אנטי-ציונות
אנטי-ציונות הוא מונח מורכב ורב-פנים, שמשמעותו התנגדות לתנועה הציונית. אנטי-ציונות הייתה חלק מהמערך הרעיוני של תנועות חברתיות ופוליטיות רבות, לדוגמה בברית המועצות ובמדינות ערב. כיום נעשה שימוש במונח זה גם בשיח הפנים-ישראלי. לאחר הקמת מדינת ישראל נעשה שימוש במונח גם כהתנגדות לקיומה, ולחלופין כהתנגדות להיותה מדינה יהודית.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אנטי-ציונות, ממקורות שונים ומסוגים שונים, התקיימה כתפיסה מודעת לעצמה החל מראשיתה של התנועה הציונית בשלהי המאה ה-19.
התנגדות לציונות כתנועה פוליטית ולקיומה של מדינת ישראל כישות כיישום של הרעיון הציוני, נרשמה בקרב זרמים פוליטיים ואידאולוגיים שונים בעם היהודי, אך כשלעצמה אינה מהווה תנועה או זרם פוליטי מוגדר. תנועות פוליטיות יהודיות דוגמת הבונד, היהדות הרפורמית, אגודת ישראל ואף מקצת זרמי הציונות, הציגו פתרונות חלופיים לאלו שהוצעו על ידי הציונות לבעיית היהודים (בדרך כלל – בעיית היהודים באירופה). אלו נתפסו ותוארו כ'אנטי-ציונות', בעיקר על ידי ציונים בני זמנם ולעיתים נדירות גם על ידי עצמם (בולטת בעניין זה היא עמדתו של רבי יואל טייטלבוים, שראה בציונות "מעשה שטן" וחטא שהוביל לשואה). תנועות אלו דעכו לאחר מלחמת העולם השנייה והקמת מדינת ישראל. מרבית הזרמים היהודים התנגדו לציונות בראשיתה, החל באורתודוקסיה וכלה ביהודים החילונים. חלק מהזרמים שינו את יחסם ביחס לציונות עד לשנות השלושים של המאה העשרים באופן מלא או חלקי, כמו היהדות הרפורמית שתומכת כיום בציונות. בין הבולטים במתנגדי הציונות בעולם היהודי כיום ניתן לציין את העדה החרדית, שאינה מכירה בסמכותה של המדינה הציונית הריבונית, קבוצת נטורי קרתא, וכן אינטלקטואלים יהודים שונים מהמערב כמו נועם חומסקי.
בעולם הלא-יהודי התקיימו מגוון נרחב של ארגונים, תנועות, זרמים אינטלקטואליים ואף מדינות האוחזות באנטי ציונות תכופות עם סטריאופטים על הציונות או על היהודים עם גוון מובהק של אנטישמיות. לעיתים קרובות הטענות נגד הציונות השתנו לפי אופיה הנתפס של הציונות והאידאולוגיה הדומיננטית באותו מרחב. לדוגמה בשנות ה-20–50 של המאה ה-20 האשימו גורמים ערבים וכן אנטי-ציונים יהודים את הציונות בכך שהיא נציגה של הקומוניזם העולמי או של האתאיזם. מאוחר יותר, בעקבות תהליכי התקרבות בין ברית המועצות למדינות ערב, ואופי דתי יותר של הציונות ושל מדינת ישראל, האשימו גורמים ערבים את הציונות כסוג של פאשיזם יהודי או סוג של אימפראליזם מערבי או אמריקאי.
החל מ-1881 גורמים ערבים ומוסלמים במזרח התיכון ביטאו תפיסה אנטי-ציונית ששולבה לעיתים קרובות בטענות ופעולות אנטישמיות. אחד הנימוקים המרכזיים לכך היא תפיסת הציונות כביטוי של אימפראליזם או קולונאליזם מצד גופים זרים. לטענת הערבים, היהודים הציונים הם לא מי שהם מתיימרים להיות אלה נציגים של אימפריה זרה או קבוצה נסתרת (כמו זקני ציון), שמנסים להשתלט על המזרח התיכון או העולם כולו. פליטים יהודים שברחו מהפרעות ברוסיה של 1881 תוארו כנציגים של האימפריה הרוסית, היריבה הראשית של האימפריה העות'מאנית באותה תקופה. "מלחמת השפות" בטכניון בשנים 1913–1922 (שאלה אם ללמד במוסד בגרמנית או עברית) הובילה לטענה מצד העיתונות הערבית בישראל כי היהודים הם נציגים של האימפריה הגרמנית. מאוחר יותר, בזמן הקמת מדינת ישראל ב-1948 טענה מצרים בהכרזת המלחמה שלה נגד ישראל, כי הזיקה של ישראל לכוחות אתאיסטים וסוציאליסטים (לדוגמה הקיבוצים, מפלגות כמו מפא"י, מפ"ם) והתמיכה מצד ברית המועצות בהקמת המדינה נובעים מכך שישראל היא נציגה של הקומוניזם העולמי ובת ברית של ברית המועצות.[1] מאוחר יותר הציונות הוצגה בעולם המוסלמי והערבי כ"שטן הקטן" – נציגה באזור של "השטן הגדול" – ארצות הברית. הסנטימנט האנטי ציוני לא נשאר בגדר מילים בלבד. אלה היווה רקע לפוגרומים, פיגועי טרור ומלחמות החל משנות ה-80 של המאה ה-19. החל מהתקפת פתח תקווה ב-1886, וביתר שאת מאז שנות ה-20 של המאה ה-20 – במאורעות תר"פ, מאורעות תרפ"א ומאורעות תרפ"ט.
