אלכסנדר הגדול

אלכסנדר השלישי, מלך מוקדון
Αλέξανδρος Γ΄ ο Μακεδών
	פסלו של אלכסנדר הגדול
	פסלו של אלכסנדר הגדול
לידה	ככל הנראה 20 או 21 ביולי 356 לפנה"ס; פלה שבמוקדון
פטירה	ככל הנראה 10 או 11 ביוני 323 לפנה"ס (בגיל 33); בבל
מדינה	מוקדון
מקום קבורה	במקור באלכסנדריה; כיום מקום הקבורה אינו ידוע בוודאות
עיסוק	מצביא, מדינאי
בן זוג	ייתכן שהפאיסטיון
בת זוג	סטטירה השנייה, פריסתיס השנייה, רוקסנה
	336 לפנה"ס – 323 לפנה"ס; (כ־13 שנים)
	→ פיליפוס השני

ערך זה עוסק במלך מוקדון במאה ה-4 לפני הספירה, מגדולי המצביאים בהיסטוריה, מבשר התרבות ההלניסטית. אם התכוונתם לסרט, ראו אלכסנדר הגדול (סרט).

המונח "אלכסנדרוס" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו אלכסנדרוס (פירושונים).

אלכסנדר השלישי ממוקדון, המוכר יותר כאלכסנדר הגדול (ביוונית: Αλέξανδρος ο Μέγας), והידוע בעברית גם כ"אלכסנדר מוקדון" (ביוונית: Αλέξανδρος ο Μακεδών; ככל הנראה 20 או 21 ביולי 356 לפנה"ס^[4] – 10 או 11 ביוני 323 לפנה"ס) היה מלך מוקדון, ומגדולי המצביאים והמדינאים של העת העתיקה.^[5] כיבושיו הנרחבים כללו את ערי המדינה של יוון העתיקה, כל שטחה של האימפריה הפרסית, מספר אזורים במרכז אסיה ואף חלקים מתת-היבשת ההודית.^[6]

אלכסנדר תואר כגבר אתלטי, אמיץ ויפה תואר,^[7] אולם ככל הנראה שזורים בתיאורים אלו גם דברי חנופה. רבים, במיוחד במצרים, סגדו לו, אם כי רבים מקרב האריסטוקרטיה היוונית-מוקדונית סירבו בתוקף להשתחוות לו. אישיותו והישגיו של אלכסנדר שימשו מופת לאישים מפורסמים רבים לאורך ההיסטוריה, שאחד מהבולטים בהם הוא יוליוס קיסר.

על אף שמת בגיל צעיר (33), הותיר אלכסנדר הגדול חותם משמעותי על ההיסטוריה. כיבושיו הנרחבים פתחו תקופה חדשה בתולדות האנושות – התקופה ההלניסטית. חזונו של אלכסנדר, שכלל שילוב המזרח עם המערב, שילוב תרבות, דת, מנהגים וקשרי משפחה, בא לידי ביטוי בתרבות ההלניסטית שמיזגה את יסודותיה של תרבות יוון העתיקה עם תרבויות בני המקום. השפעותיה של התרבות ההלניסטית בתחום האמנות, הפילוסופיה ובתחומים אחרים ניכרים עד עצם היום הזה.

ילדות ועלייה לשלטון

ילדותו ונעוריו

אלכסנדר השלישי נולד בעיר פלָה, בירת מוקדון, לפיליפוס השני, מלך מוקדון ולאשתו הרביעית, אולימפיאס, נסיכה מאפירוס השכנה. בתקופת ילדותו הייתה מוקדון ארץ ברברית או, במקרה הטוב, ברברית למחצה^[8] בעיני היוונים.^[9] עם זאת, התרבות המוקדונית העתיקה הייתה קרובה לתרבות היוונית העתיקה,^[10] והיחס היווני נבע בעיקר מהתנשאות וממאבק פוליטי בין פיליפוס והיוונים.^[11] עד תקופת שלטונו של אביו, היה השלטון במוקדון רופף ותרבותה הייתה נחותה יחסית לזו היוונית. הארץ הייתה חקלאית ברובה, עריה היו מעטות ותפקידה בפוליטיקה היוונית היה שולי. כל זה השתנה עם עלייתו של פיליפוס לשלטון, עת בה תפסה מוקדון עמדת בכורה באזור. פיליפוס עשה רבות לחיזוק ממלכתו, העביר אוכלוסייה לערים, וחיזק את קשרי המסחר עם הארצות השכנות.

הוריו ייחסו חשיבות רבה לחינוכו ולאימונים הצבאיים שניתנו לאלכסנדר, והוא זכה לחינוך ברמה גבוהה מאוד. בילדותו היו לאלכסנדר מורים פרטיים מובחרים, דוגמת ליאונידס מאפירוס, שהיה ממשפחתה של אימו, בדומה למרבית הנסיכים בני התקופה. כבר בילדותו הפגין עקשנות וכוח רצון. מתקופה זו של חייו ידוע במיוחד סיפור אילופו של סוסו בוקפלוס, שעתיד לשאת את אלכסנדר בקרבותיו העתידיים. מסופר כי הסוס היה חם מזג וקשה לאילוף, אך אלכסנדר הצליח להשתלט עליו על ידי הפניית פני הסוס לעבר השמש כדי שלא יפחד מהצל של עצמו.

כשמלאו לאלכסנדר 13 (343–341 או 340 לפנה"ס) הזמין אביו את אריסטו לשמש לו כמחנך (באותו זמן אריסטו טרם התפרסם כאחד מגדולי הפילוסופים של יוון הקלאסית). הלימודים התקיימו במיאזה, מקדש הנימפות (כיום נאוסה Νάουσα שבמקדוניה היוונית). במקדש זה למדו לצד אלכסנדר גם בני אריסטוקרטים אחרים שרבים מהם קיבלו עמדות פיקוד רמות בצבאו לאחר מכן. תקופת החונכות נמשכה, ככל הנראה, עד שמלאו לאלכסנדר 15 או 16, אם כי יש היסטוריונים שסבורים שהקשר עם אריסטו ארך כשמונה שנים.^[12]

המפגש בין אחד מגדולי ההוגים ובין אחד מגדולי אנשי המעשה היה לכאורה הזדמנות היסטורית נדירה. אך חילוקי הדעות בין השניים בהמשך מנעו שיתוף פעולה רב שנים. בין הנושאים עליהם היו השניים חלוקים היה היחס לפרסים ולעמים כבושים אחרים. בעוד אריסטו הדגיש את עליונות התרבות היוונית לעומת "הברברים הנבערים" (אף שדיבר בשבח חוקת בני קרתגו^[13]), נטה אלכסנדר לגישה קוסמופוליטית יותר והתייחס אל העמים הכבושים כשווים.^[14]

יורש העצר

בגיל 15 או 16 נגמרה תקופת הלימוד של אלכסנדר אצל אריסטו. פיליפוס, שיצא למערכה נגד ביזנטיון, הותיר את בנו, אלכסנדר, כעוצר הממלכה. שבט המדים התראקי ביקש לנצל את היעדרותו של המלך ואת גילו הצעיר של העוצר, ומרד בשלטון המוקדוני. אלכסנדר הגיב במהירות, גייס את צבאו, הביס את המורדים ואף ייסד עיר^[15]^[16] שקרא לה "אלכסנדריה", השם אותו ייתן גם לערים רבות אחרות שייסד במהלך חייו.

עם חזרתו של פיליפוס, הפקיד המלך בידי בנו צבא לדיכוי מרידות נוספות בדרום תראקיה. בנוסף, באותה עת החלה הפוליס אמפיסה לעבד אדמות שהיו שייכות לכוהני אפולו בקרבת דלפוי. פעולה זו של הפוליס שימשה בידי פיליפוס כתואנה לפלוש ליוון, כביכול להגנת אפולו. הוא הורה לבנו לגייס צבא ולצאת דרומה. האילירים ניסו להשתמש באירועים אלה כדי לפלוש למוקדון. אלכסנדר ביצע את ההוראה, אך כדי להסוות את כיוון תנועת הצבא הוא העמיד פנים כאילו הוא מבקש להדוף את האילירים, ואכן הצליח להדוף אותם ולאחר מכן הצטרף לאביו.

היוונים לא ישבו בחיבוק ידיים, וברית נכרתה בין אתונה לתבאי. הצבא המוקדוני העיקרי תחת פיקודו של המלך הצטרף לאלכסנדר בשנת 338 לפנה"ס, והחל לצעוד דרומה דרך מעבר תרמופילאי, המקום שבו התקיים כ-150 שנה קודם לכן קרב תרמופילאי. גם הפעם התפתח קרב קשה במעבר. הפולשים המוקדונים יכלו למגנים התבאנים. הצבא המוקדוני המשיך את התקדמותו דרומה והביס את אמפיסה, ואף הפיץ לכל עבר את שכירי החרב ששלחה אתונה לעזרת העיר. אחרי ניצחון זה ניסה פיליפוס לשאת ולתת עם אתונה ותבאי, אך נענה בשלילה.

הצבאות היריבים נפגשו לעימות מכריע הידוע כקרב כירונאה בבויוטיה, לא רחוק מתבאי. אלכסנדר פיקד על האגף השמאלי, בליווי הגנרלים המנוסים של אביו, בעוד שאביו פיקד על האגף הימני. הצבא המוקדוני ביצע תמרון של נסיגה מדומה באגפו הימני ופיתה את הצבא היווני. האגף השמאלי המקדוני, בפיקודו של אלכסנדר איגף וכיתר את התבאנים והשמיד את גדוד הקודש של תבאי, ובכך הביא להכרעת הקרב.

אחרי הניצחון נכנעו כל הערים היווניות שלידם עבר הצבא המוקדוני במסעו לעבר קורינתוס, למעט ספרטה שנותרה לבדה, נאמנה למורשתה. בקורינתוס הקים פיליפוס את הליגה הקורינתית כשהוא משמש הגמון הליגה. מטרת הליגה הייתה פלישה לאימפריה הפרסית.

בין הוריו של אלכסנדר היו מריבות רבות. כשאלכסנדר בגר, נשא אביו אישה נוספת, כמקובל בחברה המוקדונית, ואף הוליד עמה צאצא נוסף. אלכסנדר, שצידד באימו במאבקים המשפחתיים ואף חשש מאובדן הכס לצאצא החדש, היה ביחסים מתוחים עם אביו במשך רוב שנות התבגרותו, ובתקופה מסוימת אף עזב את אביו ועבר לגור באפירוס.

עלייתו לשלטון

בשנת 336 לפנה"ס נרצח פיליפוס בעיר אייגאי על ידי אחד משומרי ראשו. באופן רשמי הופנתה האצבע המאשימה אל האויבת הוותיקה, פרס. אולם עובדתית, לא הוברר מי עמד מאחורי הרצח. היו אף מי שהאשימו את אלכסנדר עצמו,^[17] אך סביר יותר להניח שאשתו של פיליפוס, אולימפיאס, שנטרה לו טינה^[18] על גירושה למען אישה חדשה, ואחיה אלכסנדר המלוטי, הם אלה שעמדו מאחורי ההתנקשות.^[19]

לאחר הרצח יזמה אולימפיאס^[20] שורה של מעשי רצח נוספים שבהם נרצחו קלאופטרה (אשתו השנייה של פיליפוס), אטאלוס (דודה של קלאופטרה) וכן בנו הצעיר של פיליפוס מקלאופטרה. בכך חיסלה אולימפיאס את כל המתחרים של בנה על הכתר, מה שסלל את דרכו לשלטון.

ביסוס השלטון

ערך מורחב – מסעו של אלכסנדר הגדול באירופה

המסע נגד התראקים והאילירים

הידיעות על מותו של פיליפוס הפיחו רוח חדשה במתנגדי ההגמוניה המוקדונית ביוון. רוחות המרד נשבו בעצמה החזקה ביותר באתונה, האויבת המרה של פיליפוס. אלכסנדר נקט יוזמה ויצא בראש 3,000 פרשים דרומה, לכיוון אתונה. התסלים ניסו לחסום את דרכו במעבר בין הר אולימפוס להר אוסה, אך אלכסנדר איגף אותם והופיע בעורפם. התסלים לא התנגדו עוד והכירו במרותו, תחת התואר טאגוס, כפי שהכירו במרותו של אביו. בהמשך היו התסלים חלק חשוב מצבאו. גם כעת הצטרפו הפרשים התסלים לפרשיו של אלכסנדר ובראש חיל זה הופיע בקורנתוס. בכינוס מחודש הכירו בו היוונים כהגמון הליגה הקורינתית, כפי שהכירו באביו.

לאחר שסיים לבסס את שלטונו במוקדון וביוון, יצא אלכסנדר בשנת 335 לפנה"ס למסעות מלחמה נגד התראקים, שהתחילו לחרחר מלחמה בגבולו הצפוני. הוא חצה את הרי הבלקן והכניע את הטריבאלים, אחד משבטי התראקים. אלכסנדר המשיך צפונה לעבר נהר הדנובה וצלח אותו בעזרת סירות מקומיות עשויות מגזעי עצים. הוא חדר אל ארץ התראקים עם צבא, וניצח בנקל את הצבא התראקי, שכלל 4,000 רוכבים ו-10,000 רגלים. המוקדונים רדפו אחר התראקים הנמלטים, נכנסו לעירם ובזזו אותה. פקודיו של אלכסנדר, מלאגרוס ופיליפוס, נשלחו חזרה עם השלל בעוד שאלכסנדר נשאר במקום עם צבאו, הרס את העיר עד היסוד, והקריב קורבנות הודיה לזאוס, להרקולס ולאל הנהר שאיפשר לו לצלוח את הדנובה. מבצע זה הרתיע את השבטים הברברים מצפון למוקדון, והבטיח את גבולה הצפוני של מוקדון מפלישות עתידיות.

