13 של חיל הנחתים של ארצות הברית ועליו מייג'ור גנרל ג'ון ט. סלדן, מפקד הדיוויזיה הראשונה של חיל הנחתים, במהלך מלחמת קוריאה, 1952 | |||||||||||||
| מאפיינים כלליים | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| סוג | מסוק תצפית קל | ||||||||||||
| ארץ ייצור |
 ארצות הברית | ||||||||||||
| יצרן | בל הליקופטר | ||||||||||||
| טיסת בכורה | 8 בדצמבר 1945 | ||||||||||||
| תקופת שירות | 1948–1969 (כ־21 שנים) | ||||||||||||
| צוות | 1 | ||||||||||||
| נוסעים | 1 - 2 | ||||||||||||
| יחידות שיוצרו | לפחות 2,407 | ||||||||||||
| משתמש ראשי |
צבא ארצות הברית חיל האוויר של ארצות הברית צי ארצות הברית צבא בריטניה | ||||||||||||
| |||||||||||||
| |||||||||||||
בל H-13 סו (Sioux) היה מסוק קל בעל מנוע אחד ורוטור דו-להבי, מתוצרת חברת בל הליקופטר מארצות הברית, שהתבסס על המסוק האזרחי מתוצרת חברת בל, בל 47. המסוק יוצר ברישיון בבריטניה על ידי חברת וסטלנד איירקראפט עבור צבא בריטניה, תחת הסימול סו AH.1 ו-HT.2.
פיתוח
[עריכת קוד מקור | עריכה]חיל האוויר של ארצות הברית (אז חילות האוויר של צבא ארצות הברית) הזמין ב-1947 את הדגם המשופר של הבל 47. המסוקים שהוזמנו סומלו YR-13 ושלושה מסוקים שהותאמו לשימוש בתנאי חורף סומלו YR-13A. צבא ארצות הברית הזמין מסוקי בל 47 ב-1948 תחת הסימול H-13. מסוקים אלו קיבלו בהמשך את השם "סו", על שם השבט האינדיאני. המסוק שימש במשימות תצפית בתחילת מלחמת וייטנאם, עד שהוחלף ב-1966 במסוק מדגם יוז OH-6 קאיוז.
בין השנים 1947–1958 רכש צי ארצות הברית מספר מסוקי בל 47 תחת הסימול HTL-1. גם משמר החופים של ארצות הברית ביצע הערכה למסוק ורכש שני מסוקי HTL-1 לבסיסו בנמל ניו יורק. הגרסה הנפוצה בצי הייתה גרסה HTL-4, שהייתה ללא כיסוי בד למנור הזנב של המסוק. משמר החופים רכש שלושה מסוקי HTL-5 ב-1952. גרסה זו הייתה זהה לגרסה HTL-4 אך הונעה במנוע פרנקלין O-335-5. משמר החופים הפעיל מסוקים אלה עד 1960. ב-1959 רכש משמר החופים שני מסוקים מדגם 47G, שסומלו HUL-1G.
צבא בריטניה הזמין מסוקי H-13, שיוצרו ברישיון על ידי חברת וסטלנד איירקראפט. חברת וסטלנד התחייבה בפני חברת סיקורסקי כי לא תייצר מסוקים של חברה מתחרה, ולפיכך רכשה את רישיון הייצור מחברת אוגוסטה האיטלקית, שהחזיקה ברישיון ייצור מחברת בל. החוזה הראשון היה עבור 200 מסוקים, ש-50 הראשונים שבהם נבנו על ידי אוגוסטה באיטליה, והשאר נבנו בבריטניה. טיסת הבכורה למסוקים מתוצרת בריטניה הייתה ב-9 במרץ 1965.
תכנון
[עריכת קוד מקור | עריכה]בל H-13 סו הוא מסוק לתצפית ואימון בסיסי, ובו שלושה מושבים. העיצוב המוכר של המסוק, עם חופה בתצורת "בועת סבון", הוא של דגם G, שנכנס לשירות ב-1953. בנוסף יש לדגם זה מנור זנב בעל מבנה של מסבך צינורות מרותך חשוף, מכלי דלק חיצוניים ומגלשיים. לדגם UH-13J הצבאי, המבוסס על גרסה 47J האזרחית, יש מנור זנב מכוסה וכן תא טייס עם מעטה אווירודינמי.
הדגמים הצבאיים היו מצוידים במקרים רבים במנשאים לאלונקות, שהיו מותקנים על המגלשים. מנשאים אלה היו מצוידים במגיני רוח מזכוכית אקרילית להגנה על הפצוע מהרוח.
דגם G הונע על ידי מנוע בוכנה לייקומינג VO-435 עם הספק של 260 כוח סוס. הדלק למנוע היה בשני מכלי דלק חיצוניים, אחד בכל צד של המסוק בחלקו העליון. הרוטור היה בעל שני להבים ראשיים, עם שני להבים משניים התמדיים (אינרטיים) לייצוב.