בשנות ה-30 וה-40, ההתנגדות לציונות וליהדים בכלל הובילה לגל של תמיכה באידאולוגיה ובשלטון הנאצי במוקדים שונים במזרח התיכון, כולל עיראק וערבים בישראל. שני הפוליטיקאים הערבים הבולטים ביותר ששיתפו פעולה עם הנאצים היו "המופתי הגדול של ירושלים", אמין אל-חוסייני,[2][3] וראש ממשלת עיראק רשיד עאלי אל-כילאני.[4][5] בהמשך התנגדו נציגי הערבים בישראל ומדינות ערב להקמת מדינת ישראל וניסו לחסל אותה במהלך מלחמת העצמאות בשנים 1947–1949. על רקע התנגדות לציונות עלתה הפופולריות של אנטישמיות במזרח התיכון ואנטישמיות מוסלמית והדבר הוביל לטיהור אתני של כמעט כל היהודים מהמזרח התיכון, בו היגרו, גורשו או ברחו כ-850 אלף יהודים, לאחר שמשפחותיהן חיו במרחב זה במשך מאות ולפעמים אלפי שנים.
התנגדות לציונות, ושאיפה לחסל את ישראל בכוח, קיימת עד היום בקרב גורמים ערבים ומוסלמים רבים, סונים ושיעים, כולל איראן, חות'ים, סוריה, עיראק, לוב ומדינות נוספות וכן בקרב ארגוני טרור פלסטינים וארגוני טרור איסלאמיים כמו חזבאללה. בעוד חלק מהמדינות במזרח התיכון כמו מצרים, ירדן וחלק ממדינות המפרץ הסכימו להכיר בקיומה של ישראל, אם כי גם בהן יש לעיתים קרובות התנגדות עממית ותקיפה להמשך קיומה של מדינת ישראל וטענות לפיהן הציונות היא גזענות, נציגות של כוח אימפריאליסטי זר ועוד.
אנטי ציונות התקיימה בתקופות מסוימות, גם במסגרת אימפריה העות'מאנית. ברית המועצות אף שזו תמכה בהקמת מדינת ישראל בשנת 1948, היא רדפה ציונים החל מזמן הקמתה, ופעילים ציונים היו עלולים להעצר ולהאסר. כך פעילי השומר הצעיר שיסדו בהמשך את קיבוץ אפיקים נעצרו ונכלאו בשנות ה-20.[6] פעילים ציונים רבים נאסרו או הוגלו לסיביר וכונו אסיר ציון. הנודעים בהם כוללים את אנטולי שרנסקי, אידה נודל, אדוארד קוזנצוב, יצחק שקולניק (אשכול), דב שפרלינג, סילווה זלמנסון, יוסיף (יוסף) מנדלביץ', יולי אדלשטיין, יוסף שניידר, איגור בוריסוב, מרק נשפיץ ושמעון שפירא. אחרוני אסירי ציון בברית המועצות שוחררו בשנת 1986 עם הכרזתו של מנהיג ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב על מדיניות הגלאסנוסט.