דיכוי המרד ביוון

במהלך מסעו של אלכסנדר לדיכוי השבטים האיליריים שמרדו בצפון אפירוס, נפוצו שמועות שהוא נהרג בקרב, ומרד החל לתסוס ביוון. מנהיגות המרד היו אתונה ותבאי, האויבות הוותיקות של מוקדון. שובו מהגלות של דמוסתנס, הדמגוג שהיה אחראי לקו הנוקשה נגד מוקדון בימי פליפוס, היה כנראה הזרז להתפשטות המרד. דמוסתנס ותומכיו, שכנראה מומנו על ידי דריווש השלישי, מלך פרס, החלו שוב לפעול נגד השליטה המוקדונית באתונה, וייתכן אף שהיו אחראים לשמועות השווא על מותו של אלכסנדר. דמוסתנס הצליח לשכנע את תבאי למרוד בעזרת משלוחי כסף ונשק, שככל הנראה הגיעו מפרס, וחיל המצב המוקדוני שהוצב בתבאי הושם תחת מצור. אתונה החלה להתכונן למלחמה והבטיחה לשלוח לתבאי עזרה צבאית, ומספר גדול של מדינות מהפלופונסוס הראו אף הן נכונות למרוד.

אלכסנדר, מודע לסכנה שמרד כלל-יווני יפרוץ נגד השלטון המוקדוני, נאלץ לעצור את מסעו האילירי ולחזור ליוון כדי להטיל מצור על תבאי. בראשיתו, התנהל המצור בעצלתיים, אך אחר זמן המתנה יצא פרדיקס להתקפה בראש הגדוד שלו ואליו הצטרף יתר הצבא. אלכסנדר לא בלם את אנשיו ועד מהרה פרץ צבאו של אלכסנדר הגדול את החומות וחדר לעיר. כעסו של אלכסנדר מהמרידה ורצונו להרתיע מפני מעשי מרד נוספים, הובילו אותו לצוות על הריסת תבאי עד היסוד, טבח כל הגברים הצעירים ומכירת הנשים, הילדים והזקנים לעבדות. לפחות 30,000 איש נטבחו או נמכרו לעבדות, היתר ברחו. במהלך פוליטי מתוחכם העמיד אלכסנדר את גזר דינה של העיר הכבושה להחלטת טריבונל שהורכב מהערים השכנות והעוינות לתבאי, בויוטיה ופוקיס. הללו ניצלו את ההזדמנות לנקום בשכנתם החזקה, ופסקו על הרס מוחלט של העיר, ועל חלוקת אדמותיה בין שכנותיה. הליגה הבויאוטית התפרקה סופית.

הרושם הגדול שהשאיר מהלכו של מוקדון בעיר, סיכל את תנועת המרד היוונית. אתונה מיהרה להתנצל ופתחה את שעריה בפני אלכסנדר, אולם אספת העם שלה סירבה להסגיר לידיו את דמוסתנס ואנשיו, ואלכסנדר ויתר על דרישה זו, ככל הנראה מחשש שאם ילחץ יתר על המידה תחזור בה אתונה מכניעתה ותחזור לתמוך בפרסים.

אמנם אלכסנדר דיכא את המרד היווני ביד קשה ביותר, אך הוא עשה זאת בעיקר משיקולים פוליטיים של הרתעה, על מנת להבטיח את מסע כיבושיו באימפריה הפרסית.

המסע לכיבוש האימפריה הפרסית

ערך מורחב – כיבוש האימפריה הפרסית על ידי אלכסנדר הגדול

אסיה הקטנה

הצי העביר את חילו של אלכסנדר לחופי אסיה הקטנה. הנחיתה עברה בשלום, והצי הפרסי החזק לא הפריע לה מסיבה לא ברורה. עם היוודע הפלישה כינסו הפרסים מועצת מלחמה בזליה (Ζέλεια). בדיון במועצה הציע ממנון, הגנרל היווני שהשכיר את שירותיו לפרסים, לסטרפים לא להתעמת באופן ישיר עם צבאו של אלכסנדר, אלא לנקוט אסטרטגיה של אדמה חרוכה כדי להאריך את המערכה ולהתיש את צבאו של אלכסנדר, שהיה לחוץ מבחינה כלכלית. כמו כן, הציע להשתמש בצי הפרסי החזק כדי להעביר את הלחימה לתוך יוון גופה.^[21]

הסטרפים הפרסיים באסיה הקטנה, ובפרט ארסיטס, שבשטח הסטרפיה שלו נחת צבאו של אלכסנדר, התנגדו לתוכנית זו והעדיפו להתעמת עם אלכסנדר בקרב סדור. העימות התרחש בקרב גרניקוס, שהסתיים בתבוסה פרסית מוחצת. שרידי הכוח הפרסי, ובראשם ממנון, נסוגו לערים מילטוס והליקרנסוס.

הניצחון בקרב גרניקוס סייע לאלכסנדר לבסס את שלטונו באסיה הקטנה. אסיה הקטנה לא הייתה ישות מדינית אחת, אלא הורכבה ממספר פרובינציות, שבחלק מהן הייתה התרבות היוונית מושרשת היטב, במיוחד באיוניה, ובמידה פחותה בקאריה שבמערב אסיה הקטנה.

מרבית הערים היווניות ראו באלכסנדר משחרר מהעול הפרסי, אך מילטוס והליקרנסוס, שהייתה מבוצרת היטב, התנגדו לו. לכיבוש הליקרנסוס נדרש מצור שנמשך עד החורף, ולאחר כיבושה התיר דריווש לממנון ליישם את תוכניתו.^[22] ממנון פלש בראש הצי הפרסי למספר איים, אך נפטר זמן קצר לאחר מכן. עם מותו איבדה התוכנית את הכוח המניע שלה, והפלישה התמוססה.

לאחר הכנעת הליקרנסוס המשיך אלכסנדר מזרחה לאורך החוף הדרומי של אסיה הקטנה, דרך ליקיה ופמפיליה. כך הגיע במאי 333 לפנה"ס לגורדיום, ושם פתר את חידת הקשר הגורדי. על פי האגדה, מי שיתיר את הקשר יקבל את השליטה על כל אסיה. אלכסנדר בחר שלא להסתבך בחיפוש קצוות הקשר, אלא חתך אותו בחרבו.

פיניקיה וארץ ישראל

בשנת 333 לפני הספירה התקדם אלכסנדר לכיוון פניקיה וארץ ישראל (היוונים קראו לחבל ארץ זה בשם קוילה סוריה), לאחר שכבש את כל אסיה הקטנה והחיל עליה את שלטונו. מטרתו בפיניקיה הייתה לכבוש את הבסיסים הימיים החשובים של הפרסים, צור וצידון. אויבו של אלכסנדר, המלך הפרסי דריווש השלישי, התקדם לעברו. פרק זמן קצר לפני הקרב נפל אלכסנדר למשכב. אריאנוס מספר שחשדו בהרעלה, אך נראה שהמחלה נבעה מרחיצה במימיו הקרים של אחד הנחלים באזור.^[23] רופא החצר, פיליפוס מארקנניה, הצליח לרפא את אלכסנדר בעזרת תרופה שרקח.

בינתיים גייס דריווש צבא גדול מכל רחבי ממלכתו והתקדם לעבר אסיה הקטנה. אלכסנדר הספיק להתקדם לעבר אלכסנדרטה (כיום איסכנדרון) ובאזור הרי הטאורוס הצבא הפרסי הופיע בעורפו ואף טבח בפצועים ששוכנו בבית חולים שדה באיסוס. אלכסנדר סב על עקבותיו ועל גדותיו של הנחל פינדרוס התנגש עם צבאו של דריווש בקרב איסוס. הצבא הפרסי ספג תבוסה קשה ואיבד עשרות אלפי לוחמים. גם משפחתו של דריווש נפלה בשבי. אלכסנדר העניק יחס טוב למשפחה המלכותית השבויה ובהמשך אף התחתן עם בתו של דריווש. דריווש עצמו הצליח להימלט. אבדותיו של אלכסנדר היו קטנות בהרבה. לאחר הקרב ביקש דריווש לנהל משא ומתן לשלום, אולם אלכסנדר דחה את הצעותיו.

אלכסנדר המשיך להתקדם דרומה על מנת לכבוש את ערי החוף הפיניקיות. הפיניקים היו בעלי ברית של הפרסים, וספינותיהם, לצד ספינות היוונים מאיוניה, היוו את עיקר הצי הפרסי. על ידי כיבוש ערי החוף והנמלים, חפץ אלכסנדר להתגבר על נחיתות כוחו הימי מול הצי הפרסי הגדול. רוב ערי פיניקיה פתחו את שעריהן בפני אלכסנדר, פרט לצור, העיר הפיניקית הגדולה והחשובה מכולן שהתנגדה. באותה תקופה, צור הייתה מחולקת לשני חלקים. חלק אחד שכן ביבשת ואילו החלק השני שכן במרחק מה על אי. הצורים סמכו על ביצוריהם האימתניים ועל הצי החזק שלהם שימנעו את כיבוש העיר.

אלכסנדר הטיל מצור על צור שנמשך זמן מועט במונחי התקופה, רק שבעה חודשים, ובסופו העיר הוכנעה ונכבשה.^[24] במהלכו בנה מזח גדול שחיבר את האי ליבשה. מזח זה נותר במקומו עד היום. המצור היה קשה ואלכסנדר נאלץ לגייס מחדש את הצי שפיזר בשנה קודם לכן.

לאחר כיבוש צור המשיך אלכסנדר דרומה, לארץ ישראל. כמעט כל החוקרים המודרניים סבורים שהמסורות המדברות על כניסת אלכסנדר מוקדון לירושלים, הן מאוחרות. ככל הנראה לא הגיע אלכסנדר לעיר ולא נכנס לאזורים היהודיים בארץ ישראל, אלא לכל היותר שלח כוח צבאי קטן לבסס את שליטתו בהם, אך אין הוכחות חותכות בעניין זה. בתקופה זו הייתה ירושלים קטנה וחסרת חשיבות ולא סוקרה במקורות הראשוניים שמתארים את פעולותיו של אלכסנדר. אפשר להסיק, על כל פנים, שהסבירות שאלכסנדר ביקר בעיר, נמוכה.

מצרים

השלטון הפרסי במצרים אף פעם לא היה יציב. אחרי ניצחונו של כנבוזי השני בקרב פלוסיאום (בשנת 525 לפנה"ס) מרדה מצרים בשלטון הפרסי תחת הנהגתו של אמריתיאוס מסאיס בשנים 465–463 לפנה"ס ונכדו הפרעה אמירתאיוס הצליח לזכות בעצמאות מהשלטון הפרסי בשנת 404 לפנה"ס. העצמאות המצרית האריכה כ-60 שנים עד שנת 343 לפנה"ס עת הובס הפרעה המצרי נכתנבו השני בקרב פלוסיאום נוסף והמצרים שוב נכנסו תחת העול הפרסי. המלך הפרסי ארתחשסתא השלישי (המכונה אוכוס) הצליח להשיב את השלטון הפרסי, אך הוא היה רעוע למדי.

לאחר כיבוש עזה בשנת 332 לפנה"ס, הגיע אלכסנדר למצרים. מזקס, הסטרפ הפרסי של מצרים, נכנע ללא קרב ואילו התושבים המקומיים קיבלו את אלכסנדר כמשחרר מעול הפרסים.^[25] המצרים נכנעו ללא קרב ואלכסנדר איפשר לצבאו לנוח מעט ממסע המלחמה, ואילו הוא עצמו ערך מסע רצוף סכנות אל המדבר לאורקל המקומי. מטרות המסע היו בעיקרן פוליטיות-דתיות ונועדו לפאר את אלכסנדר בעיני הבריות.

כיבוש לב האימפריה הפרסית

לאחר כיבוש מצרים, החל אלכסנדר לנוע מזרחה אל לב האימפריה הפרסית, ובשנת 331 לפנה"ס פגש בשדה המערכה את דריווש בפעם האחרונה בקרב גאוגמלה. הקרב ציין את סוף ההתנגדות הפרסית המסודרת לאלכסנדר. אבדות הפרסים היו כבדות ביותר וצבאם התפזר לכל עבר. מלבד התנגדויות ספורות, אפשר הניצחון לאלכסנדר להיכנס לבבל העתיקה ללא קרב, וגם ערים אחרות נכנעו ללא התנגדות.

אלכסנדר הותיר את מזאוס, מושלה הפרסי של בבל שלקח חלק בקרב גאוגמלה, על מקומו כמושל בבל. אלכסנדר ביקש בדרך זו הן לשמר את המנגנון הבירוקרטי הישן והן לכבוש את לב נתיניו החדשים. ברם, לא הסתפק בהותרת המושל הקודם בתפקידו, אלא מינה את האציל המוקדוני אגאטון (אין לבלבל עם אגאטון, מפקד הפרשים התראקים המוקדוני^[26]), למפקד חיל המצב החזק שמנה 700 מוקדונים ועוד 300 שכירי חרב יוונים.^[27] מזאוס שירת את אלכסנדר נאמנה ואף שלח את בניו לצבאו.

אלכסנדר השתהה בבבל במשך 34 יום, תקופה ארוכה יחסית לתקופות שבהן בילה בערים אחרות. בשלב זה השיגו אותו תגבורות ניכרות מיוון וממוקדון שכללו למעלה מ-10,000 רגלים וכ-1,500 פרשים.