שירות מבצעי
[עריכת קוד מקור | עריכה]שימוש מבצעי במסוקים היה אחד החידושים המרכזיים במלחמת קוריאה. הטופוגרפיה בקוריאה היא הררית ותוואי השטח קשה לתנועת כלי רכב, והמסוקים שזה עתה הבשילו לכשירות התאימו מאוד כמענה לקושי. משימות המסוקים במהלך המלחמה כללו פינוי, חילוץ והצלה, תובלה ושליית מוקשים ימיים. חיל האוויר של ארצות הברית הפעיל מסוקי סיקורסקי H-5 לתצפית ומסוקי סיקורסקי S-55 (סיקורסקי H-19 צ'יקסאו בכינויו הצבאי) ופיאסצ'קי H-21 שאוני לתובלה. עם הזמן החל צבא ארצות הברית להפעיל מסוקי H-13 ומסוקי הילר 360 (הילר H-23 רייבן), שהחליפו בהדרגה את מסוקי חיל האוויר בתפקידי הפינוי הרפואי.[1]
ה-H-13 היה אולי המסוק המזוהה ביותר עם המלחמה, לא מעט הודות לזיכיון מ.א.ש, שהניב סרט קולנוע וסדרת טלוויזיה בה הופיע המסוק.[2] המסוקים הראשונים אותם הפעיל הצבא בקוריאה היו מדגם B, שנשאו שני אנשים והיו בעלי חופת פלקיסגלס שקופה. ביצועי המנוע הנמוכים הביאו לכך שלעיתים היה צורך להמריא במכלי דלק מלאים חלקית. ככל שעבר הזמן והבנת האפשרויות הטמונות במסוק הוטמעה והעמיקה עלתה הדרישה לדגמים משופרים יותר. הדגמים הבאים היו בעלי מנועים חזקים יותר, בעלי יכולת לשאת שלושה אנשים, צוידו במגלשיים והותאמו לנשיאת אלונקות במנשאים חיצוניים.[3] משימות הפינוי הרפואי היו המשימות העיקריות שבהן התפרסם המסוק, וזאת בשל יתרונו הגדול בפינוי מהיר של פצועים על פני כל אמצעי קרקעי. המסוקים כונו "מלאכי רחמים" (Angels 0f Mercy) ופינו אלפי פצועים. משימות נוספות שביצעו המסוקים כללו הנחת כבלי תקשורת, קישור, הדרכה ותובלת מטען: מסוקי H-13 הובילו אלפי קילוגרמים של מטען לנקודות מבודדות ומרוחקות.[4]
מסוקי H-13 שירתו גם בתחילת מלחמת וייטנאם. עם פרוץ המלחמה היו בשירות צבא ארצות הברית 861 מסוקים כאלה, וטייסות ראשונות הגיעו לסייגון בדצמבר 1961, ושירתו בעיקר במשימות סיור ותצפית. עד 1969 הוחלפו המסוקים במסוקי בל UH-1 אירוקוי.[4]
גרסאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
_medevac_inflight_bw.jpg)
- YR-13/HTL-1
- סימול שניתן ל-28 מסוקי בל 47 אזרחיים שנרכשו על ידי חילות האוויר של צבא ארצות הברית (YR-13) למטרות הערכה ובחינה. המסוקים היו עם מנוע בוכנה מתוצרת פרנקלין, דגם O-335-1. 10 מסוקים נרכשו על ידי צי ארצות הברית (HTL-1) לבחינתם כמסוקי אימון.
- YR-13A
- HTL-2
- גרסה צבאית של דגם D האזרחי, בשירות צי ארצות הברית. נבנו 12 מסוקים.
- HTL-3
- גרסה צבאית של דגם E האזרחי, בשירות צי ארצות הברית. הונעו במנוע פרנקלין 6V4-200-C32, 200 כוח סוס. נבנו 9 מסוקים.
- H-13B
- מסוקים שהוזמנו ב-1948 עבור צבא ארצות הברית
- YH-13C
- מסוק אחד מדגם H-13B ששימש כפלטפורמה לניסויי מנועים. עם מגלשיים ומנור זנב חשוף.
- H-13C
- מסוקים מדגם H-13B עם מנשאי אלונקות חיצוניים ומנור זנב של דגם YH-13C.
- H-13D
- דגם צבאי עם שני מושבים, מבוסס על דגם 47D-1 האזרחי, עם מגלשיים, מנשאי אלונקות, מנוע פרנקלין O-335-5. נבנו 87 מסוקים.
- OH-13E
- H-13D בתצורת שלושה מושבים, עם מערכת היגוי כפולה. נבנו 490 מסוקים.
- XH-13F/Bell 201
- OH-13G
- דגם תלת מושבי מבוסס על דגם 47G האזרחי, עם משטח היגוי קטן על מנור הזנב. 265 מסוקים סופקו לצבא ארצות הברית.
- OH-13H/UH-13H
- דגם עבור צבא ארצות הברית, מבוסס על הדגם האזרחי 47G-2. מנוע לייקומינג VO-435 250 כוח סוס. סופקו לפחות 453 מסוקים. דגם UH-13H היה בשירות חיל האוויר של ארצות הברית.
- UH-13J
- שני מסוקים בל 47J-1 ריינג'ר שנרכשו על ידי חיל האוויר של ארצות הברית למשימות הטסת נשיא ארצות הברית. סימול מקורי: H-13J.