אנטי ציונות הייתה קיימת גם בתנועה הנאצית. אדולף היטלר כתב בספרו "מיין קאמפף":
- "(היהודי) מודה בהלכי המחשבה הלאומניים והפוליטיים שלו ללא רתיעה. חלק מגזעו מודה בגלוי בהיותו עם זר, אך גם בכך טמון שקר, כי בעוד הציונות מנסה לאחז את עיני העולם באומרה, שהרהורי התשובה הלאומיים של היהודים ימצאו סיפוקם ביצירת מדינה פלשתינאית – מערימים היהודים פעם נוספת על ה"גויים" המטומטמים. הם אינם מתכוונים כלל לבנות מדינה יהודית בפלשתינה כדי להתיישב בה, אלא כל שאיפתם היא לקיים מרכז ארגוני למעשי ההונאה שלהם בממדים בין-לאומיים; מרכז ריבוני מוגן בפני התערבותן של מדינות אחרות, כלומר, מקלט לנבלים ובית־ספר גבוה לטיפוח נוכלים".[7]
בראשית המאה ה-21, ניתן למצוא התנגדות שיטתית לציונות פוליטית ואינטלקטואלית בעיקר בעולם הערבי והמוסלמי.
אנטי ציונות או התנגדות לציונות משמשת בפוליטיקה ובשיח הפנים-ישראלי גם לאפיון וביקורת המחזיקים בתפיסות עולם החלוקות על התפיסה הציונית כתפיסה לאומית-יהודית או מתנגדים לקיומה של מדינת ישראל באופייה הנוכחי. כמו כן, היא משמשת בשיח הכללי העולמי לאפיון אישים, ארגונים ומדינות, המתנגדים לקיומה או לזכות קיומה של מדינת ישראל, שמכונה לעיתים "הישות הציונית" או "האויב הציוני" בידי אותם גורמים.
קבוצות שונות המתנגדות לציונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההתנגדות לציונות הייתה מראשיתה גם התנגדות פנימית בקרב היהודים עצמם, וגם התנגדות חיצונית של קבוצות אחרות שהתנגדו למטרותיה. קבוצות אלו ומניעיהם היו שונות זו מזו.
ביקורת פנימית (יהודית):
הקבוצה | סיבת ההתנגדות |
הבונד | האיגוד הכללי של הפועלים היהודיים ברוסיה, ליטא ופולין הוקם בסוף המאה ה-19 וזכה לכינוי בונד. זו הייתה תנועה סוציאליסטית יהודית שזכתה להשפעה רבה בעיקר בקרב יהודי פולין. הביעה התנגדות לרעיון עזיבת המדינות בהם יושבים היהודים ולוויתור על תרבות היידיש. תמכה באוטונומיה ליהודים בארצות מושבם, בחיזוק זהות יהודית חילונית ובקידום שוויון חברתי. |
השתלבות במדינות המערב | דחיית הרעיון של לאומיות יהודית, תפיסת היהדות כדת ולא כלאום. תמיכה בהשתלבות יהודים כפרטים בתוך מדינות המערב הליברליות. כך למשל כתב נתנאל רוטשילד בשנת 1903 במכתב להרצל: "אומר לך בכנות מוחלטת: אני אראה בחלחלה את ייסודה של קולוניה יהודית במלוא מובן המילה. קולוניה שכזאת תהיה גטו, עם כל הדעות הקדומות של גטו. מדינה יהודית קטנה, קטנונית, אדוקה ואי־ליברלית, אשר תדחה מתוכה את הנוכרי ואת הנוצרי".
חלק מהדוגלים בעמדה זו חששו כי הציונות עלולה לערער את מעמדם של היהודים במדינות בהם הם נהנים משוויון זכויות. |
קבוצות חרדיות |
בתחילה מרבית החרדים התנגדו לציונות. הם לא אהבו את אופייה החילוני של זרמים מרכזיים בתוכה, הם חששו מפני תגובת הגויים ללאום יהודי, לשיטתם יש איסור (דתי) על דחיקת הקץ (ניסיון להביא את הגאולה באמצעות פעולה אנושית) בשל ג' השבועות המופיעות בשיר השירים (על פי פרשנות של אחד ממדרשי חז"ל). עם זאת קבוצות של חרדים לא הביעו התנגדות להקמת מדינה יהודית כשעמדו בפני הוועדה האנגלו-אמריקאית בשנת 1946. חלק מהחרדים הנקראים העדה החרדית שמרו מאז ועד היום על התנגדות ברורה לציונות. |
כנעניוּת | קבוצה של יהודים חילונים בארץ ישראל (לפני קום המדינה ואחריה) שקראו להעדפת הקשר בין יהודים ללא-יהודים בארץ ישראל על פני הקשר בין היהודים בארץ לקהילות יהודיות ברחבי העולם. היו בשיא כוחם בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים. יונתן רטוש היה ממנהיגי הקבוצה. לעיתים קרובות העדיפו את הכינוי "עברים" על פני "יהודים". |