אחרי כיבוש בבל, יצא אלכסנדר בשלהי נובמבר 331 לפנה"ס לכיוון שושן, המרכז המנהלי של האימפריה הפרסית. בדרך לשושן באזור סיטקנה, ביצע שינויים וארגון מחדש בצבאו. היחידות האתניות בוטלו והחיילים מלאומים שונים עורבבו אלה עם אלה. היו שינויים גם בשרשרת הפיקוד. גם שושן נפלה ללא קרב.

לאחר מכן המשיך לבירה הפרסית העתיקה פרספוליס. הוא חילק את צבאו לשני חלקים, ויצא בראש החלק הנייד יותר בדרך הישירה אל הבירה. דרכו נחסמה בידי הפרסים במעבר הרים צר הידוע בשם "השערים הפרסיים". המעבר היה צר ואריוברזנס (בפרסית עתיקה: ארייברדנה), מושל פרסיס, הפרובינציה שבה הייתה פרספוליס, ביצר אותה בחומה וצבא אלכסנדר לא הצליח להפילה בהסתערות. למרות הקושי, הצליח הצבא המוקדוני לתמרן ולאגף את הפרסים ופתח בכך מעבר.

בניגוד לערים אחרות, סבלה העיר פרספוליס ממעשי זוועה קשים שביצעו בה חייליו של אלכסנדר, מה שלימים כונה "טבח פרספוליס". אחרי שנכנס לעיר נתן לחייליו רשות לבזוז אותה ואף הוסיף חטא על פשע ואפשר את שריפת הארמון העתיק של מלכי פרס כשהיה שיכור, כך לפחות לפי קורטיוס.

לאחר כיבוש פרספוליס, שינה אלכסנדר את כיוון תנועתו ופנה צפונה לעבר הים הכספי כדי לעקוף את המדבר, והמשיך את התקדמותו ללב האימפריה הפרסית. אקבטנה, הבירה העתיקה של הממלכה האחמנידית נפלה לפניו. אלכסנדר השתהה מעט באזור וארגן פעם נוספת מחדש את צבאו. הפעם עסקו הרפורמות בהקטנת הצבא. רבים מהחיילים שירתו עוד מתחילת המערכה שהתחילה כארבע שנים לפני כן וביקשו לחזור לביתם. רבים שוחררו משירות בכבוד וקיבלו רשות לחזור לביתם תוך כדי תשלום שכרם ופרסים כספיים על שירותם. בין המשוחררים היו פרשים תסלים ובעלי ברית יווניים. עם זאת, חלק ניכר מהחיילים בחרו להמשיך לשרת בצבאו. היתר חזרו ליוון.

בינתיים המשיך דריווש השלישי במנוסתו. הוא נדרש לוותר על כיסאו לטובתו של בסוס, אחד מקרובי משפחתו שפיקד על האגף השמאלי בקרב גאוגמלה. משסירב דריווש, הוא נבגד בידי קציניו שפגעו בו אנושות. אלכסנדר הצליח להשיגו כשכבר היה על ערש דווי. לאחר שאלכסנדר לכד את בסוס, הוא הורה להמיתו בגין "מרידה במלכות". לאחר שהבוגדים הומתו, נכרתו אפיהם ואוזניהם, על פי המנהג הפרסי.

בניגוד לגישה שרווחה בין היוונים לראות בעמים האחרים ברברים, אלכסנדר לא הפלה בין העמים השונים בממלכתו. לא רק שלא הרחיק מפניו את הפרסים, כפי שדרשו היוונים, אלא אף קירב אותם. הוא חילק לפרסים משרות בכירות, כמו ניהול של פרובינציות פרסיות, ואף קיבלם כחיילים שווי זכויות לצבאו. כל יחידות הצבא היו פתוחות בפניהם, ורבים מהם השתלבו בחילות המובחרים כמו ההטיירוי. הוא אף תמך בנישואי אציליו עם בנות האצילים המקומיים, וברבות הזמן לקח לעצמו את בתו של דריווש לאישה, שהייתה לאחת מארבע נשותיו.

מסעות מלחמה באסיה התיכונה

ערך מורחב – כיבושי אלכסנדר הגדול באסיה התיכונה

אלכסנדר לא הסתפק בשטחים שכבש, אלא חפץ להגיע לגבולות האויקומנה, "הארץ הנושבת" בפי היוונים. הוא המשיך במסעו מזרחה, לתוככי אסיה. הוא התקדם לאזור חופי הים הכספי וכבש את באקטריה (צפון-מזרח אפגניסטן של היום) ואת סוגדיאנה (כיום באוזבקיסטן – קזחסטן – טורקמניסטן). באזורים אלו לא היה שלטון מרכזי שניתן להביסו בקרב בודד ולכן דרש הכיבוש זמן רב יותר. בשלב זה התחיל אלכסנדר לדרוש את מחוות ההשתחוות הפרסית המסורתית, הפרוסקינסיס (אנ') מנתיניו היוונים והמוקדונים. אלה הסתייגו ממנהג זה בהיותו מנהג זר וגרוע מכך, ראו בו משום סגידה לאדם חי.^[28]

פני השטח ההרריים ומיקומם של חלק מהערים על ראשי צוקים, הקשו על אלכסנדר. אף על פי כן הוא הצליח להשליט את מרותו על המקומיים, ושלטונו הגיע עד להודו, וגם במקומות שבהם לא הייתה אחיזה פרסית קודמת. כיבושיו של אלכסנדר באזורים אלו ארכו ארבע שנים, עד לשנת 327 לפנה"ס. במהלך הלחימה הוא נישא לרוקסנה, בתו של שליט מקומי, נישואיו היו בעלי אופי פוליטי. מנישואים אלו נולד בנו ויורשו החוקי אלכסנדר הרביעי.

יאקסארטס

באביב 329 לפנה"ס הגיע צבאו של אלכסנדר הגדול לסוגדיאנה. הייתה זו פרובינציית ספר חשובה באימפריה הפרסית, אשר שימשה כמגן לפנים האימפריה מהשבטים הסקיתיים הנודדים. העיר הראשית באזור זה הייתה מרקנדה (סמרקנד המודרנית), אשר נכבשה על ידי אלכסנדר הגדול ללא מאמץ גדול.

אחד העימותים הגדולים הראשונים באזור פרץ בעת הגעתו של אלכסנדר הגדול לקירופוליס. העיר נוסדה על ידי כורש הגדול על גדות נהר יאקסארטס (סיר דריה המודרני). יאקסארטס הוא נהר ענק באורך של למעלה מ-2,000 ק"מ ועובר דרך שטח הידוע כיום בשם עמק פרגנה. נהר זה שימש כגבול טבעי בין האימפריה הפרסית והשבטים הסקיתים. הגבול בוצר לא רק על ידי הנהר, אלא גם על ידי שורת ערים בצורות, שהגדולה ביניהן הייתה קירופולופיס.

עם התפוררות האימפריה הפרסית כתוצאה מפלישתו של אלכסנדר התמוטט הגבול והסקיתים השתלטו על האזור, כולל על העיר קירופוליס. בעת המסע לעבר קירופוליס, נקלע צבאו של אלכסנדר למארב והוא נפצע מחץ ברגלו ששבר את עצם השוקית שלו. העיר לא נכנעה ואלכסנדר החליט להטיל עליה מצור שסופו היה כיבוש העיר בהסתערות.

מעשי קשר נגד אלכסנדר

בינתיים החלה להצטבר מרירות באריסטוקרטיה המוקדונית שליוותה את אלכסנדר במסעו. האריסטוקרטיה לא ראתה בעין יפה את יחסו המתון של אלכסנדר כלפי הפרסים ובני מיעוטים אחרים, "ברברים", בפי היוונים. בנוסף, המנהגים המזרחיים כלפי השליט, שכללו השתחוות ארצה לפני מוקדון והסגידה לו כאל, גרמו להתמרמרות של המוקדונים והיוונים, שהתנהגות זו הייתה זרה להם.

הקשר הראשון נגד אלכסנדר הוא הקשר של דימנוס, אציל זוטר ששירת בחיל ההטיירוי (פרשים כבדים בצבאו של אלכסנדר הגדול). נטען שדימנוס זמם לרצוח את אלכסנדר. התוכנית נודעה כביכול לפילוטאס. פילוטאס היה גנרל בכיר בצבאו של אלכסנדר ופיקד על כל חיל ההטיירוי. היה מצופה מפילוטאס שיעביר את הדיווח לאלכסנדר או יפעל בעצמו נגד הקושרים, אך הוא לא עשה דבר. פילוטאס היה מהמתנגדים הקולניים ביותר לשילוב פרסים בצבאו של אלכסנדר וגם התנגד לאלהתו של אלכסנדר במצרים. עם זאת, לא סביר להניח שפילוטאס תכנן לרצוח את אלכסנדר בעצמו וסביר יותר להניח שגנרלים אחרים העלילו על פילוטאס על מנת לרשת את מקומו.^[29]

אלכסנדר לא הביע תמיכה בגנרל ונתן לדברים לזרום בצורתם הטבעית, מה שהביא לכך שהגנרלים המתחרים, שתמכו בעונש מוות לפילוטאס נתנו את הטון. בסופו של דבר, הוצא פילוטאס להורג לאחר משפט פומבי, כשאלכסנדר בכבודו ובעצמו דורש את עונש המוות. אלכסנדר הורה לרצוח את אביו של פילוטאס, פרמניון, על מנת להתחסן מנקמה אפשרית מצדו. שליח נשלח לפגוש את פרמניון באקבטנה, שם שמר על אוצר המלך, ורצח אותו בהוראת אלכסנדר.^[30]

חשיפת הקשר לא שמה קץ לביקורת הנוקבת מצידה של האריסטוקרטיה, והמתיחות בינה לבין אלכסנדר גברה. לכך נוסף מקרה חמור שאירע באחד המשתאות בשנת 328 לפנה"ס. אלכסנדר, שהשתכר במשתה, נגרר לוויכוח עם חברו הטוב, קליטוס השחור. קליטוס היה מפקד האגמה הרכובה של רעי המלך, פלוגת שומרי ראשו של אלכסנדר, והציל את חייו בקרב גרניקוס. אלכסנדר, שדעתו הייתה מעורפלת משכרותו, תפס כידון ובפרץ זעם הטיל אותו לעבר קליטוס הלא חמוש, והרגו. מזועזע מהמעשה הסתגר אלכסנדר באוהלו וסירב לצאת במשך מספר ימים. בסופו של דבר, על מנת לטהר את שמו, החליט להאשים את דיוניסוס, אל היין, שרצה להתנקם בו על הצלחותיו הצבאיות.

הקרע בין המוקדונים והיוונים לבין מלכם, גבר כאשר דרש אלכסנדר שגם הם ישתחוו לו בדומה למנהג בעמי המזרח, דרישה שנדחתה בתוקף על ידי ההלנים, התנגדות שבראשה עמד קרוב משפחתו של אריסטו, הפילוסוף קליסתנס וידידו של אלכסנדר. אלכסנדר אולץ לוותר על דרישתו, אך החל לרחוש איבה לקליסתנס.

כעבור שנה התגלה קשר נוסף של האצולה נגד אלכסנדר, הפעם מצד נערי המלך^[31] שסופחו למטהו. הקשר נודע בשם "קשר נערי המלך". הקשר התגלה הודות להלשנה מצידו של אחד הנערים. כל הקושרים הוצאו להורג ויחד איתם הפילוסוף קליסתנס, על אף שלא נטל חלק בקשר.

הודו וחזרה לבבל

מסע הכיבושים והחזרה

ערך מורחב – פלישתו של אלכסנדר הגדול להודו

מיקום מעבר ח'ייבר
שבו עבר אלכסנדר הגדול

(למפת פקיסטן רגילה)

הודו

סין

קשמיר

אפגניסטן

טורקמניסטן

איראן

הים הערבי

מעבר ח'ייבר

בשנת 327 לפנה"ס הגיע אלכסנדר הגדול למעבר ח'ייבר המחבר בין אפגניסטן לפקיסטן ומשמש נתיב עיקרי שבו עברו הפולשים מאסיה המרכזית להודו. הוא שלח את עיקר הצבא דרך המעבר, אך הוא עצמו בחר להטיל מצור על סלע אאורנוס (Aornos), ככל הנראה פיר סאראי (Pīr Sarāi) במזרח אפגניסטן המודרנית^[32] שבו התבצר שותפו של בסוס, ברסנטס (Barsaentes). סלע זה התפרסם במיתולוגיה היוונית בכך שאפילו הרקלס בכבודו ובעצמו נכשל בניסיון הכיבוש של המקום. אלכסנדר לא יכול היה שלא לנסות את מזלו היכן שנכשל גיבור זה. הסלע היה תלול מאוד והגישה אליו הייתה כמעט בלתי אפשרית. אלכסנדר הצליח להפתיע את היריב בתמרון טקטי מבריק, אך הלחימה התבררה כקשה במיוחד. בסופו של דבר נסוגו המגינים וכך כבש אלכסנדר את הסלע הזה.

בהודו נתקל אלכסנדר באחד מאמצעי הלחימה החזקים של התקופה, פיל המלחמה. הודו הייתה אוסף של ממלכות מפוצלות, שנלחמו ביניהן והיו חסרות שלטון מרכזי. הממלכה הראשונה שבה נתקל נכנעה לו ללא קרב, אך שליט הממלכה הבאה, פורוס, יצא לקראתו לקרב באזור נהר הידספס (כיום הנהר ג'לום). בקרב הידספס ניצח אלכסנדר את פורוס והתקדם פנימה אל תוך תת-היבשת ההודית. אף על פי שנהג להעניש את אלה שהעזו להתנגד לו, הפעם בחר אלכסנדר שלא להעניש את פורוס והותיר אותו בשלטון.

