ארי שביט
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: סידור הקישורים החיצוניים בהערות והסרת יחצנות ופירוט ייתר.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: סידור הקישורים החיצוניים בהערות והסרת יחצנות ופירוט ייתר. | |
 | |
| לידה |
26 בנובמבר 1957 (בן 66) רחובות, ישראל |
|---|---|
| שם לידה |
ארי שביט  |
| מדינה |
 ישראל |
| השכלה | |
| עיסוק | עיתונאי, בעל טור |
| מעסיק |
הארץ, הניו יורקר |
| תחקירים בולטים | כותב הספר הזוכה בפרס אניספילד-וולף (2013), My Promised Land, |
| סוג כתב | - בעל טור במקור ראשון |
| תחום סיקור | פרשן מדיני |
| פרסים והוקרה |
|
| קישורים חיצוניים | |
| טוויטר | arishavit |
|
www | |
  | |
ארי נמרוד שביט (נולד ב-26 בנובמבר 1957) הוא עיתונאי, פובליציסט ופרשן מדיני ישראלי, בעל טור בעיתון "מקור ראשון" ופאנליסט בערוץ 13. היה פעיל פוליטי ושימש כיו"ר הנהלת האגודה לזכויות האזרח וניסח את אמנת כנרת. שביט פרסם ארבעה ספרים בעברית (חלוקת הארץ; בית שלישי; להציל את ישראל; מלחמה קיומית) וספר אחד באנגלית (My Promised Land) - שהיה לרב מכר בינלאומי וזכה בפרס אניספילד-וולף לשנת 2013 ובפרס יאן מיכלסקי לשנת 2015.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
שביט נולד ברחובות, בנם של ד"ר נחמיה שביט, מדען במכון ויצמן, ורחל שביט-בנטואיץ, אמנית. אמו היא בת למשפחה שבניה היו בעלי תפקידים נכבדים בתנועה הציונית ובארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי: סבה, הרברט בנטוויץ', היה ממייסדי ההסתדרות הציונית בבריטניה ומתומכיו הראשונים של הרצל; אביה, יוסף בנטוויץ', היה מנהל בית הספר הריאלי והאחראי על מערכת החינוך בארץ (חתן פרס ישראל לחינוך לשנת 1962); אחיו (דודה של אמו), נורמן בנטוויץ', היה היועץ המשפטי הראשון של ממשלת המנדט וממקימי מערכת המשפט הארץ-ישראלית; אחותו (דודתה של אימו), תלמה ילין, הייתה צ'לנית מחוננת ומהמוזיקאיות הראשונות בארץ; וסבה של אמו, הלל יפה, היה מחלוצי הרופאים ביישוב ופעיל ציוני.
תחילת דרכו - עד סוף שנות השמונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]שביט שירת בצה"ל בחטיבת הצנחנים ולחם במבצע ליטני.[1] במהלך שירותו, במרץ 1978, ניסח מכתב לרמטכ"ל רפאל איתן ובו כתב על מקרים של התנהגות בלתי הולמת של חיילים במהלך המבצע, לרבות רצח שבויים וביזה, ודרש הקמת ועדת חקירה. בעקבות מכתבו, נפתחה חקירה פנימית בצה"ל.[2] שנה לאחר מכן קיימה העיתונאית עדנה פאר ריאיון עם שביט בנושא הפרשה, שנשא את השם "קשר השתיקה". ברשות השידור הוחלט שלא לשדרו בקול ישראל, אך הוא פורסם לאחר מכן ב"מעריב" וסוקר גם בעיתון "דבר".
ב-1981 הצטרף שביט לתנועת "שלום עכשיו", כשלוש שנים לאחר הקמתה. הוא היה שותף לכתיבת מצע התנועה, ואף כתב בה את המסמך הפוליטי הראשון שלו - חוברת מטעם התנועה בשם "כל מה שלא רצית לדעת על ההתנחלויות בגדה המערבית", שבה טען כי מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון יסכן את עתיד הציונות.
בשנים אלה למד פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, ובה הצטרף לצוות הכותבים בעיתון הסטודנטים "פי האתון".
ב-1984 הצטרף למערכת של השבועון "כותרת ראשית", תחילה כעורך ספרותי. במהלך ימיו ב"כותרת ראשית" פרסם מספר ראיונות עומק עם אישים ישראלים כגון דן מירון ונתיבה בן יהודה. בפברואר 1988 פרסם על גבי העיתון מסה רעיונית ראשונה: "יום לאחר הנסיגה", שבה גרס כי אף על פי שאין סיכוי לסיים את הסכסוך עם הפלסטינים בדרכי שלום, על ישראל לצאת מיהודה, שומרון ורצועת עזה כדי להבטיח את זהותה היהודית ואת ביטחונה.[3] הוא כתב בעיתון עד סגירתו ב-1988.
בסוף שנות השמונים כתב גם לראשונה מאמרים לכתב העת "פוליטיקה", שבו פרסם עד ראשית שנות התשעים.