ביקורת פנימית וחיצונית (גם וגם):
פוסט-ציונות | שני זרמים עיקריים: (1) טענה כי הציונות הייתה נכונה לשעתה, אך אינה רלוונטית עוד, כיוון שמטרותיה העיקריות הושגו, ולפיכך יש להתרכז ביצירת חברה אזרחית ישראלית, שתהיה חברה שוויונית, צודקת ושוחרת שלום. במיוחד יש לדאוג לשילובם של לא-יהודים החיים בישראל בחברה הישראלית. (2) טענה כי הציונות היא תנועה קולוניאליסטית שגרמה עוול לפלסטינים וליהודים מזרחים, ולפיכך יש לזנוח את עקרונותיה, ולבסס את מדינת ישראל כמדינת כל-אזרחיה ועל עקרונות הומניסטיים. חלק מהשמאל הפוסט ציוני תומך ברעיון שתי מדינות לאומיות (ישראל ופלסטין), וחלקו תומך בהקמת מדינה אחת דו-לאומית. |
שמאל קומוניסטי, אנרכיסטי ואנרכו-קומוניסטי | מתנגדים לרעיון הלאומיות בכלל ולציונות בפרט כתנועה לאומית. רואה בציונות חלק מהמדיניות הקולוניאליסטית של מדינות אירופה במאות שעברו. השמאל הקומוניסטי והאנרכיסטי רואה בכל אידאולוגיה היררכית כהרסנית ומזיקה לכלל ולפרט, וקוראת לבטל כל חוק אשר מתעדף את הגזע היהודי, כגון חוק השבות. |
שמאל רדיקלי אנטי ציוני | סבורים שהציונות היא תנועה קולוניאליסטית שגרמה עוול לפלסטינים, תומכים בהפיכתה של ישראל למדינת כל אזרחיה או בפירוק מדינת ישראל והקמת מדינה דו-לאומית שתקיים שוויון מלא לכל אזרחיה ותקנה להם זכויות אינדיבידואליות וקבוצתיות. |
ביקורת חיצונית (זרה):
הקבוצה | סיבת ההתנגדות |
התנועה הלאומית הפלסטינית | בעבר שלטה בתנועה הלאומית הפלסטינית תפיסה לפיה יש לשלוט בכל ארץ ישראל (פלסטין) ולא להיות כפופים לשלטון זר. כיום עמדה זו שנויה במחלוקת בין חלקים שונים של התנועה הלאומית. אלו המסכימים לפתרון שתי מדינות, פלסטין וישראל, רוצים כי מדינת ישראל תקיים שוויון מוחלט לאזרחיה הערבים ואינם מסכימים להגדרתה של ישראל כמדינה יהודית. |
התנועה הלאומית הערבית | תפיסה שעל-פיה שטח ישראל הוא חלק מהטריטוריה הלאומית הערבית, התנגדות לישראל על רקע היותה נטע זר במזרח התיכון. רואים בה נציגה של האימפריאליזם המערבי. תומכים בזכויותיה של התנועה הלאומית הפלסטינית. |
אסלאם פונדמנטליסטי | מאמינים כי ארץ ישראל (פלסטין) היא חלק מ'ארץ האסלאם'. מדינת ישראל מצויה בתוך מרחב מוסלמי ולכן השלטון בה חייב להיות מוסלמי. לצד אלו המאמינים כי ארץ פלסטין צריכה להיות נקייה מיהודים,[8] ישנם גם כאלו שסוברים כי יהודים יכולים לחיות בארץ כ'עם הספר' (ד'ימי) ולשמור על אמונתם הדתית, אך לקבל את השלטון המוסלמי על הארץ. |
נאו-נאציזם/עליונות לבנה | רואים בציונות ובמדינת ישראל מעין המשך של ניסיונות היהודים להשתלט, כביכול, על העולם בדרכים עקלקלות ולאיים על המשך קיומו של הגזע הלבן. |
אנטי-ציונות כאנטישמיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערכים מורחבים – האנטישמיות החדשה, מבחן שלושת ה-D-ים לאנטישמיות, אנטישמיות בתקופת מלחמת חרבות ברזל
בתחילת המאה ה-21 פרץ גל של אנטישמיות בחלקים נרחבים בעולם שהתבטא ברטוריקה מסיתה נגד ישראל ופעולות אלימות נגד יהודים ברחבי העולם, בהם תנועת ה-BDS. הרטוריקה נגד ישראל קיימה את תנאי מבחן שלושת ה-D-ים לאנטישמיות – דה-לגיטימציה (Delegitimization) דמוניזציה (Demonization) ומוסר כפול (Double standards) – ושללה את זכותה של מדינת ישראל להתקיים ואת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. גל זה של אנטישמיות, שהגדיר את עצמו כ"אנטי-ציונות" כונה האנטישמיות החדשה, ולובה עם התלקחות מחודשת של הסכסוך הפלסטיני–ישראלי בשנים אלו.