לאחר הניצחון בקרב, התקרב אלכסנדר לגבולות אימפריית נאנדה אך חייליו שנרתעו מצבאה המאוחד והגדול, תשושים מעשר שנות לחימה, סירבו להתקדם לפנים הארץ. כדי לשמור על כבודו של אלכסנדר הועלה קורבן לאלים והכוהן פירש את האותות כמבשרי רעות. אלכסנדר ציית לאות מן האלים ופקד לחזור ולא להמשיך לפנים תת-היבשת ההודית. במקום לחזור על עקבותיו, פנה דרומה לאורך האינדוס והנהרות הגדולים של הודו. חלק מהצבא הועמס על ספינות עם המטען הכבד והחלק האחר, בעיקר הכוחות הניידים יותר של הצבא, המשיך להתקדם לאורך הגדות.

בדרך נתקל אלכסנדר באדמותיהם של המאלים. במצור על עיר המאלים (כיום מולטאן) נפצע אלכסנדר קשה מחץ שחדר את שריונו וקרע את ריאתו אך טיפול רפואי מסור הציל את חייו מפצע שבימיו היה יכול בקלות להסתיים במוות. לאחר הניצחון המשיך דרומה לאורך האקסינס לעבר האוקיינוס ההודי. בהמשך המסע, כשהגיע למפגש של האקסינס והאינדוס יסד את אלכסנדריה על האינדוס. בשלב זה פיצל את צבאו ושלח חלק גדול עם קרטרוס בחזרה לבבל.

כשהגיע לים הערבי שלח את הצי שבפיקודו של נארכוס בדרך הים מהאוקיינוס ההודי למפרץ הפרסי ועליו עיקר הצבא, ואילו הוא עצמו עבר עם שאר הצבא בדרך היבשתית. ההחלטה הייתה בעוכריו, והובילה את אלכסנדר למדבר גרוסיה (מוכר כיום בשם מקראן). לא ברור מדוע בחר לצעוד דרך המדבר. ייתכן שאלכסנדר לא העריך נכונה את שטחו הגדול של המדבר וייתכן שרצה לכבוש פסגה נוספת.^[33] כך או כך, הדרך הייתה קשה והצבא איבד את מרבית בהמות המשא וגם חיילים רבים שמתו.

אלכסנדר לא הגיע ללב תת-היבשת ההודית, וכבש בעיקר את חלקה המערבי (כיום אזור פקיסטן). חלק מהחוקרים משערים שלא נכנס כלל לשטחה של הודו המודרנית, והגיע רק לשטחי פקיסטן.

שנים אחרונות בבבל

סידור ענייני האימפריה

בזמן היעדרותו של אלכסנדר התרופפה שליטתו באימפריה, בין היתר בשל שמועות עקשניות, שהתבררו כלא נכונות, על מותו במזרח הרחוק. המושלים ניצלו את היעדרותו, מעלו בכספים, הטילו מיסים על האוכלוסייה והתנהגו כמושלים שאינם כפופים לשלטון מרכזי. אלכסנדר סירב להשלים עם התנהגות המושלים, ועם חזרתו הוציא רבים מהם להורג.

העמקת הסכסוך עם האריסטוקרטיה

בשנת 324 לפנה"ס הייתה בעיר אופיס התארגנות נגד אלכסנדר מצד האצולה המוקדונית, שלא הסכימה לשינויים שחלו בצבא, כמו הכנסת פרסים לשורות הצבא במעמד שווה ליוונים ולמוקדונים, ומינוי פרסים לראשי מחוזות ולתפקידים בכירים בממשל. ההתארגנות החלה כשאלכסנדר ציווה על שחרור ותיקי הצבא לבתיהם. פעולה זו לא התפרשה כנובעת מכוונה טובה, אלא כסימן לכך שאלכסנדר אינו חפץ עוד בשירותם של חייליו שליוו אותו בנאמנות במסעות המלחמה הארוכים. כתוצאה, התחוללה מהומה והאגמה צוותה לתפוס את ראשי מחוללי המהומה. אלכסנדר הציג את עצמו כנעלב מהתמרמרות חייליו ורק לאחר הפצרות רבות נאות "לסלוח" להם.

האצולה לא סגדה למלך ולא העריצה אותו בצורה עיוורת כמו החיילים הפשוטים שבצבאו, אך לא יכולה הייתה לצאת כנגד הצבא, שהורכב ברובו מפשוטי העם. היה זה ניסיונה האחרון של האריסטוקרטיה לעמוד בדרכו של אלכסנדר למימוש הרפורמות שלו.

מותו

המוות המסתורי

בשנת 323 לפנה"ס, בעודו מתכנן מסע לכיבוש קרתגו וחצי האי ערב, אחזה באלכסנדר מחלה מסתורית שהביאה למותו בארמונו של נבוכדנצר השני, והוא בן 32 בלבד, כשנשאל על ערש דווי למי מבין ממשיכיו תנתן האימפריה ענה אלכסנדר "לחזק ביותר!" ומת. תאוריות הקשר על מותו נפוצו עוד בעת העתיקה. אריאנוס מזכיר כמה מהן, תוך כדי דחייתן כלא אמינות; על פי אחת התאוריות הורעל אלכסנדר על ידי אנטיפטרוס, ואילו הרעל הועבר על ידי איולאוס, בנו הצעיר של אנטיפטרוס, שאלכסנדר העליב זמן קצר לפני כן.^[34]

בשנת 1998 פרסמו פרופ' דייוויד אולדך, מומחה לפתולוגיה מאוניברסיטת מרילנד, ואחרים, בהם היסטוריונים שחקרו את הסימפטומים הרפואיים כפי שתארו היסטוריונים בני העולם העתיק, אריאנוס, דיודורוס ופלוטרכוס, מאמר ב-"New England Journal of Medicine".^[35] אולדך שלל את תאוריית ההרעלה וקבע שאלכסנדר חלה בטיפוס, שאולי נוספו לו סיבוכים כמו פריטוניטיס ותסמונת גייאן-בארה. ייתכן, לפיכך, שאלכסנדר הפך למשותק ואז נרצח בידי מקורביו. החוקרת קתרין האל מעלה אף היא את האפשרות שסיבת המוות הייתה תסמונת גייאן-ברה, שלקה בה לאחר שנדבק בזיהום Helicobacter pylori. האל סבורה כי מקור התיאור ההיסטורי, שלפיו גופתו של אלכסנדר לא התחילה להרקיב במשך שישה ימים, הוא בכך שכתוצאה מהתסמונת נעשה גופו של אלכסנדר משותק ונשימתו איטית וחלשה, וסובביו, שהתקשו להבחין בה, חשבו שכבר מת.^[36]

חוקרים אחרים וביניהם אנדרו צ'אג (Andrew Chugg), היסטוריון, סופר ומומחה בעל שם בתולדות אלכסנדר הגדול, טוענים כי סיבת מותו נבעה ממחלת המלריה, שבה נדבק שבועיים לפני מותו, בעת ששהה באזורי ביצות ליד העיר בגדאד.^[37]^[38]

ד"ר ליאו סקפ (Leo Schep) ממרכז בקרת הרעלים הלאומי של ניו זילנד (New Zealand’s National Poisons Centre) טען לאחר מחקר ארוך שככל הנראה סיבת המוות הייתה הרעלה משתיית יין שהוכן מוורטרום לבן (Veratrum album) – צמח ששימש את היוונים לרקיחת תרופות.^[39]

הקבר

קברו של אלכסנדר הגדול לא נמצא עד היום, אף שיש השערות שונות לגבי מקום הימצאו.^[40] לגופתו של אלכסנדר הייתה משמעות סימבולית רבה ועם מותו נערכו ויכוחים סוערים בין הדיאדוכים היכן יקבר. פרדיקס, שהתמנה לעוצר לאלכסנדר הרביעי הינוקא, הכריע בוויכוח והחליט לשלוח את הגופה למוקדון. גופתו נחנטה, הוכנסה לסרקופג עשוי זהב והסרקופג הזה הוכנס לארון קבורה מעץ מצופה זהב, הכל כוסה בכסות ארגמן, הועמס על מרכבה ונשלח למוקדון. תלמי שהשתלט בינתיים על מצרים, החליט לפעול בניגוד להחלטתו של העוצר וחטף את הגופה בדרך והעבירה למצרים לממפיס. על פי רומן אלכסנדר, שאמינותו אינה רבה, העביר יורשו, תלמי השני, את הגופה לאלכסנדריה. בסופו של דבר בנה תלמי הרביעי מאוזולאום גדול שבו שיכן את הגופה.

תלמי העשירי שנזקק לכסף החליט להתיך את הסרקופג הזהוב כדי לטבוע מטבע והחליף אותו בסרקופג פשוט יותר עשוי אלבסטר או זכוכית. הגופה נותרה במצבה זה כמה מאות שנים. במהלך הזמן הייתה מוקד לעליה לרגל לפוליטיקאים רבים מהעת העתיקה. סווטוניוס מזכיר את ביקורו של יוליוס קיסר באחוזת הקבר. הביקור המשמעותי האחרון שתועד הוא של הקיסר קרקלה בשנת 215.

ב-21 ביולי 365 התרחשה רעידת אדמה חזקה שאחריה הגיע גל צונאמי עצום שהחריב את העיר. המאוזולאום נפגע קשה או אולי נהרס לחלוטין. יתרה מכך, במהלכן של מהומות קשות שפרצו בעיר בשנת 391, נהרס מה שעוד נותר אולי מהמאוזולאום. שתי רעידות אדמה נוספות, האחת בשנת 605 והשנייה בשנת 630 או 631, שאחריהן באו גלי ענק, השלימו את מלאכת ההרס.

חפירות שנערכו בתחילת המאה ה-20 מצאו ארון עשוי אלבסטר, אך אין הוכחה שאכן מדובר בקברו של אלכסנדר. חפירות נוספות באזור נערכו בשלהי המאה ה-20, אך גם הן לא הצליחו לאשש את הטענה שמדובר בקברו של אלכסנדר.

אישיותו

פיקוד והובלת חיילים

אלכסנדר היה אחד המצביאים המבריקים בכל הזמנים. הוא בין הבודדים שלא הפסיד אף קרב שבו השתתף כמפקד. זה קרה כתוצאה מהגמישות הרבה שבה השתמש בצבאו. אלכסנדר הצליח לנצל את נקודות החוזק של צבאו, שינה והתאים את צבאו כל פעם מחדש לנסיבות המשתנות של שדה הקרב. ביצע תמרונים מפתיעים ותקף בנקודות החלשות של מערך האויב. כמו כן, ניחן באומץ אישי. תמיד הסתער בראש אנשיו בנקודות הקריטיות של הקרב ואף הבליט את עצמו בקסדה מיוחדת ובדרכים אחרות כדי שחייליו יראו היכן נמצא מלכם. הבולטות של אלכסנדר משכה את תשומת לבו של האויב ובקרב גרניקוס תקפו אותו הפרסים באופן אישי כדי לנסות לחסל אותו.

הצבא שאיתו פלש לאסיה עבר אליו בירושה מאביו. הצבא היה כבד באופיו והתבסס על חיל רגלים כבד שנלחם במערך הפלנקס הצפוף ולצדו ההטיירוי, הפרשים הכבדים שתפקידם היה לשבור את התנגדות האויב, למוטט את אגפיו ולנצל במהירות וביעילות את נקודות החולשה של האויב. תפקיד יתר היחידות היה לתמוך בחלקים הכבדים של הצבא. עם צבא זה ניצח אלכסנדר את ניצחונותיו הגדולים נגד האימפריה הפרסית.

הטקטיקה בשלבים מוקדמים של המסע הייתה מגוונת. בשני קרבותיו הגדולים נגד דריווש ניצל את מורך לבו של דריווש ותקף אותו ישירות, כשכל המערך בנוי כך שההתקפה על דריווש תצליח. בקרבות אחרים כמו קרב השערים הפרסיים ניצל את תנאי השטח לטובתו ואיגף את כוחות האויב.

בהמשך המסע, הצבא קיבל תגבורות ניכרות מיוון. כך למשל בעת השהייה באסיה הקטנה, קיבל תגבורות של כמעט 4,000 חיילים. גם כששהה בבבל קיבל למעלה מ-10,000 חיילים. כמו כן קלט הרבה חיילים פרסים ובני אסיה אחרים. עם זאת, פרק זמן קצר לאחר קבלת התגבורות בבבל, ביצע רפורמות בצבאו ושחרר חלקים גדולים ממנו. כך נותר, אמנם, עם צבא קטן יותר, אך הרבה יותר נייד. הרפורמות נתקלו בהתנגדות האריסטוקרטיה שלא אהבה את שילוב הפרסים בצבא, אך אלכסנדר הצליח להתגבר על האופוזיציה.

הצבא הנייד הזה התנגש בפרשים הסקיתים של באקטריה וסוגדיאנה. כדי לנצח אותם, התאים אלכסנדר את צבאו לצורת לחימתם והגדיל בצורה משמעותית את מספר הפרשים הקלים, ובעיקר את מספר הקשתים הרכובים. יכולת זו להתאים את הצבא לתנאי השטח היא נדירה בתולדות הלחימה וייחודית לאלכסנדר בתקופתו – אף יווני לפניו לא פעל כך.

גם במצורים הרבים שניהל נחל הצלחה. המצור התנהל לפעמים על ידי ביצוע עבודות הנדסיות עצומות כמו בניית מזח בעת מצור צור. במקרים אחרים השתמש בכלי מצור קונבנציונליים כגון מגדל מצור, קטפולטות ועוד בעת מצור הליקרנסוס. כשהיעד היה מבוצר בצורה כזאת שלא ניתן היה להשתמש בכלי מצור רגילים או לבצע עבודות עפר, תקף מנקודה מפתיעה. כך למשל בעת מצור על הסלע הסוגדיאני, מבצר שהיה ממוקם על פסגת הר תלול שלא הייתה גישה אליו, פקד על חייליו לטפס על הרים סמוכים ולהקים שם עמדות ירי.