שנות התשעים עד שנות ה-2000: עיתונאי בולט ב"הארץ"
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1990 פרסם לראשונה בעיתון "הארץ", תחילה כפרילנסר. כתבתו הראשונה לעיתון הייתה ראיון עומק עם הסופר עמוס עוז. במרץ 1991 פרסם במוסף "הארץ" כתבה על חוויותיו כחייל מילואים ששימש סוהר במתקן הכליאה "אנצאר 2" בחוף עזה.[4] שר המשפטים דן מרידור ופרקליטת המדינה דורית בייניש עשו שימוש בכתבה של שביט כדי להקים את ועדת לנדוי אשר בדקה את האופן שבו נערכות חקירות שבוים ואסירים בישראל – ואף שינתה את ההנחיות הממשלתיות בעניין. גרסה באנגלית של הכתבה פורסמה בקיץ 1991 ב-"The New York Review of Books".[5]
בסוף שנות השמונים ובראשית שנות התשעים פרסם שביט כמה וכמה מאמרים מקיפים בעיתון פוליטיקה שבהם מתח ביקורת נוקבת על אופן ההתנהלות של השמאל הישראלי. ב-1994 הוא התחיל לעבוד בעיתון הארץ. סדרת כתבות-הענק שראתה אור במוסף הארץ "ידיעת הארץ" תיארה באופן ייחודי את המצב הישראלי בשלהי המאה העשרים.[6] בלטו במיוחד הכתבות שלו על הר הרצל (אחרי רצח רבין), על קריסת ההסתדרות, על כביש חוצה ישראל ועל עוטף-עזה (מיד אחרי היישום של הסכמי אוסלו). בה בשעה מאמרי הדעה של שביט התייחסו בספקנות ובביקורתיות להסכמי השלום עם הפלסטינים. שביט התנגד להם לא בגלל הוויתורים הטריטוריאליים שנבעו מהם אלא מפני שהם לא כללו הכרה מפורשת בעם היהודי ובמדינה היהודית. ב-1995 נהיה לחבר מערכת ובעל טור קבוע ב"הארץ".
עד לראשית שנות התשעים נחשב לאחד הדוברים המרכזיים של השמאל הישראלי. באמצע שנות התשעים החלה תזוזה מסוימת לכיוון מרכז בעמדותיו, כשהחל לפקפק בתהליך אוסלו ב-1996, לאחר פיגועי טרור פלסטיני שחשפו, לדעתו, את הצביעות הפלסטינית בניהול התהליך. בשנים הבאות המשיך להעלות סימני שאלה באשר לדרך המרכזית של השמאל הישראלי.
ב-1994 התמנה שביט לחבר הנהלה של האגודה לזכויות האזרח. וב-1998 הוא נבחר להיות יושב הראש של האגודה.[7] אבל למרות שהחזיק בתפישת עולם ליברלית שביט היה הראשון לתת במה למבקרים של המהפכה החוקתית של אהרון ברק: ב-1999 הוא פרסם ראיון מקיף עם פרופסור רות גביזון[8] וב-2000 ראיון חסר תקדים עם השופט משה לנדוי.[9] שניהם הזהירו כי האקטיביזם המשפטי הרחיק לכת וכי הוא עלול להביא בעקבותיו לתגובת נגד כוחנית אשר תסכן את עצמאותה של מערכת המשפט.
בנובמבר 1996 שביט היה לעיתונאי הישראלי הראשון אשר ערך ראיון-עומק עם ראש הממשלה החדש בנימין נתניהו.[10] שנה מאוחר יותר הוא פרסם כתבת-ענק בת שלושה חלקים בשם שנאת נתניהו אשר עוררה מהומה ציבורית. למרות שהוא מעולם לא תמך במנהיג הימין הישראלי, יחסו של שביט אל נתניהו היה חריג בנוף התקשורתי. מצד אחד הוא התייחס בכבוד אל כישוריו יוצאי הדופן של נתניהו ומתח ביקורת על רודפיו, אך מצד שני הוא חלק על עמדותיו בנושאים מדינים, חברתיים וכלכליים.
גם עם ראש הממשלה אהוד ברק ערך שביט כמה וכמה ראיונות עומק.[11] למרות שבין השניים הייתה קירבה רעיונית, שביט לא האמין שוועידת השלום בקמפ דייוויד יכולה להצליח ודרש להכין תוכנית מדינית חלופית למקרה שתיכשל. אחרי שהועידה אכן כשלה והאינתיפאדה השנייה פרצה, פרסם שביט מסה-מכוננת במוסף הארץ בשם "המהפכה הקופרניקאית של ברק".[12] הטענה המרכזית של שביט הייתה שהאירועים הדרמטיים של שנות אלפיים הביאו לקריסתן של דת השלום ושל כנסיית השלום.
ב-1999 שביט פרסם בעיתון הארץ את "סוף המאה הציונית": סדרת כתבות שטח רחבות-יריעה אשר עסקה בין היתר בהתפרקות הקיבוץ (נגבה), בכור הגרעיני בדימונה ובסצנה של חיי הלילה בתל אביב.[13] עם תחילתם של פיגועי ההתאבדות שביט הרבה לכתוב עליהם ולתעד אותם. רשימה קצרה שלו אשר תיעדה את ההרס ואת ההרג בקפה-מומנט בירושלים עוררה ויכוח ציבורי עז.[14]
בשנת 2001 ארי שביט גיבש וניסח את אמנת כנרת.[15] יחד עם מובילי דעה מהימין, המרכז והשמאל (ובהם עוזי דין, ישראל הראל, יעקוב עמידרור, יורם חזוני, יולי תמיר, ענת גוב והרב מרדכי קרליץ) הוא ניסה להגדיר את הליבה הערכית המשותפת של הקהילה היהודית הישראלית. אף על פי שעל האמנה נמתחה ביקורת נוקבת של קיצוניים בכל המחנות – היא היוותה ניסיון ראשון מסוגו להתמודד עם האיום של הפילוג הפנימי בישראל.