קוטלר מגדיר "אנטישמיות קלאסית או מסורתית" כ"הפליה כנגד, שלילת זכויות או תקיפת יהודים ושלילת זכותם לחיות כחברים שווי-זכויות בקרב החברה בה הם גרים", ואת "האנטישמיות החדשה" כ"הפליה כנגד זכותו של העם היהודי לחיות כאומה שווה זכויות בקרב משפחת העמים – שלילת ותקיפה אף של זכותו של העם היהודי לחיות – כאשר ישראל היא בעצם היהודי הקולקטיבי בקרב האומות."[9]
פרלמנטים במערב קובעים שאנטי-ציונות שווה לאנטישמיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעקבות גל תקריות אנטישמיות בצרפת ב-2019 אמר נשיא צרפת עמנואל מקרון שצרפת "תגדיר אנטי-ציונות כצורה מודרנית של אנטישמיות".[10] ב-3 בדצמבר 2019 אישר הפרלמנט הצרפתי החלטה הקובעת שאנטי-ציונות ושנאת מדינת ישראל הן סוג של אנטישמיות.[11]
במאי 2019 אישר הבונדסטאג בגרמניה החלטה המגדירה את ארגון ה-BDS כארגון אנטישמי. ההחלטה קוראת למשרדים ממשלתיים לא לשתף פעולה ואף לעצור כל מימון לארגונים המקדמים חרמות או דה-לגיטימציה של ישראל.
בדצמבר 2023 אישר בית הנבחרים של ארצות הברית את החלטה HR-894 שמגנה בתוקף את העלייה באנטישמיות בארצות הברית וכן מצהירה באופן חזק וברור שאנטי-ציונות היא אנטישמיות.[12]
טענות נגד
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי ההיסטוריון הישראלי דימיטרי שומסקי, כל עוד "הציונות העכשווית פירושה המשך ההתנחלות והידוק השלטון הישראלי היהודי בין הים לירדן", אז הגדרת אנטי-ציונות כאנטישמיות אינה רק מופרכת, אלא "מסכנת את העם היהודי".[13]
לפי גדעון לוי, עיתונאי "הארץ", "לא ייתכן שדווקא הלוחמים בגזענות יוקעו כגזענים מזן אנטישמים. מחוק השבות ועד לחוק הלאום, מהטיהור האתני ב-1948 ועד לטיהור האתני של בקעת הירדן ודרום הר חברון ב-2021, קיצור תולדות הציונות".[14]
ההיסטוריון אילן פפה מחזיק בעמדה כי דווקא ההתנגדות לגזענות מובילה להתנגדות לציונות. לדבריו, "הנכבה התרחשה בגלל אופיו האידאולוגי של המפעל הציוני. שילוב של לאומיות רומנטית (אנ'), הקובעת השתייכות ללאום על פי קשר דם או דת, עם קולוניאליזם התיישבותי הרואה ביליד את המכשול העיקרי להצלחת ההתנחלות בארץ החדשה. שתי הפריזמות הללו התבטאו מאז ראשית הציונות בדה-הומניזציה של הפלסטינים. במקרה הטוב הם זרים שמקומם אינו בארץ, ובמקרה הגרוע הם מסתננים וכובשים שהשתלטו במרמה על המולדת".[15] פפה טוען למדיניות ציונית של טיהור אתני.[16]
על פי ההיסטוריון הישראלי עמר ברטוב, לממשלת ישראל ולתומכיה יש "אינטרס גדול לטשטש את ההבחנה שבין ביקורת כלפי ישראל לבין אנטישמיות, על מנת לצבוע כל ביקורת מהותית כלפי יחסה של מדיניות ישראל לפלסטינים", וכי הם סבורים ש"ביקורת על הציונות היא אנטישמית ובית הדין הבינלאומי הוא כמובן וכמובן אנטישמי". לטענתו, תומכי ישראל כבר הגיעו למצב בו "כמעט כל ביקורת נגד ישראל יכולה להיות מוגדרת כאנטישמית".[17]
לפי קרולינה לנדסמן, עיתונאית "הארץ", הטענה כי אנטי-ציונות היא בהכרח אנטישמית גורמת להצגה של הכיבוש כלגיטימי, על ידי "שחרור מוחלט מאחריות של אותו קורבן היסטורי, גם כאשר הוא רחוק מלהיות קורבן, גם כאשר הוא בעמדת כובש".[18]
ביקורת על עמדות אנטי-ציוניות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפובליציסט בן-דרור ימיני מרבה לכתוב, מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה, על האנטישמיות החדשה ונגד מה שהוא רואה כהסתה נגד ישראל בעולם מצד פלסטינים, פעילי שמאל רדיקלי ואחרים. הוא מכנה זאת "תעשיית השקרים"[19] ו"אנטישמיות במסווה של אנטי-ציונות" או "אנטישמיות פוליטיקלי קורקט".[20] לטענתו, השנאה לישראל והאנטי-ציונות הקיצונית שנהפכו לרווחות בעשור האחרון, הן למעשה ביטוי חדש לאנטישמיות הקלאסית, והשנאה המסורתית ליהודים מתועלת לשנאה כנגד ישראל.