יחסיו עם הוריו

אלכסנדר העריץ את אימו ואהבתו אליה לא ידעה גבול.^[41] יחסו לאביו, פיליפוס השני מלך מוקדון, היה של אהבה-שנאה: מצד אחד העריץ אלכסנדר את אביו, אך מצד אחר קינא בו על הצלחותיו.^[41]

אביו, כמקובל בתקופתו, בילה את מרבית זמנו במסעות צבאים והקדיש מעט זמן לטיפוח הקשר עם בנו הצעיר. עם זאת, לא הזניח את הנער ושילם על השכלתו ואף התיר את נוכחותו בעת ביקורים של שגרירים רמי דרג מארצות שכנות.

המשבר ביחסים בין האב לבנו התרחש לאחר קרב כירונאה, כשאלכסנדר בן 18, על רקע הסכסוך בין אביו לאימו. אולם אין הוכחה שאימו של אלכסנדר הסיתה את בנה כנגד אביו.^[41] לאחר רצח אביו היה אלכסנדר נתון להשפעה חזקה של אימו, והיא אף פעלה לפילוס דרכו לשלטון, ועמדה מאחורי חיסול הטוענים האחרים לכתר.

אופיו

אלכסנדר היה בעל אישיות מורכבת. מצד אחד הפגין גדלות רוח ומתינות רבה ביחסו לאויביו המובסים, אך מצד שני לא היסס להפגין נטיות סדיסטיות ואכזריות. כך למשל טבח בתושביה של תבאי ומכר אותם לעבדות לאחר שהתנגדו לו. נוהג זה חזר על עצמו במספר מקומות נוספים דוגמת צור. מעריכים שבעת כיבושיו בבאקטריה נהרגו 100,000^[42]–‏ 120,000 בני אדם, רובם אזרחים.^[43]

אופיו בא לידי ביטוי גם בתואר שהמציא לעצמו. במקום לאמץ את התואר הפרסי "המלך הגדול" או "מלך המלכים", בחר בתואר "מלך אסיה", כסימן לעלייתו של כוח חדש, גדול יותר מזה שבו החזיקו מלכי פרס.^[44] הוא אף דרש מדריווש עצמו להתייחס אליו בתואר זה בהתכתבות ביניהם לאחר קרב איסוס.^[45] בכך ביקש להדגיש שהוא לא רק כובש האימפריה הפרסית, אלא מייסדה של ישות מדינית חדשה באסיה. הפרופגנדה שלו הדגישה שהוא ביקש לשחרר לא רק את היוונים מהעול הפרסי, אלא את יתר העמים הכבושים כמו מצרים, קארים, בבלים ואחרים. היות שהאסיאתיים היו נתיניו, אסר על חייליו לבזוז את האוכלוסייה ולהרוס את הערים (למעט מקרים יוצאי דופן).^[46]

הוא היה בעל אופי פראי למדי ונטה לשתות לשוכרה. בזמן שכרות התנהג בפראות, ופעם אחת אף שרף ארמון יפהפה של מלכי פרס בפרספוליס. בפעם אחרת רצח בהתקף זעם את חברו קליטוס השחור, מפקד האגמה של ההטיירוי.

האלהה

אלכסנדר הגדול נחשב לאל או כצאצאו של אל עוד בימי חייו, לפחות על ידי חלק מהאנשים. להאלהתו של אדם הייתה מסורת ארוכת שנים ביוון העתיקה. דוגמה לכך היא פולחן הגיבורים ביוון העתיקה. גיבורים רבים דוגמת הרקלס, אכילס, פרסאוס ואחרים זכו למעמד הדומה לזה שניתן לאלים והוקמו להם מקדשים. גם מייסדי ערים זכו לפולחן לאחר מותם. עם זאת, לא היה נהוג לסגוד לאדם חי בתור אל.

בניגוד לכך, בתרבויות המזרח תיכוניות דוגמת התרבות המצרית מנהג האלהתו של אדם חי הייתה מקובלת. המצרים נהגו לסגוד לפרעוניהם בתור אלים חיים. בממלכה האחמנית שבה הייתה נפוצה הדת הזורואסטרית לא סגדו למלך בתור אל, אך הוא זכה לגינוני כבוד רבים, דוגמת פרוסקינסיס (אנ'), שנועדו להדגיש את רום מעמדו. גינוני כבוד אלה לא היו מקובלים ביוון העתיקה שבה הדגישו את האינדיבידואליזם האנושי.^[47]

אגדת המוצא האלוהי של אלכסנדר נולדה עוד בנעוריו כשאימו, אולימפיאס, טענה שהרתה לזאוס כשבא למיטתה מחופש לדמות נחש. אלכסנדר הגדול דאג לטפח את המיתוס ואף קיבל גושפנקה רשמית למוצאו האלוהי כשביקש את האורקל של סיווה במצרים לאחר שכבש ארץ זו. באותו המקדש במצרים, אלכסנדר קיבל את התואר "בנו של זאוס-אמון" (שילוב של האל זאוס היווני והאל אמון המצרי – היוונים נהגו לזהות את האלים שלהם עם אלוהי תרבויות אחרות), והמשיך להשתמש בתואר זה בשארית חייו.

דרישתו של אלכסנדר מנתיניו היוונים להפגין כלפיו גינוני כבוד שהיו מקובלים בפרס, הופעתו החיצונית בבגדים ראוותנים וקבלת גינונים אלה מנתיניו הפרסים, הייתה מקור קבוע לחיכוך בינו לבין האריסטוקרטיה היוונית-מוקדונית. יש המייחסים לטיפוח מיתוס הָהַאֲלָהָה של אלכסנדר כביטוי למגלומניה שלקה בה בחלק מאוחר של חייו הבוגרים לאור הצלחתו בשדה הקרב וכינון אימפריה רחבת ידיים.

נישואיו ונטיותיו המיניות

ערך מורחב – הפאיסטיון

אלכסנדר נשא כמה נסיכות מהשטחים הפרסיים – רוקסנה מבאקטריה; סטטירה, בתו של דריווש השלישי; ופריסטיס, בתו של ארתחששתא השלישי. כך הפך לקרוב משפחה של שני ענפי בית המלוכה הפרסי. ברסינה, אלמנתו של ממנון, הייתה פילגשו, ולהם נולד בן בשם הרקולס, שנרצח מאוחר יותר במהלך מלחמות הדיאדוכים. עם זאת, יש חוקרים הסבורים שהרומן עם ברסינה הומצא כדי להעניק להרקולס את כס המלוכה. כמו כן, אף על פי שהדבר לא מצוין במפורש במקורות, אלא רק ברמז, ייתכן שהיה לו קשר רומנטי עם הפאיסטיון, חברו מימי הילדות.^[2] עם הזמן, קודם הפאיסטיון לדרגה בכירה מאוד בצבאו – מפקד מחצית פרשי הההטיירוי בדרגת היפרכוס לאחר חשיפת הקשר של פילוטאס.

קורטיוס טוען^[48] שאלכסנדר קיים יחסי מין גם עם באגואס, סריסו יפה התואר של דריווש השלישי.^[49] חיבת אלכסנדר לגברים הייתה ידועה בקרב חייליו. למעשה, שאלת ההומוסקסואליות של אלכסנדר הגדול היא אנכרוניסטית, מכיוון שהתרבות היוונית לא שפטה יחסים אינטימיים לפי מינם של בני הזוג וכמו כן יחסים חד-מיניים היו מקובלים ביוון העתיקה ולא נחשבו לחריגים.

מורשתו וחלוקת האימפריה

חלוקת האימפריה

ערך מורחב – מלחמות הדיאדוכים

חלוקת האימפריה של אלכסנדר מוקדון לפני קרב איפסוס (301 לפנה"ס)

האימפריה העצומה שהותיר אלכסנדר לא החזיקה מעמד זמן רב. אמנם, פרדיקס קיבל את תפקיד העוצר לבנו הקטין והגנרלים אף שיתפו פעולה ביניהם בדיכוי המרד היווני שכונה מלחמת לאמיה, אך זמן קצר לאחר מכן, החל מאבק על ירושתו של אלכסנדר בין הקצינים הבכירים בצבא, שכונה מלחמות הדיאדוכים. בסיומו נוצרו מספר ממלכות:

מצרים התלמיית, בראשותו של תלמי הראשון, קיבלה את הנתח הדרום-מערבי של האימפריה.
מוקדון קיבלה את החלק הצפון-מערבי של האימפריה.
הממלכה הסלאוקית (סוריה), בראשותו של סלאוקוס הראשון, קיבלה את החלק המזרחי של האימפריה.
מספר ממלכות במרכז אסיה.

השפעתו על יוון העתיקה ועל ממלכת מוקדון

אף על פי שעלה לשלטון במוקדון, עיקר שנות שלטונו עברו עליו במסעות מלחמה בניכר. בעת המסעות, הופקד על מוקדון אנטיפטרוס, מצביא ותיק ונאמן. מסע העונשין הקשה שערך אלכסנדר נגד תבאי הבטיח את השקט ביוון, למעט ספרטה שנותרה עיקשת בסירובה להכיר בהגמוניה המוקדונית. הדברים הגיעו לכדי עימות גלוי ובשנת 331 לפנה"ס הביס אנטיפטרוס את הספרטנים בקרב מגלופוליס.

אלכסנדר שלח כמויות עצומות של זהב וכסף ליוון, מה ששיפר במידה ניכרת את רמת החיים שם. עם זאת הדרישות שלו לכח אדם בעת המסע, וביתר שאת, דרישות כח האדם של הממלכות ההלניסטיות שנוסדו לאחר חלוקת האימפריה שלו, הטילו עול כבד על יוון ודלדלו את אוכלוסייתה.

הפצת התרבות היוונית והיחס לעמים הכבושים

כיבושיו של אלכסנדר וממלכתו, אף שלא האריכו ימים, פתחו את התקופה ההלניסטית בתולדות התרבות המערבית. אלכסנדר הפיץ את התרבות ההלניסטית ברחבי העולם, ובתחומים רבים לא פגה השפעתה של תרבות זו באלף השנה שמכיבושי מוקדון עד התקופה הערבית הקדומה באמצע המאה השביעית לספירה.

אלכסנדר ולוחמיו פעלו באכזריות בזמן מלחמה. ברוב הארצות שאליהם הגיע צבאו של אלכסנדר, הוא ביצע מעשי טבח, הרס וביזה המוניים, למעט ארצות שבהן לא נתקל בהתנגדות כלשהי. אף על פי כן, מרגע שהתבסס שלטונו באזורים שכבש, הניח אלכסנדר לעמים הכבושים לנפשם. הוא כיבד את כל העמים ואת כל התרבויות שכבש, הניח להם לחיות את חייהם ולקיים את מנהגיהם, ואף איפשר להם להצטרף לצבא ולפוליטיקה ואף להתקדם בהם ולזכות בתפקידים בכירים.

כמו אביו, העריץ אלכסנדר את התרבות היוונית והתייחס לעצמו כיווני, אולם הוא הסתייג מהגישה היוונית האתנוצנטרית. הוא אומנם עודד את נתיניו החדשים לרכוש את השפה היוונית, אך לא הכריחם לשנות את שפתם ואת תרבותם. אדרבה, אלכסנדר נשבה בקסמי המזרח ופעל למען סינתזה תרבותית בין היוונים לבין בני עמים אחרים. אלכסנדר אף פעל לשלב פרסים ובני תרבויות אחרות במערכת השלטונית והצבאית ועודד את אנשיו להתיישב בארצות הכבושות ולהתחתן עם בני המקום.

אידאולוגיית השילוב שאחז בה אלכסנדר גרמה להתמרמרות בקרב אנשיו, ואף היו שני ניסיונות כושלים להתנקש בחייו, אך ההתנגדות מעולם לא גלשה לכדי התקוממות מזוינת. אף שהתרבות ההלניסטית המשיכה לדגול ברב-תרבותיות, נכשל ניסיונו של אלכסנדר להשוות בין זכויות עמי האימפריה. בתקופה ההלניסטית נחשבו רק תושבי הפוליס וצאצאי היוונים לבעלי זכויות אזרח, רק במקרים יוצאי דופן זכו אחרים, בעיקר ותיקי צבא ובני משפחותיהם, בזכויות אלו.

מחלוקת מודרנית על מורשתו של אלכסנדר

למורשתו של אלכסנדר השפעה גדולה על היחסים בין יוון למקדוניה הצפונית. כל צד טוען לבעלות על המצביא העתיק, והדברים מגיעים מדי פעם למשבר של ממש ביחסים בין הצדדים.

מוקדון העתיקה שוכנת בעיקר בשטחה של יוון המודרנית. יתרה מכך, תושביה הנוכחיים של מקדוניה הצפונית הם סלאבים שהיגרו לאזור בראשית ימי הביניים. עם זאת, אזרחי מקדוניה הצפונית המודרנית רואים באלכסנדר הגדול גיבור לאומי. הם קראו לנמל התעופה הבינלאומי של סקופיה על שמו של אלכסנדר הגדול, ואף הקימו פסל בגובה של 12 מטר בדמותו של המצביא ההיסטורי.