אחרי שאריאל שרון נבחר לראש ממשלה שביט קיים אתו ראיון עומק ראשון שבו הוא הצהיר שדין נצרים כדין תל אביב.[16] שנתיים מאוחר יותר שביט היה מהראשונים להציע נסיגה חד צדדית מרצועת עזה. כאשר שרון יזם את תוכנית ההתנתקות בפברואר 2004, שביט תמך בה וכתב בזכותה. אבל כאשר זיהה כי בתקשורת הישראלית לא מתנהל דיון ציבורי פתוח וראוי בנושא הוא החליט לכתוב ספר אשר ייתן ביטוי לקולות השונים ולדעות הסותרות. חלוקת הארץ, אשר פורסם בראשית 2005, הביא את דעותיהם של 33 מומחים שונים – מהימין, המרכז והשמאל. במסה הארוכה אשר חותמת את הספר (בין איום לכיבוש) הציע שביט גישה משולבת להתמודדות עם הסכסכוך הישראלי-פלסטיני, המבוססת על ההנחה שלא ייתכן שלום אך יש הכרח לחלק את הארץ – בהדרגתיות, בזהירות ובתבונה.[17]
ביולי 2005 שביט ירד לגוש קטיף והתגורר במשך שבועות אחדים ביישוב נצר חזני. ברשימות שאותן פרסם בהארץ הוא תיאר באהדה ובכאב את גוויעתו של הגוש ואת חורבנו.[18] שביט עצמו פונה על ידי חיילי צה"ל מנצר חזני וליווה את תושביו בדרכם לירושלים אחרי שאיבדו את ביתם.
בנובמבר 2005 שביט תמך בהקמתה של מפלגת המרכז קדימה. אבל אחרי שאהוד אולמרט החליף את שרון הוא גילה יחס ביקורתי כלפי ראש הממשלה החדש. שביט התנגד לתוכנית ההתכנסות של אולמרט כיוון שחשב שנסיגה חד צדדית כוללת ונמהרת מיהודה ושומרון עלולה לסכן את הביטחון הלאומי ולערער את היציבות.[19] שביט גם הסתייג מהשתיקה של התקשורת הישראלית בכל הנוגע לפרשות השחיתות שנקשרו בשמו של אולמרט.
כאשר מלחמת לבנון השנייה פרצה ביולי 2006 שביט היה אחד מהעיתונאים היחידים שמתחו מייד ביקורת חריפה על האופן שבו היא התנהלה. כבר במהלך המלחמה הוא טען כי לא יהיה מנוס מהקמתה של ועדת חקירה אשר תבדוק את מחדליה. לקראת סיום המלחמה כתב שביט כי הכשלים שנחשפו במהלך מלחמת לבנון השנייה מעידים על בעיית עומק של החברה הישראלית אשר אינה ערוכה עוד למצב של עימות ולרגעים של מבחן לאומי עליון.
במשך כחמש עשרה שנים שביט פרסם ראיונות עומק לא רק עם ראשי ממשלה אלא עם שורה של דמויות מפתח ישראליות ובינלאומיות: עמוס עוז,[20] א.ב יהושע, חיים גורי,[21] דוד גרוסמן,[20] אהרון אפלפלד, בן ציון נתניהו,[22] עזמי בשארה,[23] אדוארד סעיד, מיקיס תיאודורקיס,[24] מיט רמני,[25] אמנון אברמוביץ,[26] ציפי לבני,[27] יולי תמיר, ראובן רבלין,[28] יצחק הרצוג, בוגי יעלון, דב ויסגלס,[29] יוסי ביילין, אילנה דיין, מירון בנבנשתי,[30] שלמה בן עמי,[31] זאב שטרנהל,[32] טומי לפיד ורבים אחרים. כמעט כל הראיונות הללו היו רחבי יריעה והיו לאירועים ציבוריים מכי גלים. במקביל טורי הדעה של שביט עוררו עניין רב בין היתר כיוון שהשמיעו קול יוצא דופן בעיתון הארץ ובתקשורת הישראלית. העמדות העצמאיות של שביט זכו לתמיכה רחבה מזה ולהתנגדות עזה מזה. גם המו"ל של עיתון הארץ עמוס שוקן וגם אחדים מהעורכים והכותבים הבכירים גילו עוינות כלפי הקו הציוני העקבי והנחרץ של שביט.[33]
באביב 2006 פרסם הניו יורקר כתבת פרופיל ארוכה ויוצאת דופן של שביט על אריאל שרון.[34] בעקבות ההדים שהיא עוררה פנו אליו כמה וכמה הוצאות ספרים אמריקניות בבקשה שיכתוב ספר תיעודי-אישי על ישראל. אחרי שחתם על הסכם עם הוצאת רנדום האוז שביט התחיל לכתוב את הספר שהוא מעין ביוגרפיה של הציונות, ישראל והסכסוך הישראלי פלסטיני. במקביל הוא המשיך לכתוב בעיתון הארץ ואף החל להיות פרשן טלוויזיה קבוע בערוץ 11. ב-2007 שביט היה אחד העיתונאים הראשונים לכתוב על האיום הגרעיני-האיראני.[35] גם בשנים הבאות שביט שב ונדרש לנושא ואף הותקף על כך שהוא מייחס לו חשיבות מוגזמת.