הפובליציסט גרשון הכהן טוען שההשוואה בין ציונות לקולוניאליזם מופרכת, משום שמשטר המנדטים מבוסס על סעיף 22[21] לאמנת היסוד של חבר הלאומים, השואב השראתו מ-14 הנקודות של וילסון, המגדיר את חבר הלאומים כאנטי-קולוניאלי,[22] מצהיר בפתיח לכתב המנדט בהכרת משפט העמים בזכותו ההיסטורית של העם היהודי לשוב ולבנות בית לאומי במולדתו ההיסטורית ולהתיישב בה מן הירדן לים, כמתואר בהצהרת בלפור.[23]
אלן דרשוביץ כותב בספרו 'כתב הגנה' שישראל מורכבת בעיקרה מפליטי דיכוי אנטישמי באירופה הקולוניאלית ובמדינות האסלאם במזה"ת ואפריקה וצאצאיהם המממשים זכותם להגדרה עצמית במולדתם ההיסטורית שלא כצרפתים בצפון אפריקה או ההולנדים תאבי ההתפשטות באינדונזיה. לו היו אותם פליטים סוציאליסטים ואידיאליסטים שליחי האימפריאליזם היו צריכים להניף את דגלי הצאר הרוסי או משטרים אנטישמיים כפולין וליטא מהם הגיעו. כלי נשק לא היו בידם, גם לא אמצעי יצור. את האדמה שעיבדו רכשו מסוחרי קרקעות בכסף מלא. אם כבר השוואה יש להשוותם למתיישבים האמריקנים הראשונים שנמלטו מרדיפות דתיות באירופה.[24] המעצמות הקולוניאליות עשו כל שלאל ידן כדי למנוע הקמת מולדת יהודית: "בכל מקום במערב התנגדו לציונים משרדי חוץ, משרדי הגנה והעסקים הגדולים", הפליטים היהודים אשר באו לחיות בארץ ישראל נדרשו להתגבר על האימפריאליזם הטורקי, הבריטי והפאן ערבי כדי להשיג הגדרה עצמית כך לדברי ההיסטוריון הבריטי פול ג'ונסון.[25]
מוסיף דרשוביץ שכל תוכניות החלוקה לא שיקפו קולוניאליזם או אימפריאליזם אלא היו מן הדוגמאות הראשונות להגדרה עצמית מבית מדרשו של וודרו וילסון ופרוגרסיבים אחרים רבים. לעומת זאת, הקמת עבר הירדן היא מעשה קולוניאליסטי אימפריאליסטי והגירוש הרשמי של יהודים ממנה מעשה של גזענות בוטה. התביעה היהודית לריבונות באזור היהודי של ארץ ישראל שהקצו לה האומות המאוחדות ודאי תואמת יותר את עקרון ההגדרה העצמית מאשר התביעה ההאשמית למשול ברוב פלסטיני בירדן.[26]
ד"ר מור אלטשולר, בהמשך לאסכולה הירושלמית עליה נמנו ההיסטוריונים זלמן שזר ובן ציון דינור, טוענת שתפיסת הציונות כתנועה לאומית/לאומנית פרי ההתעוררות הלאומית במחצית השנייה של המאה ה-19 באירופה מוטעית ברובה הגדול ומכאן, הטענה שהציונות תנועה קולוניאליסטית, שבאה לגזול אדמתו של עם אחר, שקר. אלטשולר טוענת שרעיונות הגאולה בארץ ישראל מתחילים לכל המאוחר במאה ה-16 ורעיון התחיה הציונית עומד על כתפי רצף העליות המשיחיות עד לסוף המאה ה-19. העלייה המשיחית האחרונה, אעלה בתמר, נושקת למה שנחשבת העלייה הציונית הראשונה, עליית הבילויים.[27]
ההיסטוריון שלמה בן עמי טען שהפלסטינים לוקים בתפיסה מעוותת של הציונות, ובמוקדה חוסר יכולת או אי רצון להכיר בה כתנועה לאומית אותנטית והתעקשות לתארה כישות קולוניאלית מלאכותית שנוצרה בעקבות "מזימה אימפריאליסטית מערבית".[28][דרושה הבהרה]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- פוסט-ציונות
- יחס החרדים לציונות
- נאו-ציונות
- הישות הציונית
- תאוריות הקשר על הכוזרים והיהודים
- האנטישמיות החדשה
- החרם הערבי
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אלחנן יקירה, פוסט-ציונות, פוסט-שואה, הוצאת עם-עובד, תל אביב, 2006.[29]
- אוריה שביט, אופיר וינטר, אויבי, מורי: הציונות וישראל במשנתם של אסלאמיסטים וליברלים ערבים, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2013.