הצבת הפסל הציתה^[50] מחדש מחלוקת עתיקת יומין עם יוון, הרואה באלכסנדר הגדול גיבור יווני ובכלל ראה בעצם שמה של המדינה המקדונית סוג של גנבת זהות, מה שהוביל בסופו של דבר לשינוי שמה מ"מקדוניה" ל"מקדוניה הצפונית" ב-2019.^[51]

אגדת אלכסנדר

אלכסנדר הפך לאגדה עוד בימי חייו. פלוטרכוס מספר כי ערב ליל הכלולות של הוריו, אולימפיאס ופיליפוס חלמה אימו, אולימפיאס שרחמה הוכה בברק שהצית אש חזקה. זמן מה לאחר מכן חלם פיליפוס שהוא חותם את רחמה של אשתו בחותם הנושא דמות אריה. פלוטרכוס מוסר מספר פרשנויות לחלומות אלה כמו הצעה שאולימפיאס הייתה הרה עוד לפני נישואיה לפיליפוס או רמזים למוצאו האלוהי של אלכסנדר.^[52]

ההיסטוריון היווני קליסתנס, תיאר את הים של קיליקיה נסוג לאחור מפניו בהשתחוות. זמן קצר לאחר מותו, אונסיקריטוס, היסטוריון נוסף שליווה את אלכסנדר הגדול במסעותיו לאסיה, המציא מערכת יחסים בין תאלסטריס לאלכסנדר; מלכת האמזונות תאלסטריס הביאה 300 נשים לאלכסנדר הגדול, בתקווה לגדל גזע של ילדים חזקים וחכמים כמותו. על פי האגדה, היא שהתה עמו במשך 13 ימים ולילות בתקווה להרות לו. כשהקריא אונסיקריטוס את הסיפור למלך ליזימאכוס, הגיב: "ואיפה הייתי, אז?".^[53]

קיימת טענה לפיה התכתב אלכסנדר עם מורהו אריסטו ואימו בזמן מסעו באסיה,^[54]^[55] אך ככל הנראה מדובר בזיוף מאוחר.^[56]

רומן אלכסנדר

ערך מורחב – רומן אלכסנדר

במאות הראשונות אחרי מותו נוצרו באלכסנדריה אגדות נוספות, שהתאגדו לספר הנקרא רומן אלכסנדר. הספר תואר אחר כך בטעות כספרו של קליסתנס ועל כן ידוע כיום כ"פסאודו-קליסתנס". רומן אלכסנדר שוכתב פעמים רבות והפרטים ההיסטוריים בו אינם מצטיינים במהימנותם, המעבדים בלשונות השונות הוסיפו והחסירו מחומר לפי נטייתם, וחלק מהסיפורים הללו נפרדו מסיפור האב ונעשו חלק מהפולקלור העולמי כמעשים העומדים בפני עצמם, ללא קישור ישיר אל רומן אלכסנדר, אלא כאגדה נפרדת. לפיכך, ניתן להסיק כי במהדורתה הנוכחית קיימות ברומאנסה זו חנופות וביקורות רבות. מהנוסח היווני, המקורי, של היצירה, השתלשלו הנוסחים הלטיניים, אשר כינויים הוא "היסטוריה דה פרלייס". בין הנוסחים הבדלים מזעריים בלבד, והבדלים אלו התפשטו בימי הביניים, והיו בסיס לנוסחים של הלשונות הביניימיות האחרות. הספר תורגם לשפות רבות, ביניהן עברית. לרומן אלכסנדר ארבעה חלקי יסוד, אלו הם:

הסיפור על לידת אלכסנדר, כבנו של המכשף המצרי נוקטניבור.
סיפור מלחמותיו של אלכסנדר נגד יוון פרס והודו, אף על פי שאינו מוגדר כאגדה אלא סיפור, הרי המסורת ההיסטורית של אלכסנדר ומעשיו הביאה אותו לעולם.
קובץ של סיפורי נפלאות על יצורים מוזרים, מפלצות, ארצות רחוקות ומנהגים משונים, הרקומים בידיעת הסיפור.
חכמת אלכסנדר, שהיה תלמידו של אריסטו, אשר נחשב לאחד הפילוסופים הגדולים בהיסטוריה.^[57]

היחס לאלכסנדר בדתות מונותאיסטיות

היחס לאלכסנדר מוקדון ביהדות

ערך מורחב – אלכסנדר הגדול באגדות היהודיות

רוב המקורות היהודיים מתייחסים בחיוב לאלכסנדר הגדול, על אף שהיה עובד אלילים:

האגדה בתלמוד^[58] מספרת שהשומרונים הלשינו על היהודים לאלכסנדר מוקדון וקיבלו רשות ממנו להחריב את ירושלים. כדי לבטל את הגזרה, שמעון הצדיק יצא מירושלים לקראת אלכסנדר מוקדון לבוש בבגדי כהונה, כדי לכבדו. במפגש ביניהם באנטיפטרס ירד אלכסנדר ממרכבתו והשתחווה לשמעון הצדיק בהסבירו שדמותו של שמעון הצדיק הולכת לפניו במלחמותיו. על פי הגמרא, לכבוד אירוע זה נקבע יום כ"ה בטבת ליום שמחה (ראו גם מגילת תענית).

אגדה נוספת בתלמוד^[59] מספרת על משפטים של עמים שונים (בני אפריקיא, מצרים, בני ישמעאל) עם היהודים בפני אלכסנדר מוקדון, בהם נציגי העמים לא הצליחו לתת תשובה לטענות היהודים. על אף שאלכסנדר מוקדון איננו נוטל חלק פעיל בסיפור, הזכרת אלכסנדר מוקדון כיושב בדין בניצחונות של היהודים מסמלת, מן הסתם, יחס חיובי לאלכסנדר. אלכסנדר מוקדון גם מוזכר במסכת תמיד^[60] כמנהל דיונים פילוסופיים עם חכמי הנגב.

יוסף בן מתתיהו מספר^[61] שאלכסנדר מוקדון פטר את היהודים מתשלום מיסים בשנות שמיטה, מכיוון שהם אינם מעבדים את שדותיהם בשנות שמיטה.

היו שייחסו את ציון התאריך בכתבים יהודיים על פי מניין השטרות כהבעת כבוד לאלכסנדר מוקדון, אך ספק אם כך הדבר שכן תחילת מניין השטרות נקבע כ-11 שנים לאחר מותו של אלכסנדר.

במקורות יהודים מסוימים (פירוש הרב סעדיה גאון לספר דניאל, משנה תורה לרמב"ם), על פי כתבי היד התימניים, מכונה אלכסנדר – אלכסנדרוס מקרון, מלשון "קרן" המכה באויבים.

כנגד כל אלה, ישנה אגדה^[62] שמספרת כי אלכסנדר החריב את הקהילה היהודית שהייתה במצרים ואת בית הכנסת המפואר ששכן שם, אך יש הגורסים טרכינוס במקום אלכסנדר מוקדון.^[63]

היחס לאלכסנדר באסלאם

אלכסנדר מוזכר בקוראן^[64] בכינוי "ד'ו אל-קרנין" (ذو القرنين) (אנ'), "בעל הקרניים", בגלל אגדה שאללה הצמיח לו קרניים שינגחו את חומות אויביו. יש המחשיבים אותו כנביא. מסופר בסורת המערה^[65] שאלכסנדר כלא את גוג ומגוג בחומה, אותה הם יפרצו רק באחרית הימים.

אלכסנדר בתרבות הפופולרית

אלכסנדר הגדול שימש השראה לפילוסופים, סופרים ואמנים רבים. דמותו הונצחה בעבודות אמנות רבות, חלקן עוד בתקופתו. פסלי שיש, מוזאיקות ובתקופות מאוחרות יותר ציורים רבים נוצרו בדמותו.

אלכסנדר הגדול מתואר כבחור צעיר, אתלטי ויפה תואר בפסלים שנעשו בתקופת חייו, כמו כן היסטוריונים עתיקים מזכירים שעיניו של אלכסנדר היו הטרוכרומיות ועין אחת הייתה כחולה והשנייה חומה, אך תיאורים אלה מאוחרים לעיתים במאות שנים ביחס לחייו ואין אפשרות להסיק מהם שאכן כך היה הדבר. אין ערובה שאכן היה חסון כך נראה, אם כי בהתחשב בכך שהיה חייל קרבי כל חייו והשתתף בקרבות ומסעות מפרכים רבים, סביר שמבנה גופו היה אתלטי. פיטר גרין שבחן את פסליו השונים ניסה לשחזר על פיהם את מראהו טוען שסביר שהיה נמוך ביחס לממוצע הגברים במוקדון ובעל מבנה חסון.^[66] כל התיאורים האלה הם במקרה הטוב בגדר ניחוש מושכל ואין אפשרות לדעת בוודאות מה היה גובהו או צבע עיניו.

מלבד אמנות שימש אלכסנדר השראה לפוליטיקאים רבים בעת העתיקה. רבים רצו להידמות לו ושמו שימש כחנופה למצביאים גדולים רבים. בסמוך למותו ההילה שהתלוותה לשמו גרמה לתלמי הראשון להוציא את גופתו החנוטה במרמה מחזקתה החוקית ולהעבירה למצרים.

גם פילוסופים רבים שאבו השראה מדמותו. הדבר בולט בעיקר בהקשר לתורות פילוסופיות גזעניות המדברות בשבח האדם הלבן על פני המזרחים. אף שאלכסנדר הגדול התנגד לגילויי גזענות בצבאו ואף שילב פרסים בצבא ובממשל, ראו פילוסופים אלה בהצלחת צבאו הקטן על הצבאות המזרחים הגדולים ממנו הוכחה לעליונות הגזע הלבן.

ייצוגיו בתרבות

בשנת 1956 יצא סרט בכיכובו של ריצ'רד ברטון תחת הכותרת "אלכסנדר הגדול", הופק על ידי MGM.
בשנת 1966 התפרסם "סופר המלך" הרומן ההיסטורי של הסופר יוסף אריכא המתמקד במסעו של אלכסנדר ברצועה הפיניקית ובארץ ישראל.
אלכסנדר הגדול היה הגיבור של טרילוגיה ספרותית פרי עטה של הסופרת מרי רנו: אש משמיים (1970), הנער הפרסי (1972) ומשחקי קבורה (1981).
תוכניות טלוויזיה רבות על אלכסנדר הגדול הופקו בעשורים האחרונים.
להקת ההבי מטאל הבריטית איירון מיידן שרה את השיר "Alexander the Great" באלבומה Somewhere In Time משנת 1986.
בסוף שנת 2004 יצא לאקרנים הסרט "אלכסנדר" שביים אוליבר סטון, בכיכובם של קולין פארל ואנג'לינה ג'ולי.
ספינת המלחמה של יו"ר המטה הכללי של ברית הארץ בסדרת המדע בדיוני "בבילון 5" נקראת אלכסנדר, כנראה על-שמו של המצביא הגדול.
בשנת 2007 יצא לאור ספרו של ויל אדמס, "הצופן האלכסנדרוני", המספר את מסעו של דניאל נוקס בחיפוש אחר קברו של אלכסנדר הגדול במצרים. הספר שמקורו בשפה האנגלית, תורגם גם לעברית.
אלכסנדר הגדול: אל בשר ודם – סדרה בריטית בנושא חייו של אלכסנדר, מהמלכתו עד לכיבוש בבל.
במשחק הווידאו "Assassin's Creed Origins" מזיכיון סדרת משחקי Assassin's Creed, מוזכר קברו של אלכסנדר הגדול כנקודת עניין במשחק, שבו מופיע גם המטה של אלכסנדר כממצא עתיק ורב עוצמה שידוע בשם פיסת עדן.

ראו גם

	ספר: אלכסנדר הגדול
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

לקריאה נוספת

מקורות עתיקים

עיקר המקורות העתיקים על אלכסנדר נכתבו על ידי היסטוריונים יוונים ורומאים. מקורות פרסיים כמעט שלא שרדו.^[67]

המקורות הראשונים שנכתבו על ידי אנשים שהכירו את אלכסנדר או התבססו על ראיונות עם עדי ראייה אבדו, למעט כמה כתובות וקטעי מכתבים בעלי מהימנות מפוקפקת. בני דורו שכתבו עליו הם: קליסתנס, תלמי הראשון, אריסטובולוס מקסנדריה, נארכוס. מקור נוסף בן הזמן הוא ספרו של קלייטרכוס, שלא התלווה למסע, אך אסף מקורות זמינים רבים. המקורות העיקריים ששימשו אותו הם חיבורו של קליסתנס^[68] וראיון של עדי ראייה. עבודתו עמדה בבסיס חיבורו של טימגנס, שהשפיע רבות על היסטוריונים אחרים שעבודתם שרדה. אף אחד מהחיבורים האלה לא שרד עד ימינו, אך חיבורים מאוחרים יותר מתבססים עליהם.

חמשת המקורות העתיקים ששרדו עד היום הם חיבוריהם של אריאנוס, קווינטוס קורטיוס רופוס, פלוטרכוס, דיודורוס מסיציליה, יוסטינוס:

אנבסיס של אלכסנדר ("מסעו של אלכסנדר" ביוונית), שנכתב על ידי ההיסטוריון היווני אריאנוס, ששירת את האימפריה הרומית, נכתב במאה ה-2 לספירה. הספר מתבסס בעיקר על חיבורו של תלמי ובמידה פחותה יותר על חיבוריהם של אריסטובולוס ונארכוס. בדרך כלל זה נחשב לאחד החיבורים המהימנים ביותר על אלכסנדר ששרדו מהעת העתיקה.^[69]
היסטוריה של אלכסנדר הגדול (אנ') היא ביוגרפיה בת עשרה ספרים, מתוכם שרדו רק שמונה האחרונים. פרי עטו של ההיסטוריון הרומאי קווינטוס קורטיוס רופוס. החיבור נכתב במאה הראשונה לספירה. קורטיוס מתבסס בעיקר על קלייטרכוס וטימאוס. ייתכן שחלק מהמידע שאוב מחיבורו של תלמי.
חיי אישים, אלכסנדר וקיסר, נכתב על ידי ההיסטוריון היווני פלוטרכוס במאה השנייה לספירה והוא מבוסס בעיקר על אריסטובולוס ועל קלייטרכוס.
ביבליותקה היסטוריקה, ספר 17, חיבורו של ההיסטוריון דיודורוס מסיציליה מבוסס על עבודתו של טימאוס וייתכן שהיה לו גם מקור שנכתב על ידי אחד משכירי החרב היווניים של דריווש.^[70] כמו כן מספר דיודורוס על חייהם של פיליפוס ושל הדיאדוכים.
סיכום להיסטוריה של טרוגוס, ספרים 11–12, יוסטינוס (קיצור חיבורו של פומפיוס טרוגוס). ספרו של יוסטינוס הוא המרושל והפחות אמין מכולם.^[71]

קיימים מקורות קדומים נוספים, אם כי דלים במידע כי שרדו מהם רק קטעים בודדים.