- OH-13K
- שני מסוקים מדגם H-13H ששודרגו לצורך ניסויים עם רוטור בקוטר גדול יותר ומנוע פרנקלין 6VS-335, 225 כוח סוס.
- TH-13L
- סימול מקורי: HTL-4, עבור צי ארצות הברית.
- HTL-5
- מנוע לייקומינג O-335-5.
- TH-13M
- סימול מקורי: HTL-6, עבור צי ארצות הברית. משלב משטח היגוי קטן, בעל יכולת תנועה.
- HH-13Q
- סימול מקורי: HUL-1G, עבור משמר החופים של ארצות הברית, למשימות חיפוש והצלה.
- UH-13R
- סימול מקורי: HUL-1M, עבור צי ארצות הברית. מנוע טורבו ציר אליסון YT-63_A-3.
- OH-13S
- דגם תלת מושבי לסיור ותצפית עבור צבא ארצות הברית. מבוסס על דגם 47G-3 האזרחי. נועד להחליף את דגם OH-13H. סופקו 265 מסוקים.
- TH-13T
- מסוק אימון דו מושבי עבור צבא ארצות הברית, מבוסס על דגם 47G-3B-1 האזרחי. מנוע לייקומינג TVO-435-D1B, 270 כוח סוס. נרכשו 411 מסוקים.
- סו AH.1
- מסוק רב תכליתי עבור צבא בריטניה. 50 מסוקים נבנו על ידי חברת אוגוסטה בל (אוגוסטה בל 47G-3B1) ו-250 נבנו על ידי חברת וסטלנד איירקראפט (וסטלנד אגוסטה בל 47G-3B1). חיל הנחתים המלכותי הבריטי הפעיל מספר קטן של מסוקים כאלה.
- סו HT.2
- מסוק אימון עבור חיל האוויר המלכותי הבריטי. נבנו 15 מסוקים על ידי חברת וסטלנד.
- טקסס הליקופטר M74 וואספ
- הסבה של מסוקים מדגם OH-13E למסוקים לשימוש חקלאי על ידי חברת טקסס הליקופטר קורפוריישן. המסוק המוסב מונע על ידי מנוע לייקומינג TVO-435-A1E, 200 כוח סוס.
- טקסס הליקופטר M74A
- הסבה של מסוקים מדגם OH-13H למסוקים לשימוש חקלאי על ידי חברת טקסס הליקופטר קורפוריישן. המסוק המוסב מונע על ידי מנוע לייקומינג TVO-435, 240 כוח סוס.
- טקסס הליקופטר M79S ג'ט וואספ II
- הסבה של למסוקים לשימוש חקלאי על ידי חברת טקסס הליקופטר קורפוריישן. המסוק המוסב מונע על ידי מנוע לייקומינג TVO-435, 270 כוח סוס.
- טקסס הליקופטר M79T ג'ט וואספ II
- הסבה של מסוקים מדגם 47G למסוקים לשימוש חקלאי על ידי חברת טקסס הליקופטר קורפוריישן. המסוק המוסב מונע על ידי מנוע סולוי-אליסון 250-C20S, 420 כוח סוס.
מפעילות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- חיל האוויר של אורוגוואי
- הצי של אורוגוואי, הזרוע האווירית
מאפיינים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
נתונים לדגם בל 47G
מאפיינים כלליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- צוות: 1
- נוסעים: 3
- אורך: 9.62 מטרים
- גובה: 2.90 מטרים
- קוטר רוטור: 10.70 מטרים
- משקל טעון: 626 ק"ג
- משקל המראה מקסימלי: 1,066 ק"ג
- הנעה: 1 × מנוע בוכנה פרנקלין 6V4-200-C32 200 כוח סוס
ביצועים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מהירות מרבית: 78 קשר (145 קמ"ש)
- מהירות שיוט: 67 קשר (124 קמ"ש)
- טווח: 350 ק"מ
- תקרת שירות: 3,320 מטר
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דני שלום: מטוסי חיל האוויר, מהטייגר מות' עד הסופה. באוויר - פרסומי תעופה וחלל, ראשון לציון. תשס"ו, 2005.
- Christopher Chant: Fighting Helicopters of the 20th Century. Graham Beehag Books, Christchurch, Dorset, England, 1996.
- Paul M. Edwards, Editor: The A-Z of the Korean War. The Scarecrow press Inc., Lanham, Maryland, Toronto, Oxford, 2005.
- Spencer C. Tucker, Editor: Encyclopedia of the Korean War. ACB-CLIO, Santa Barbara, California, 2000.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- The Bell 47 Helicopter
- Bell H-13 Sioux באתר militaryfactory.com
- סרטונים בארכיון AP: C0001930, UNIDENTIFIED SECURITY HELICOPTERS
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ The A-Z of the Korean War, עמ' 101.
- ^ Encyclopedia of the Korean War, Volume I, עמ' 243.
- ^ Encyclopedia of the Korean War, Volume I, עמ' 244.
- ^ 1 2 Bell H-13 Sioux באתר militaryfactory.com.