מאמרים
- אוריאל אבולוף, על המדינה היהודית כמדינה זרה, ארץ אחרת 55, תש"ע, עמ' 32–37.
- נפתלי אילתי, האם אנטי ציונות היא אנטישמיות? שנה בשנה, תשנ"ב–1992, עמ' 348–362.
- מרדכי אלטשולר, הציונות והשמאל האנטי-ציוני בקרב יהדות רוסיה, בתוך: חיים אבני, גדעון שמעוני (עורכים), הציונות ומתנגדיה בעם היהודי, הספרייה הציונית, ירושלים, תש"ן, עמ' 161–172.
- רוברט ויסטריך, אירופה של התכחשות לאמת, אנטי-ציונות ואנטישמיות, האומה 162, תשס"ו, עמ' 17–26.
- גרשון נראל, אנטי-ציונות ב"כנסייה האלקטרונית" של הנצרות הפלסטינית, מחניים 15, תשס"ד, עמ' 77–87.
- דריוש סטולה, המסע האנטי-ציוני בפולין, 1967–1968: אנטי-ציונות כמכשיר פוליטי רב-תכליתי, בתוך: מירי פז (עורכת ומתרגמת), החשבון הפולני: עימות עם זיכרון (סדרת קו אדום), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007, עמ' 183–195.
- אנת פלוצקר, יהודים כגיס חמישי: המסע האנטי-ציוני בפולין, 1967–1968, זמנים 116, 2011, עמ' 90–101.
- אניטה שפירא, אנטישמיות ואנטי-ציונות בישראל, בתוך: אליעזר בן רפאל, אבי בראלי, מאיר חזן, עופר שיף (עורכים), היהודים בהווה: כינוס ופיזור – בהוקרה ליוסף גורני, 2009, עמ' 75–96.
- אהוד שפרינצק, אנטי ציונות: מדה-לגיטימציה לדה-הומניזציה, כיוונים 25, תשמ"ה–1985, עמ' 43–54.
- נחום סוקולוב, "משבת לשבת" (ה"האורח לשבת" עורך דיאלוג פארודי עם נציג מפלגה אנטי-ציונית), הצפירה, 23 בינואר 1903
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מרדכי בר-און, פוסט-ציונות ואנטי-ציונות: הבחנות, הגדרות, מיון הסוגיות וכמה הכרעות אישיות, ציונות – פולמוס בן זמננו, 1996, עמ' 475–508
- דליה לוי, אור לישרים: מניפסט אנטי-ציוני – ותגובות אחדות, הציונות י"ט, תשנ"ה–1995, עמ' 31–65
- שלום רצבי, אנטי-ציונות ומתח משיחי בהגותו של רב שלום דובער, הציונות כ, 1996, עמ' 77–101
- אליעזר שביד, בין פוסט-ציונות לאנטי-ציונות, כיוונים חדשים 23, 2010, עמ' 132–145, באתר ההסתדרות הציונית העולמית
- אבי בקר, הדה-לגיטימציה של ישראל: דת חילונית חדשה, כיוונים חדשים 24, תשע"א–2001, עמ' 35–54, באתר ההסתדרות הציונית העולמית
- רוני שטאובר, אנטי-ציונות כביטוי לשנאת היהודים לאחר השואה, משואה ל"א, תשס"ג–2003, עמ' 37–53
- אתר נטרונא, ספרים ומאמרים אודות אנטי-ציונות
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Colonizers? Communists? Czarists? | Haviv Rettig Gur on What Arabs Got Wrong About Jewish Refugees, ריאיון בערוץ "Israel: State of a Nation with Eylon Levy", באתר יוטיוב (אורך: 46:48), 29 בפברואר 2024
- ^ Mallmann, Klaus-Michael; Martin Cüppers (2010). Nazi Palestine: The Plans for the Extermination of the Jews in Palestine. Krista Smith (translator). Enigma Books. ISBN 978-1-929631-93-3.