המקורות העסיקו את ההיסטוריונים המודרניים הכותבים אודות אלכסנדר. כל חיבור מציג אלכסנדר שונה המותאם לסיפור שרוצה לספר המקור העתיק. אריאנוס מתעניין בעיקר בצדדים הקרביים, קורטיוס מוציא לאור את סודותיו האפלים של אלכסנדר. פלוטרכוס לא עומד בפני סיפור נאה, ללא קשר לאור שבו הוא מציג את אלכסנדר. כל המקורות, להוציא אולי את אריאנוס, כוללים סיפורי פנטזיה שלא היו ולא נבראו.^[72] למרות זאת, המקורות העתיקים מספקים מידע רב ואמין ואף ניתן לצייר דמות אמינה פחות או יותר על פי הכתוב בהם.

מחקרים מודרניים

במהלך השנים נכתבו מאות ספרים ומאמרים אודות אלכסנדר הגדול. רשימה קצרה זו סוקרת מדגם מייצג מהספרות הקיימת על הנושא.^[73]

דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, מהדורה ראשונה תשמ"ג (הספר בקטלוג ULI), מהדורה שנייה תשמ"ז (הספר בקטלוג ULI)
ג'. ב. ברי, תולדות העולם הקלאסי, כרך שני.
ביל יני, אלכסנדר הגדול – לקחים מפועלו של המצביא הבלתי-מנוצח בהיסטוריה, 2012, הוצאת מודן – (מהדורה ראשונה בשנת 2008) (הספר בקטלוג ULI)
הרולד למב, אלכסנדר מוקדון – המסע אל קצה העולם, ירושלים: הוצאת קריית ספר, 1967. (הספר בקטלוג ULI)
קלושה פאול, אלכסנדר הגדול, ת"א: מזרחי, 1963 (הספר בקטלוג ULI)
בנימין שימרון ורחל צלניק-אברמוביץ, "אלכסנדר וכיבוש המזרח", יחידה 3 במסגרת הקורס תולדות התקופה ההלניסטית, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, תשמ"ט.

Peter Green, Alexander of Macedon: 356–323 B.C. A Historical Biography. University of California Press, 1992.
Hammond, Nicholas Geoffrey Lemprière, Alexander the Great: King, Commander, and Statesman (3 ed.). London: Bristol Classical Press, 1994.
Hammond, Nicholas Geoffrey Lemprière, The Genius of Alexander the Great. Chapel Hill: University of North Carolina Press, 1997.
Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great Prosopography of .Alexanders' Empire. Blackwell publishing, 2006.
Waldemar Heckel, The conquests of Alexander the great, Cambridge University Press, 2008.
Fritz Schachermeyr, Alexander der Grosse. Das Problem seiner Persönlichkeit u. seines Wirkens. Wien: Verl. d. Österr. Akad. d. Wiss., 1973.
W. W. Tarn, Alexander the Great. Cambridge: Cambridge University Press, 1948.
Robin Lane Fox, Alexander the Great, 1974.
Joseph Roisman (ed.). Brill's companion to Alexander the Great. Brill. 2003.
Ian Worthington, Alexander the Great, Routledge, 2003
Ian Wortington, By the Spear: Philip II, Alexander the Great, and the Rise and Fall of the Macedonian Empire, Oxford University Press, 2014

סרטים דוקומנטריים

סרט דוקומנטרי שתומלל ויצא גם כספר מודפס: מייקל ווד, בעקבות אלכסנדר הגדול – מסע מיוון לאסיה (תורגם לעברית בהוצאת הד ארצי, 2000)

קישורים חיצוניים

זיו ריינשטיין‏, פסיפס של אלכסנדר הגדול נחשף בבית כנסת בגליל, באתר וואלה, 15 ביולי 2015
אתר שמוקדש לאלכסנדר הגדול (באנגלית)
עוד אתר שמוקדש לאלכסנדר הגדול (באנגלית)
אלכסנדר הגדול באגדות אזריות (באנגלית)
מיכאל הר-סגור ואלכס אנסקי משוחחים על אלכסנדר הגדול כובש העולם חלק א', בגלי צה"ל, הועלה לאתר יוטיוב ב-23 אוקטובר 2016
Alexander the Great and the Situation ... the Great? – הסבר על אלכסנדר הגדול
מיזם של אוניברסיטת רוצ'סטר לדמותו של אלכסנדר הגדול בימי הביניים (באנגלית)
ביוגרפיה של אלכסנדר הגדול באתר המוקדש להיסטוריה של מקדוניה היוונית (באנגלית)
אלכסנדר הגדול, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אלכסנדר מוקדון (356–323 לפנה"ס), דף שער בספרייה הלאומית
אלכסנדר הגדול, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)

Philip Bosman, ‏Alexander in Africa, Classical Association of South Africa Pretoria, 2014, באתר Academia.edu
Michele Campopiano, ‏Excelsa monarchia: Alexander the Great in Italian Narrative Poems (14th – 16th centuries), ncontri : Rivista Europea di Studi Italiani, 28 (2013), pp. 56–65, באתר Academia.edu
Nikolaus Leo Overtoom, ‏CONTESTING THE GREATNESS OF ALEXANDER THE GREAT: THE REPRESENTATION OF ALEXANDER IN THE HISTORIES OF POLYBIUS AND LIVY, Faculty of the Graduate School of the University of Maryland, College Park, in partial fulfillment of the requirements for the degree of Master of Arts 2011, באתר Academia.edu
Nikolaus L Overtoom, ‏The Alexanders of Rome: Roman Emulation of Alexander the Great during the Late Republic, באתר Academia.edu
Nikolaus L Overtoom, ‏The Alexanders of Rome: Roman Emulation of Alexander the Great during the Julio- Claudian Dynasty, באתר Academia.edu
Matias Leiva, ‏The divinity of Alexander the Great, Classics department master's dissertation in classical antiquity, באתר Academia.edu
Marek Jan Olbrycht, ‏An Admirer of Persian Ways: Alexander the Great's Reforms in Parthia-Hyrcania and the Iranian Heritage, Mazda publishers, 2014, באתר Academia.edu

הערות שוליים

^ היה רק היורש דה-יורה; לא שלט הלכה למעשה
^ ¹ ² Robin Lane Fox Alexander the Great, Allen Lane 1973, p. 10
^ מקורות עתיקים אינם מציינים באופן מפורש מערכת יחסים רומנטית בין השניים, אך ייתכן שהייתה כזאת.
^ תאריך הלידה המדויק אינו ידוע בוודאות. לפי מקורות עתיקים נולד ב-6 בהקטומביון בלוח השנה האטי, שחל ב-21 ביולי, אם כי אין ודאות שזה אכן יום לידתו כי ייתכן שהוזז כדי להתאים למאורעות אחרים באותו יום, כגון זכיית סוסו של פיליפוס בתחרות רכיבה
^ הערכות גבוהות ליכולות הצבאיות והמדינאיות של אלכסנדר הגדול נמצאות במקורות רבים, החל מהמקורות הראשונים וכלה במקורות מודרניים. ראו למשל ביל יני, אלכסנדר הגדול, 2012, הוצאת מודן (פרסום מקורי בשנת 2010)
^ האזור של הודו עבר חלוקה בסוף השליטה הבריטית. אלכסנדר לא ממש נכנס לשטחה של הודו המודרנית, אלא עבר בעיקר בשטח פקיסטן הסמוכה. עם זאת, האזור היה מוכר בימיו בשם "הודו".
^ אריאנוס, 7.28
^ לעניין יחס היוונים למוקדונים ראו: Peter Green Alexander of Macedon 356–323, university of California press, p 6–7
^ לעניין יווניות המוקדונים העתיקים בעיני היוונים ראו: Ian Worthington Alexander the Great, Routledge, 2003, p 122
^ זיהוי התרבות המוקדונית העתיקה עם התרבות היוונית מקובל מאוד במחקר. ראו למשל Hammond, Nicholas Geoffrey Lemprière (1989). The Macedonian State: Origins, Institutions, and History. Oxford, United Kingdom: Clarendon Press. p 12–13
^ ריאיון עם ניקולס האמונד
^ אנציקלופדיית סטנפורד לפילוסופיה
^ Robin Lane Fox, Alexander the Great
^ Alexander the Great: Aristotle, באתר SparKnotes
^ ייתכן שמדובר רק במושבה צבאית ולא בעיר של ממש. ראו להשוואה The Hellenistic settlements in Europe, the islands, and Asia Minor By Getzel M. Cohen P. 82
^ ייתכן שרק שינה את שמה של העיר התראקית לאלכסנדרופוליס, פעולה שיש בה כדי להיקרא "ייסוד עיר" בטרמינולוגיה היוונית העתיקה. ראו להשוואה ביל יני, אלכסנדר הגדול, עמ' 35
^ Barry S. Strauss in Brill's companion to Alexander the Great ed. by Joseph Roisman. Brill, 2003 p 139
^ על אופי זה יש עדויות במספר מקורות, הבולטת ביניהם היא זאת שמוסר פלוטרכוס: "קשי לבה של אוליפיאס, שהייתה אשה קנאת וזועמת" – "אנשי יוון", מוסד ביאליק, 1986, ירושלים, עמ' 422
^ Cambridge ancient history, cambridge university press, p. 794
^ Cambridge ancient history, Cambridge University Press, p. 794
^ Peter Green Alexander of Macedon 356–323, university of california press, p 170
^ Ilya Gershevitch (editor) The Cambridge history of Iran vol 2, p 427
^ ראו דיון ב-Cambridge Ancient History, vol 6, p 6, 1994
^ לשם השוואה, המצור שהטיל נבוכדנצר השני, מלך בבל המפורסם, ארך 13 שנה
^ ביל יני, אלכסנדר הגדול, עמ' 86
^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great, Blackwell publishing, 2006 p. 7
^ ייתכן שחיל המצב כלל רק 700 חיילים מוקדונים. ראו השוואת מקורות: Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great, p 7
^ Ian Worthington, (2014) p. 233
^ Waldemar Heckel, The conspiracy against Philotas, Phoenix Vol 31 no 1 (spring 1977) pp 9–21
^ E. Badian, The death of Parmenio, Transactions and Proceedings of the American Philological Association, Vol. 91 (1960),pp. 324–338
^ אין תרגום מדויק לעברית של המונח היווני βασιλικοὶ παῖδες; basilikoì paîdes. דוד גולן מתרגם את המונח כ"צוערים מלכותיים"; בוויקיפדיה הוחלט להשתמש בתרגום הכתוב לעיל
^ זיהוי המקום באנציקלופדיה בריטניקה
^ ביל יני, אלכסנדר הגדול, עמ' 215–216
^ אריאנוס, ספר 7 פרק 27
^ כרך 38, עמודים 1764–1769. אזכור למחקר ניתן למצוא פה
^ אסף רונאל, מה הרג את אלכסנדר מוקדון בגיל 32?, באתר הארץ, 27 בינואר 2019, בעולם העתיק נקבע מועד המוות לפי הנשימה, ולא לפי קיום דופק
^ Cunha BA. (2004). The death of Alexander the Great: malaria or typhoid fever?. Infectious Disease Clinics of North America. 18(1):53–63. PMID 15081504
^ ‏ Jonathan Thompson, disease, not conflict, ended the reign of Alexander the Great, The Independent on Sunday, 6 August 2005
^ כתבה באינדפנדנט
^ לתאוריות השונות, ולמידע נוסף המפורט בפרק זה, ראו בפירוט באתר שמוקדש לקברו של אלכסנדר הגדול
^ ¹ ² ³ Peter Green Alexander of Macedon 356–323, university of california press, p 40
^ Michèle Smith p. 67
^ Holt p. 58
^ מאמר Andrew W. Collins, The Royal Costume and Insignia of Alexander the Great, American Journal of Philology, Volume 133, Number 3 (Whole Number 531), Fall 2012, pp. 371–402 באתר של project muse
^ אריאנוס, ספר שתיים, פרק 14
^ N. G. L. Hammond The Macedonian Imprint on the Hellenistic World in Peter Green's (ed), Hellenistic History and Culture, University of California Press, 1993
^ Cambridge Ancient History, Cambridge University Press, p. 794, 825
^ קווינטוס קורטיוס רופוס, תולדותיו של אלכסנדר הגדול, ספר עשר, פרק 1 פסקה 26
^ ייתכן שבאגואס זה היה גזבר הצי של אלכסנדר, אך הדבר איננו ודאי. ראו: Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great, p. 68
^ Macedonia's monument to discord
^ Associated Press, Balkan Nation Is North Macedonia Now, voanews.com, ‏12 בפברואר 2019
^ http://www.perseus.tufts.edu/hopper/text?doc=Perseus:text:1999.01.0243:chapter=3:section=2 פלוטארכוס], חיי אישים]
^ LacusCurtius • Diodorus Siculus — Book XVII Chapters 40‑63, penelope.uchicago.edu
^ Alexander and Aristotle באתר Livius
^ הספר הזה מתאר את המכתבים בקונטקסט הרלוונטי John Muir, Letters and Life in the Ancient Greek World, Routledge, 2009 p. 187
^ לפי פיטר גרין, כמצוטט באתר אוניברסיטת פורדהאם, המכתבים הם זיוף מאוחר, אם כי ייתכן שהם מהעת העתיקה. Internet History Sourcebooks, sourcebooks.fordham.edu
^ Kazis, The Gests of Alexander From Macedonia, Cambridge
^ יומא, ס"ט, א'
^ סנהדרין צא
^ תלמוד בבלי, מסכת תמיד, דף ל"א, עמוד ב'-דף ל"ב, עמוד א'
^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 11, פרק ח', סעיפים 338, 343–344
^ סוכה, נ"א, ב'
^ הגהת הגר"א שם, על פי מקבילה באיכה רבה, ד', כ"ב. להגהה אחרת עיינו במהר"ב רנשבורג שם ע"פ האברבנאל.
^ קוראן באתר דעת
^ סורת המערה, 83–99
^ Green, Alexander the Great and the Hellenistic Age, pp. 15–16
^ על בעיית המקורות היוונים העתיקים העוסקים בפרס העתיקה ובפרט על העדר כמעט מוחלט של תיעוד פרסי אודות מסע אלכסנדר ראו: Ilya Gershevitch (editor) The Cambridge history of Iran vol 2, p 420
^ Cleitarchus באתר Livius
^ על מהימנותו של אריאנוס ראו Peter Green Alexander of Macedon 356–323, university of california press, p 569
^ P. A. Brant, Persian accounts of Alexander's campaigns, The Classical quarterly new series vol 12 No 1, may 1962 p 141–155
^ על חוסר האמינות של יוסטינוס קיימות תובנות רבות. ראו למשל: Waldemar Heckel, The conquests of Alexander the Great Cambridge university press, 2008 p 9
^ Waldemar Heckel, The conquests of Alexander the Great p 8
^ פרופ' בדיאן סקר את הספרות העיקרית שנכתבה בין 1948 ל-1967 במאמר זה: E. Badian, Alexander the Great, 1948-67, The Classical World, Vol. 65, No. 2 (Oct., 1971), pp. 37–56 המשך המאמר ב: The Classical World, Vol. 65, No. 3 (Nov., 1971), pp. 77–83P.