אחרי שבנימין נתניהו חזר להיות ראש ממשלה, והנשיא ברק אובמה דרש ממנו לקבל את הרעיון של פתרון שתי המדינות, שביט הציע לראש הממשלה לאמץ את נוסחת שבע המילים: מדינה פלסטינית מפורזת לצד ישראל כמדינה יהודית. המאמר שפרסם בעניין זה בעיתון "הארץ" פורסם ב-11 ביוני 2009, והנוסחה עצמה עמדה במרכז נאום בר-אילן, שאותו נשא נתניהו ב-14 ביוני 2009.[36] עוד באותו ערב הודה נתניהו לשביט על תרומתו לנאום. אולם בהמשך כהונתו של נתניהו, שביט הביע אכזבה מכך שאינו מקדם תהליך מדיני כלשהו ואף פנה אליו במכתב פומבי תקיף בנידון.[37]
כאשר המתיחות מול איראן גאתה ב-2012 וממשלת ישראל דנה באפשרות של תקיפה צבאית של מתקני הגרעין - שביט פרסם סדרה של ראיונות עם מיטב המומחים הישראלים אשר צידדו או התנגדו לתקיפה. הבולט שבהם היה ראיון אנונימי עם "מקבל ההחלטות" אשר יוחס לאהוד ברק ואשר הביא את המשבר לשיא.[38]
בנובמבר 2013 יצא לאור בניו יורק ספרו של שביט My Promised Land.[39] הספר עושה שימוש בהיסטוריה משפחתית, בראיונות, בסיפורים אנושיים ובחומרים אישים כל מנת לספר את סיפורה של ישראל. הוא עוסק בהיסטוריה מבלי להיות ספר הסטורי והוא נוגע בפוליטיקה מבלי להיות ספר פוליטי. תחילתו בעלייה לרגל של סבא רבא של שביט לנמל יפו ב-1897 וסופו בתיאור מצבה של המדינה במאה העשרים ואחת. כותרת המשנה של הספר היא הניצחון והטרגדיה של ישראל – והוא היה לרב מכר באופן מיידי.[40] גם הביקורות להן הוא זכה היו נלהבות באופן יוצא דופן. ניק קייב הכניס אותו לרשימת חמישים הספרים הטובים ביותר שנכתבו אי פעם.[41] בה בשעה שבארצות הברית נמכרו כחצי מיליון עותקים של My Promised Land - הספר תורגם לתריסר שפות ויצא לאור גם בקנדה, בריטניה, אוסטרליה, גרמניה, צרפת, איטליה, הולנד, ספרד, דנמרק, קוריאה, וייטנאם, סין וארצות רבות נוספות.
בעקבות ההצלחה חסרת התקדים של ספרו, שביט יצא ב-2014 למסע הרצאות בצפון אמריקה. בעשרות קהילות יהודיות הוא התקבל בהתרגשות ובהתלהבות. אל רבים מהאירועים שאותם הוביל הגיע קהל של מאות רבות ואף אלפים. ב-2015 יצא שביט למסע הרצאות אינטנסיבי בכחמישים אוניברסיטאות אמריקניות. מתוך ניסיון להילחם ב־BDS, לקרב את הצעירים היהודים ולספר כראוי את סיפורה של ישראל – שביט קיים מאות התכנסויות בקמפוסים בכל רחבי ארצות הברית.
במקביל, שביט נעתר לפנייתה של קרן יד הנדיב והקים צוות חשיבה אשר ניסה לנתח את בעיות העומק של מדינת ישראל. הצוות כלל את היזם שלמה דברת, פרופסור מנו טרכטנברג, פרופסור יונינה אלדר ועו"ד צביקה האוזר. המסקנה העיקרית של הדו"ח שלו אשר נכתב בראשית 2015 הייתה שהאיום הקיומי החדש הנשקף לישראל הוא הפילוג הפנימי לשבטים. כפועל יוצא של המסקנה הזאת שביט חבר לשלמה דברת ולשי פירון וביחד הם הקימו ארגון אזרחי אשר נועד לגשר על פערים ושסעים בחברה הישראלית: פנימה.[42]
בשנת 2016 שביט ודברת חברו לעמוס ידלין ולמכון ה-INSS בניסיון לקדם יוזמה מדינית חדשה, יצירתית ומציאותית. שביט ריכז את צוות ההיגוי של היוזמה אשר כלל את הרמטכ"לים לשעבר גבי אשכנזי ובני גנץ, את האלופים לשעבר אליעזר שקדי ושלמה ינאי ואת דן מרידור. אחרי ששביט כבר פרסם תוכנית מדינית משלו בעיתון הניו ריפבליק בקיץ 2015,[43] יוזמת ה-INSS יצאה לאור בספטמבר 2018. העקרונות המרכזיים שעמדו בבסיסה היו הקפאת ההתנחלויות מעבר לגדר ההפרדה, יצירת מרחב פלסטיני-אוטונומי שישתרע על 60% משטחי יהודה ושומרון ושמירה על שליטה ביטחונית ישראלית בכל השטח שממערב לירדן.
באוקטובר 2016 פרסמה העיתונאית האמריקאית דניאל ברין שעיתונאי ישראלי בכיר תקף אותה מינית שלוש שנים קודם לכן, בעת שבאה לראיין אותו בלובי של בית המלון שבו התאכסן.[44] העיתונאי יואב יצחק חשף שמדובר בארי שביט.[45] בתגובה פרסם שביט התנצלות בפני העיתונאית וטען שמעשיו היו ניסיון חיזור ולא כוונה להטריד מינית,[46] אך ברין דחתה את התנצלותו, והגדירה את טענתו בדבר חיזור כאבסורדית.[47] בעקבות זאת לא הופיע שביט בפאנל של התוכנית "שישי",[48] וארגון "הלל" העולמי השעה את סבב ההרצאות שתוכנן לשביט.[49] ימים מספר לאחר הפרסום הראשון, פורסמה בעיתון "הפורוורד" האמריקאי-יהודי עדות נוספת להטרדה מינית של עובדת השדולה היהודית "ג'יי סטריט". בהמשך לפרסום זה, פרסם שביט שהוא לקה בעיוורון ומתבייש במעשיו והתפטר מעבודתו בעיתון "הארץ" ובערוץ 10.[50] בדצמבר 2017 העידו שתי נשים נוספות על התנהגות לא הולמת מצידו. בעקבות העדויות, בוטלה השתתפותו של שביט באירוע לקידום ספרו בניו יורק.