- ^ "The Mufti and the Führer". JVL. נבדק ב-2010-09-14.
- ^ McKale, Donald M. (1987). Curt Prüfer, German diplomat from the Kaiser to Hitler. Kent State University Press. p. 168. ISBN 978-0-87338-345-5.
- ^ "The Farhud". United States Holocaust Memorial Museum. נבדק ב-2010-09-14.
- ^ הביתה (ספר), אסף ענברי
- ^ אדולף היטלר, מיין קאמפף, מהדורת 1935, בתוך: יחיעם ויץ, "עליית הנאציזם", בתוך: דן מכמן, חגית כהן, בימי שואה ופקודה – מקראה, האוניברסיטה הפתוחה, חלק א, יחידה 3, עמ' 212.
- ^ ג'יהאדיסטים וקבוצות אחרות שמאמינות בפרשנות דומה לחדית' העצים והאבנים
- ^ Irwin Cotler,Making the world 'Judenstaatrein', The Jerusalem Post, Feb. 22, 2009
- ^ ynet, מקרון: "אנטי-ציונות היא אנטישמיות מודרנית", באתר ynet, 21 בפברואר 2019.
- ^ דן לביא, החלטה היסטורית של הפרלמנט הצרפתי: אנטי ציונות היא אנטישמיות, באתר ישראל היום, 3 בדצמבר 2019.
- ^ ברוב של 311 נגד 14: בית הנבחרים האמריקני אישר החלטה שקובעת – אנטי ציונות היא אנטישמיות, באתר ערוץ 7, 6 בדצמבר 2023
- ^ דימיטרי שומסקי, הגדרת אנטי ציונות כאנטישמיות מסכנת את העם היהודי, באתר הארץ, 17 בדצמבר 2019
- ^ גדעון לוי, מותר להיות אנטי־ציוני, גדי טאוב, באתר הארץ, 31 בינואר 2021
- ^ אילן פפה, הנכבה איננה רק טיהור אתני, היא דה-הומניזציה של עם, באתר "שיחה מקומית", 14 במאי 2018
- ^ איתמר ענברי, 'מה שישראל ביצעה ב-48' הוא טיהור אתני', באתר nrg, 9 באוקטובר 2006
- ^ עמר ברטוב, בין אנטישמיות לביקורת לגיטימית, באתר הארץ, 28 במרץ 2021
- ^ קרולינה לנדסמן, אין ביקורת על ישראל, הרי כולם אנטישמים, באתר הארץ, 14 בספטמבר 2018
- ^ בן-דרור ימיני, "The trap of self-delusion", nrg (המאמר באנגלית).
- ^ נעמי לויצקי ובן-דרור ימיני, בן-דרור, תרגיע, nrg , 30.4.210. ציטוט: "עמדת המוצא שלי היא שהאנטי-ציונות, בחלקה הגדול, היא אנטישמיות פוליטיקלי-קורקט."
- ^ "אהבת-אדם של סעיף 22" בפי חיים ארלוזורוב
- ^ [ https://school.kotar.cet.ac.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=101102944#131.0.0.default ואלה תולדות מסורת ומודרנה בעת החדשה בתולדות העמים ובתולדות ישראל], מט"ח, 2014, עמ' 130
- ^ גרשון הכהן, מאה שנה למסמך בלפור, ליברל, 12 בפברואר 2017
- ^ אלן דרשוביץ, ישראל כתב הגנה, מטר הוצאה לאור, הדפסה שמינית, תשע"א, 2010, עמ' 26-24
- ^ Paul Johnson, Modern Times: The World from the Twenties to the Nineties, New York, Harper & Raw, 1983, p. 485
- ^ אלן דרשוביץ, ישראל כתב הגנה, מטר הוצאה לאור, תשע"א, 2010, עמ' 79-78
- ^ למי קראת קולוניאליסט?! דיון היסטורי מרתק עם ד״ר מור אלטשולר, ראיון בערוץ "ד"ר רועי יוזביץ'", באתר יוטיוב (אורך: 1:18:07), 17 ביולי 2024
- ^ מיכאל מילשטיין, חברות שהובסו במלחמה פנו לחשבון נפש. הפלסטינים פועלים אחרת, באתר הארץ, 8 בנובמבר 2023
- ^ פוסט-ציונות, פוסט שואה באתר הוצאת עם-עובד