בספטמבר 2019 ארי שביט חידש את פעילותו העיתונאית. תחילה הוא הפך לבעל טור בעיתון מקור ראשון ואחר כך לפרשן טלוויזיה מוביל בערוץ 13.[51] כמו כן הוא התחיל לפרסם מאמרי דעה בעיתון ידיעות אחרונות.
בראשית 2020 כתב שביט סידרה חדשה של כתבות-ענק בשם ארץ הבחירה. הבולטות שבהן עסקו בהתיישבות ביהודה ושומרון ובעיר-הליכוד טבריה.[52] בעקבות המסע לטבריה שביט גילה יותר ויותר עניין ביחסים הכאובים בין ישראל הראשונה לבין ישראל השנייה. הוא גם מתח ביקורת חריפה על האופן שבו התנהלו החקירות נגד בנימין נתניהו וכלפי חלק מכתבי האישום שהוגשו בעניינו. שביט צידד בהקמתה של ממשלת האחדות של נתניהו-גנץ,[53] היה מהראשונים לתמוך בהתלהבות בהסכמי אברהם ואף שיבח את פרויקט החיסון של ישראל בזמן הקורונה.[54] מאידך הוא ביקר בתקיפות את התקפותיו של נתניהו על מערכת המשפט ועל השמאל. היה לו חלק בארגונה של ההפגנה הראשונה להגנה על הדמוקרטיה שנערכה ברחבת מוזיאון ישראל.
באביב 2021 יצא לאור ספרו השלישי של ארי שביט: בית שלישי – מעם לשבטים לעם. הספר מתאר את חשיבותה של ממלכתיות-בן-גוריון, את התפרקותה של ישראל לשבטים ואת היווצרותה של צנטריפוגה ישראלית המפוררת את החברה ומחלישה את המדינה. הספר גם מציע מתווה לגיבושה של ממלכתיות חדשה ההולמת את הערכים ואת הצרכים של המאה העשרים ואחת. בית שלישי היה לרב מכר ישראלי וזכה לברכותיהם של נשיא המדינה יצחק הרצוג, שר הביטחון גנץ ורבים אחרים.
במהלך 2021–2022 ארי שביט היה מהמייסדים של יוזמת-המאה. יחד עם פולי ברנשטיין, רן שריג, דורון לבנת, תהלה פרידמן, מיכל מזרחי-טאבביאן, יאיר טל ואפי כהן הוא הקים את הארגון האזרחי אשר נועד להעניק חזון, תוכן, מדיניות ושפה למרכז הישראלי.
ערב בחירות 2022 שביט פרסם בידיעות אחרונות שני מאמרים נחרצים אשר הזהירו מפני התוצאות הרות האסון של ניצחון אפשרי של גוש הימין. ב-8 בדצמבר 2022, חודש לפני הופעתה של תנועת המחאה, הוא פרסם את המאמר "מחאת המיליון" אשר קרא ליציאה המונית לרחובות במסגרת מחאה נכונה וכלל ישראלית אשר תישא את הדגל הכחול לבן.[55]
2010 ועד היום: My Promised Land והמשך פעילות עיתונאית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בנובמבר 2013 יצא לאור בארצות הברית ספרו "My Promised Land", שזכה לשבחים[56] ואף זיכה אותו בפרס אניספילד-וולף בשנת 2014 ובמועמדות לפרס יאן מיכלסקי לשנת 2015[57]
שביט הנחה את תוכנית הראיונות "בארבע עיניים", ששודרה בערוץ הכנסת ואת תוכנית הראיונות "אבא", ששודרה בערוץ 2. הוא היה חבר בפאנלים העוסקים בפוליטיקה הישראלית, ובהם "יומן" של ערוץ 1 וב"מועצת החכמים" בערוץ 10. בשנת 2016 עבר לשמש פרשן בתוכנית "שישי" עם אילה חסון בערוץ 10[58]
בספטמבר 2019 חידש את פעילותו העיתונאית. ב-27 בספטמבר 2019 החל לפרסם טור שבועי בעיתון המודפס ובאתר האינטרנט של "מקור ראשון",[59] ובהמשך אותה שנה הצטרף לצוות הפרשנים של ערוץ 13, וכן החל לפרסם מאמרי דעה ב"ידיעות אחרונות".
באביב 2021 יצא לאור ספרו השלישי, "בית שלישי – מעם לשבטים לעם". הספר מתאר את חשיבותה של ממלכתיות-בן-גוריון, את התפרקותה של ישראל לשבטים ואת היווצרותה של צנטריפוגה ישראלית המפוררת את החברה ומחלישה את המדינה. הספר גם מציע מתווה לגיבושה של ממלכתיות חדשה ההולמת את הערכים ואת הצרכים של המאה העשרים ואחת.[60] בית שלישי היה לרב מכר ישראלי וזכה לברכותיהם של נשיא המדינה יצחק הרצוג, שר הביטחון גנץ ורבים אחרים.
בשלהי מרץ 2023 יצא לאור ספרו הרביעי של שביט: להציל את ישראל. המניפסט הקצר והעוצמתי יצא נגד שלטון הקנאים שאותו הגדיר כאנטי-יהודי, אנטי-ציוני, אנטי-מסורתי, אנטי-ישראלי ואנטי-ממלכתי. יחד עם זאת שביט קרא להושיט יד לתומכי נתניהו ולישראל השנייה ולכונן ברית ציונית אשר תכלול את הציונות-הליברלית, הציונות הלאומית-מסורתית והציונות-הדתית המתונה. שביט אף קרא להקמתה של ממשלת אחדות רחבה ויציבה אשר במרכזה יעמדו כל המפלגות הציוניות הגדולות.
פובליציסטיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-11 באוגוסט 2006, לקראת סוף מלחמת לבנון השנייה, פרסם שביט מאמר שהופיע באופן בולט בעמוד הראשון של העיתון "הארץ", ובו קרא לראש הממשלה אהוד אולמרט להתפטר אם יקבל את החלטת מועצת הביטחון על סיום המלחמה "ללא מהלך קרקעי". לפי מקורות שונים, מאמר זה שכנע את אולמרט לאשר את המהלך הקרקעי השנוי במחלוקת בסיום המלחמה.[61]
בתקופת מערכת הבחירות לכנסת השמונה עשרה פרסם שביט מאמר ביקורת על שרת החוץ ויו"ר מפלגת קדימה ציפי לבני.[62] במאמר מנה פגמים באישיותה של לבני, כגון קוצר רוח, קושי בקבלת החלטות וחוסר באינטליגנציה רגשית. את המאמר ביסס לדבריו על עדויות מאנשים בולטים בציבוריות הישראלית המכירים היטב את לבני, אך נמנע מלנקוב בשמותיהם. המאמר עורר סערה בשיח הציבורי והתקשורתי, שגלשה אף לדיון בשביט עצמו.[63][64]
ב-11 ביוני 2009, לאחר נאומו של נשיא ארצות הברית ברק אובמה בקהיר, ולפני נאומו של בנימין נתניהו במרכז בגין-סאדאת, פרסם שביט מאמר ובו "נוסחת שבע המילים". במאמר הציע לנתניהו להכליל את שיטתו המדינית כולה במשפט "מדינה פלסטינית מפורזת לצד מדינת ישראל יהודית": משפט הכולל את ההסתייגות ממדינה פלסטינית מלאה וכן את הדרישה להכרה במדינת ישראל כמדינת העם היהודי. משפט זה נועד להחליף את המשפט השנוי במחלוקת "שתי מדינות לשני עמים". בנאומו אכן השתמש נתניהו במשפט דומה.
באוגוסט 2012 כתב מאמר שכותרתו "חשבון הנפש שלי" שבו "היכה על חטא" על אמונתו בעבר, כי יש להחזיר את מלוא שטחי רמת הגולן לסוריה ובמיוחד על פעילות השכנוע מול הציבור ומקבלי ההחלטות בישראל, בה עסק כדי להביא ליישום עמדתו, שבדיעבד התבררה כמוטעית, ושאם הייתה מיושמת: "גדודים של הג'יהאד העולמי היו חונים היום ליד עין גב, ומחנות של אל-קאעידה היו שוכנים על שפת הכנרת. צפון ישראל ומקורות המים של ישראל היו גובלים בקיץ הזה בישות איסלאמית חמושה וקיצונית ובלתי ניתנת לשליטה... השלום שבו האמנתי ועליו המלצתי היה נהפך למלחמה רבתי, שבה ייתכן שאלפים היו נהרגים."
מאמרו עורר הדים בציבור ובאמצעי תקשורת, ובריאיונות שהעניק לאחר מכן הבהיר, כי הוא עדיין משתייך לשמאל בדעותיו, מתנגד להתנחלויות ובעד מסירת שטחים לצורך הקמת מדינה פלסטינית במסגרת משא ומתן ישיר, אך הוא למד לקח חשוב, כי "חובה לנסות להשיג שלום מציאותי... מוכרחים לדבוק בניסיונות היצירתיים לסיים את הכיבוש באופן הדרגתי. אבל בזהירות, חברים. בצניעות. תוך כדי הקשבה רצינית לאזהרות הרציניות של האנשים מנגד ותוך כדי התבוננות מפוכחת בעולם האמיתי שבו אנחנו חיים".[65]
בקיץ 2012 פרסם שביט ב"הארץ" סדרת ראיונות עם אישים ישראלים בסוגיית תקיפת מתקני הגרעין באיראן.
ביולי 2014, בעת מבצע צוק איתן, פרסם מאמר המצדיק את לחימתה של ישראל, בין השאר בנימוק "מול מי אנחנו נלחמים? מול ארגון פאשיסטי, המטיל אימה על תושבי עזה, מדכא נשים, נוצרים והומואים ובז לערכים של דמוקרטיה, חירות וקידמה."[66]
חיים אישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]שביט הוא בן זוגה של הבמאית תמנע רוזנהיימר ולהם שני בנים. בעבר היה נשוי לד"ר ליהי גת, ולהם בת.
ספריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- חלוקת הארץ - ישראלים חושבים על ההתנתקות, הוצאת כתר, 2005
- My Promised Land: The Triumph and Tragedy of Israel, הוצאת Random House, 2013, ISBN 978-0385521703
- בית שלישי - מעם לשבטים לעם, ידיעות ספרים, 2021[67][68][69]
- להציל את ישראל, ידיעות ספרים, 2023[70]
- מלחמה קיומית: מאסון לניצחון לתקומה, ידיעות ספרים, 2024[71][72]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של ארי שביט
ארי שביט, ברשת החברתית אקס (טוויטר)- מאמרי ארי שביט, באתר "הארץ"
- מאמריו של שביט, באתר "ניו יורקר"
- ארי שביט, בלקסיקון "העין השביעית" לתקשורת ועיתונות
- איתי רום, ארי שביט - הערת אזהרה, באתר גלובס, 13 בפברואר 2009
- אורית שוחט, המתח הדמגוגי, באתר העין השביעית, 25 בדצמבר 2011
- שוש(נה) מיימון, השגריר, באתר מאקו, 2 בינואר 2014
יוסי ביילין, נבואת יום הדין של ארי שביט, באתר הארץ, 22 בינואר 2014- אורית קמיר, אחרי שנה וחצי של חשבון נפש: ארי שביט מסביר את מעשיו ומבקש סליחה מהמין הנשי, באתר הארץ, 5 ביולי 2018
- איתן אורקיבי, "אנחנו ברגע אלטלני": ארי שביט מוכיח בשער, באתר ישראל היום, 29 במרץ 2023
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ארי שביט, "הכל היה פנוי ושלנו", כותרת ראשית, 13 במאי 1986.
- ^ ארי שביט, שבירת השתיקות, באתר הארץ, 17 בדצמבר 2015.
- ^ ארי שביט, יום לאחר הנסיגה, באתר "ארי שביט", מתוך כותרת ראשית, 24 בפברואר 1988
- ^ ארי שביט, כשאני שברתי שתיקה, באתר הארץ, 17 בדצמבר 2015
- ^ Ari Shavit, On Gaza Beach, The New York Review
- ^ ארי שביט | קטגוריה: ידיעת הארץ, באתר ארי שביט
- ^ איתי רום, ארי שביט - הערת אזהרה, באתר גלובס, 13 בפברואר 2009
- ^ ארי שביט | שיחה עם רות גביזון, באתר ארי שביט, 1999-11-12
- ^ ארי שביט | שיחה עם השופט משה לנדוי, באתר ארי שביט, 2000-10-06
- ^ ארי שביט, https://www.themarker.com/markets/2006-06-01/ty-article/0000017f-f11d-d223-a97f-fddde8610000, The Marker, 01.06.1996
- ^ ארי שביט | שיחה עם אהוד ברק, באתר ארי שביט, 1996-10-04
- ^ ארי שביט | המהפכה הקופרניקאית של ברק, באתר ארי שביט, 2000-10-27
- ^ ארי שביט | הי, דימונה, באתר ארי שביט, 1999-12-31
- ^ ארי שביט | התקווה, גרסת האוס, באתר ארי שביט, 2007-04-23
- ^ אמנת כינרת, באתר www.hofesh.org.il
- ^ ארי שביט | שיחה עם אריאל שרון, באתר ארי שביט, 2001-04-13
- ^ ארי שביט | מפעל חלוקת הארץ, באתר ארי שביט, 2005-01-01
- ^ ארי שביט | קטגוריה: התנתקות, באתר ארי שביט
- ^ ארי שביט | נוסחת שבע המלים, באתר ארי שביט, 2009-06-11
- ^ 1 2 ארי שביט | שיחה עם הסופרים עמוס עוז ודויד גרוסמן, באתר ארי שביט, 2010-01-03
- ^ ארי שביט | שיחה עם חיים גורי, באתר ארי שביט, 2000-03-03
- ^ ארי שביט, בן-ציון נתניהו בראיון ב-1998: "אין דבר כזה עם פלסטיני", באתר הארץ, 30 באפריל 2012
- ^ שביט ארי, האזרח עזמי, באתר הארץ, 25 בנובמבר 2002
- ^ ארי שביט, הקונספירציה היהודית על פי תיאודורקיס, באתר הארץ, 26 באוגוסט 2005
- ^ ארי שביט, רומני ל"הארץ": לא לשלול תקיפה באיראן, באתר הארץ, 27 ביולי 2012
- ^ עדות אישית, באתר הארץ, 1 באוגוסט 2001
- ^ ארי שביט | שיחה עם ציפי לבני, באתר ארי שביט, 2006-12-29
- ^ ארי שביט | שיחה עם רובי ריבלין, באתר ארי שביט, 2003-06-05
- ^ ארי שביט, יועצו הבכיר של שרון: יזמנו את ההתנתקות כדי להקפיא את התהליך המדיני לזמן בלתי מוגבל, באתר הארץ, 5 באוקטובר 2004
- ^ ארי שביט, מירון בנבנישתי: לא יהיו פה שתי מדינות, באתר הארץ, 4 באוקטובר 2012
- ^ ארי שביט, היום שבו מת השלום, באתר הארץ, 12 בספטמבר 2001
- ^ ארי שביט, התנצר בתום השואה וחזר להיות יהודי: זאב שטרנהל בראיון לארי שביט, באתר הארץ, 4 במרץ 2008
- ^ עמוס שוקן, ארי שביט מנציח את הכיבוש, באתר הארץ, 24 במרץ 2014
- ^ Shavit, Ari (2006-01-15). "The General". The New Yorker (באנגלית אמריקאית). ISSN 0028-792X. נבדק ב-2024-09-15.
- ^ ארי שביט, מה קרה לי? מה קרה לכם!, באתר הארץ, 13 בפברואר 2007
- ^ רוני סופר, נתניהו בבר-אילן: מדינה פלסטינית מפורזת לצדנו, באתר ynet, 14 ביוני 2009
- ^ ארי שביט | הזדמנות אחרונה, באתר ארי שביט, 2010-04-19
- ^ ארי שביט, מקבל ההחלטות מתריע: אי אפשר לסמוך על ארה"ב שתתקוף את איראן בזמן, באתר הארץ, 10 באוגוסט 2012
- ^ My Promised Land by Ari Shavit: 9780385521710 | PenguinRandomHouse.com: Books, PenguinRandomhouse.com (באנגלית אמריקאית)
- ^ יוסי ביילין, נבואת יום הדין של ארי שביט, באתר הארץ, 22 בינואר 2014
- ^ Nick Cave's Favorite 50 Books (50 books), www.goodreads.com
- ^ פנימה – פתרונות ישראליים (באנגלית אמריקאית)
- ^ Grace Segers, The New Republic, The New Republic, 2023-06-16 (באנגלית אמריקאית)
- ^ כתבת אמריקנית טוענת: הותקפתי מינית על ידי עיתונאי ישראלי, "חדשות 2", 27 באוקטובר 2016
Danielle Berrin, My sexual assault, and yours: Every woman’s story, JewishJournal, October 19, 2016 - ^ ארי שביט הוא החשוד בהטרדה מינית של עיתונאית אמריקנית, באתר News1 מחלקה ראשונה, 27 באוקטובר 2016.
- ^ נועה פרייס, ארי שביט: "ראיתי במהלך יסודות של חיזור", באתר וואלה, 27 באוקטובר 2016
- ^ העיתונאית משיבה לארי שביט: "הוא לא התנצל על התקיפה המינית. הוא הפעיל כוח פיזי ורמז שהיה רוצה להכניס אותי להריון", באתר ynet, 28 באוקטובר 2016
Danielle Berrin, My response to Ari Shavit’s ‘apology’, JewishJournal, October 28, 2016 - ^ רן בוקר, ארי שביט לא הופיע הערב בערוץ 10, באתר ynet, 28 באוקטובר 2016
- ^ אורן פרסיקו, "מחוייבים לתמוך בניצולים", באתר העין השביעית, 28 באוקטובר 2016.
- ^ "הארץ", ארי שביט מתפטר מ"הארץ"; עדות נוספת התפרסמה בארה"ב, באתר הארץ, 30 באוקטובר 2016.
- ^ שישי עם אילה חסון | התוכניות המלאות| רשת 13, באתר חדשות 13, 21 באוקטובר 2021
- ^ ארי שביט | מרד המושבות: מסע אל שבט רק-לא-ביבי, באתר ארי שביט, 2020-01-31
- ^ איתן אורקיבי, "אנחנו ברגע אלטלני": ארי שביט מוכיח בשער, באתר ישראל היום, 29 במרץ 2023
- ^ ארי שביט, החיסונים: כל הזכויות שמורות לכולנו, בעיתון מקור ראשון, 3 בינואר 2021
- ^ מירב כהן, אורי סלע, יואב איתיאל, שלומי הלר, אלי אשכנזי, ברק רביד, טל שלו, "יום השיבוש הלאומי": המשטרה הפעילה מכת"זית בתל אביב, 11 מפגינים נפצעו, באתר וואלה, 1 במרץ 2023
- ^ מיה סלע, הצלחה גדולה בארה"ב לספרו החדש של ארי שביט, באתר הארץ, 25 בדצמבר 2013
- ^ Edition 2015, Fondation Jan Michalski
- ^ נועה פרייס, מקבל ההחלטות אמר את דברו: ארי שביט מצטרף ל"שישי" עם אילה חסון, באתר וואלה, 17 באוגוסט 2016
- ^ טוריו של ארי שביט, באתר מקור ראשון
- ^ בית שלישי - מעם לשבטים לעם - ארי שביט
- ^ עפר שלח ויואב לימור, שבויים בלבנון, הוצאת ידיעות אחרונות, 2007
- ^ ארי שביט, הערת אזהרה, באתר הארץ, 4 בפברואר 2009
- ^ עיתונות או תועמלנות?, באתר העין השביעית, 5 בפברואר 2009
- ^ בן-דרור ימיני, שפל עיתונאי, באתר nrg, 5 בפברואר 2009
- ^ ארי שביט, חשבון הנפש שלי, באתר הארץ, 9 באוגוסט 2012
- ^ ארי שביט, אנחנו צודקים, באתר הארץ, 24 ביולי 2014
- ^ ארי שביט, פרק קריאה מהספר בית שלישי, באתר הארץ, 10 ביוני 2021
- ^ דן מירון, ארי שביט בארץ להד"ם, באתר הארץ, 28 ביולי 2021
- ^ איתי מאירסון, "בית שלישי": ארי שביט דורש ממלכתיות מחבקת ומכילה, אבל אין דבר כזה, באתר הארץ, 10 באוגוסט 2021
- ^ נועם שיזף, ארי שביט לא מציע תוכנית אמיתית לפתרון המשבר הפוליטי, באתר הארץ, 19 באפריל 2023
- ^ אלוף בן, ארי שביט מציע מלחמה אינסופית. אורי בר-יוסף מעדיף שלום. שניהם מפספסים, באתר הארץ, 30 ביולי 2024
- ^ מלחמה קיומית, באתר עברית