ערך מומלץ

[1] היה רק היורש דה-יורה; לא שלט הלכה למעשה

[ליין-2] ¹ ² Robin Lane Fox Alexander the Great, Allen Lane 1973, p. 10

[3] מקורות עתיקים אינם מציינים באופן מפורש מערכת יחסים רומנטית בין השניים, אך ייתכן שהייתה כזאת.

[4] תאריך הלידה המדויק אינו ידוע בוודאות. לפי מקורות עתיקים נולד ב-6 בהקטומביון בלוח השנה האטי, שחל ב-21 ביולי, אם כי אין ודאות שזה אכן יום לידתו כי ייתכן שהוזז כדי להתאים למאורעות אחרים באותו יום, כגון זכיית סוסו של פיליפוס בתחרות רכיבה

[5] הערכות גבוהות ליכולות הצבאיות והמדינאיות של אלכסנדר הגדול נמצאות במקורות רבים, החל מהמקורות הראשונים וכלה במקורות מודרניים. ראו למשל ביל יני, אלכסנדר הגדול, 2012, הוצאת מודן (פרסום מקורי בשנת 2010)

[6] האזור של הודו עבר חלוקה בסוף השליטה הבריטית. אלכסנדר לא ממש נכנס לשטחה של הודו המודרנית, אלא עבר בעיקר בשטח פקיסטן הסמוכה. עם זאת, האזור היה מוכר בימיו בשם "הודו".

[7] אריאנוס, 7.28

[8] לעניין יחס היוונים למוקדונים ראו: Peter Green Alexander of Macedon 356–323, university of California press, p 6–7

[9] לעניין יווניות המוקדונים העתיקים בעיני היוונים ראו: Ian Worthington Alexander the Great, Routledge, 2003, p 122

[10] זיהוי התרבות המוקדונית העתיקה עם התרבות היוונית מקובל מאוד במחקר. ראו למשל Hammond, Nicholas Geoffrey Lemprière (1989). The Macedonian State: Origins, Institutions, and History. Oxford, United Kingdom: Clarendon Press. p 12–13

[11] ריאיון עם ניקולס האמונד

[12] אנציקלופדיית סטנפורד לפילוסופיה

[13] Robin Lane Fox, Alexander the Great

[14] Alexander the Great: Aristotle, באתר SparKnotes

[15] ייתכן שמדובר רק במושבה צבאית ולא בעיר של ממש. ראו להשוואה The Hellenistic settlements in Europe, the islands, and Asia Minor By Getzel M. Cohen P. 82

[16] ייתכן שרק שינה את שמה של העיר התראקית לאלכסנדרופוליס, פעולה שיש בה כדי להיקרא "ייסוד עיר" בטרמינולוגיה היוונית העתיקה. ראו להשוואה ביל יני, אלכסנדר הגדול, עמ' 35

[17] Barry S. Strauss in Brill's companion to Alexander the Great ed. by Joseph Roisman. Brill, 2003 p 139

[18] על אופי זה יש עדויות במספר מקורות, הבולטת ביניהם היא זאת שמוסר פלוטרכוס: "קשי לבה של אוליפיאס, שהייתה אשה קנאת וזועמת" – "אנשי יוון", מוסד ביאליק, 1986, ירושלים, עמ' 422

[19] Cambridge ancient history, cambridge university press, p. 794

[20] Cambridge ancient history, Cambridge University Press, p. 794

[21] Peter Green Alexander of Macedon 356–323, university of california press, p 170

[22] Ilya Gershevitch (editor) The Cambridge history of Iran vol 2, p 427

[23] ראו דיון ב-Cambridge Ancient History, vol 6, p 6, 1994

[24] לשם השוואה, המצור שהטיל נבוכדנצר השני, מלך בבל המפורסם, ארך 13 שנה

[25] ביל יני, אלכסנדר הגדול, עמ' 86

[26] Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great, Blackwell publishing, 2006 p. 7

[27] ייתכן שחיל המצב כלל רק 700 חיילים מוקדונים. ראו השוואת מקורות: Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great, p 7

[28] Ian Worthington, (2014) p. 233

[29] Waldemar Heckel, The conspiracy against Philotas, Phoenix Vol 31 no 1 (spring 1977) pp 9–21

[30] E. Badian, The death of Parmenio, Transactions and Proceedings of the American Philological Association, Vol. 91 (1960),pp. 324–338

[31] אין תרגום מדויק לעברית של המונח היווני βασιλικοὶ παῖδες; basilikoì paîdes. דוד גולן מתרגם את המונח כ"צוערים מלכותיים"; בוויקיפדיה הוחלט להשתמש בתרגום הכתוב לעיל

[32] זיהוי המקום באנציקלופדיה בריטניקה

[33] ביל יני, אלכסנדר הגדול, עמ' 215–216

[34] אריאנוס, ספר 7 פרק 27

[35] כרך 38, עמודים 1764–1769. אזכור למחקר ניתן למצוא פה

[36] אסף רונאל, מה הרג את אלכסנדר מוקדון בגיל 32?, באתר הארץ, 27 בינואר 2019, בעולם העתיק נקבע מועד המוות לפי הנשימה, ולא לפי קיום דופק

[37] Cunha BA. (2004). The death of Alexander the Great: malaria or typhoid fever?. Infectious Disease Clinics of North America. 18(1):53–63. PMID 15081504

[38] ‏ Jonathan Thompson, disease, not conflict, ended the reign of Alexander the Great, The Independent on Sunday, 6 August 2005

[39] כתבה באינדפנדנט

[40] לתאוריות השונות, ולמידע נוסף המפורט בפרק זה, ראו בפירוט באתר שמוקדש לקברו של אלכסנדר הגדול

[PG40-41] ¹ ² ³ Peter Green Alexander of Macedon 356–323, university of california press, p 40

[42] Michèle Smith p. 67

[43] Holt p. 58

[44] מאמר Andrew W. Collins, The Royal Costume and Insignia of Alexander the Great, American Journal of Philology, Volume 133, Number 3 (Whole Number 531), Fall 2012, pp. 371–402 באתר של project muse

[45] אריאנוס, ספר שתיים, פרק 14

[46] N. G. L. Hammond The Macedonian Imprint on the Hellenistic World in Peter Green's (ed), Hellenistic History and Culture, University of California Press, 1993

[47] Cambridge Ancient History, Cambridge University Press, p. 794, 825

[48] קווינטוס קורטיוס רופוס, תולדותיו של אלכסנדר הגדול, ספר עשר, פרק 1 פסקה 26

[49] ייתכן שבאגואס זה היה גזבר הצי של אלכסנדר, אך הדבר איננו ודאי. ראו: Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great, p. 68

[50] Macedonia's monument to discord

[51] Associated Press, Balkan Nation Is North Macedonia Now, voanews.com, ‏12 בפברואר 2019

[52] ttp://www.perseus.tufts.edu/hopper/text?doc=Perseus:text:1999.01.0243:chapter=3:section=2 פלוטארכוס], חיי אישים]

[53] LacusCurtius • Diodorus Siculus — Book XVII Chapters 40‑63, penelope.uchicago.edu

[54] Alexander and Aristotle באתר Livius

[55] הספר הזה מתאר את המכתבים בקונטקסט הרלוונטי John Muir, Letters and Life in the Ancient Greek World, Routledge, 2009 p. 187

[56] לפי פיטר גרין, כמצוטט באתר אוניברסיטת פורדהאם, המכתבים הם זיוף מאוחר, אם כי ייתכן שהם מהעת העתיקה. Internet History Sourcebooks, sourcebooks.fordham.edu

[57] Kazis, The Gests of Alexander From Macedonia, Cambridge

[יומא-58] יומא, ס"ט, א'

[59] סנהדרין צא

[60] תלמוד בבלי, מסכת תמיד, דף ל"א, עמוד ב'-דף ל"ב, עמוד א'

[61] יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 11, פרק ח', סעיפים 338, 343–344

[62] סוכה, נ"א, ב'

[63] הגהת הגר"א שם, על פי מקבילה באיכה רבה, ד', כ"ב. להגהה אחרת עיינו במהר"ב רנשבורג שם ע"פ האברבנאל.

[64] קוראן באתר דעת

[65] סורת המערה, 83–99

[66] Green, Alexander the Great and the Hellenistic Age, pp. 15–16

[67] על בעיית המקורות היוונים העתיקים העוסקים בפרס העתיקה ובפרט על העדר כמעט מוחלט של תיעוד פרסי אודות מסע אלכסנדר ראו: Ilya Gershevitch (editor) The Cambridge history of Iran vol 2, p 420

[68] Cleitarchus באתר Livius

[69] על מהימנותו של אריאנוס ראו Peter Green Alexander of Macedon 356–323, university of california press, p 569

[70] P. A. Brant, Persian accounts of Alexander's campaigns, The Classical quarterly new series vol 12 No 1, may 1962 p 141–155

[71] על חוסר האמינות של יוסטינוס קיימות תובנות רבות. ראו למשל: Waldemar Heckel, The conquests of Alexander the Great Cambridge university press, 2008 p 9

[72] Waldemar Heckel, The conquests of Alexander the Great p 8

[73] פרופ' בדיאן סקר את הספרות העיקרית שנכתבה בין 1948 ל-1967 במאמר זה: E. Badian, Alexander the Great, 1948-67, The Classical World, Vol. 65, No. 2 (Oct., 1971), pp. 37–56 המשך המאמר ב: The Classical World, Vol. 65, No. 3 (Nov., 1971), pp. 77–83P.

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]

[70]

[71]

[72]

[73]

מלחמותיו של אלכסנדר הגדול
אזורים גאוגרפיים	חבל הבלקן • אסיה הקטנה • סוריה-ארץ ישראל-מצרים • מסופוטמיה • פרסיס • באקטריה • סוגדיאנה • תת-היבשת ההודית • גרוסיה	האימפריה של אלכסנדר הגדול אלכסנדר הגדול
קרבות וכיבושים	* המערכה הבלקנית של אלכסנדר הגדול: המצור על תבאי כיבוש האימפריה הפרסית על ידי אלכסנדר הגדול: קרב גרניקוס • המצור על מילטוס • המצור על הליקרנסוס • קרב איסוס • המצור על צור • המצור על עזה • קרב גאוגמלה • קרב השערים הפרסיים כיבושי אלכסנדר הגדול באסיה התיכונה: המצור על הסלע הסוגדיאני הפלישה להודו: קרב הידספס • המצור על עיר המאלים
נושאים בביוגרפיה של אלכסנדר	אלכסנדר הגדול באגדות היהודיות • אלכסנדר הגדול באגדות הפרסיות • אופיו של אלכסנדר הגדול
אישים בולטים שפעלו בתקופת חייו של אלכסנדר
יוונים ומוקדונים	פיליפוס השני • אולימפיאס • אריסטו • הפאיסטיון • פרמניון • פילוטאס • פרדיקס • תלמי הראשון • סלאוקוס הראשון • ליסימכוס • אנטיגונוס מונופתלמוס • אנטיפטרוס • קליטוס השחור • ניקנור • פוליפרכון • •אלקטס •מלאגרוס • פאיתון • קרטרוס • בלקרוס • אגיס השלישי
פרסים ושכירי חרבם, הודים ואחרים	דריווש השלישי • ממנון • בסוס • פורוס • ארטבזוס • פרנבזוס • אריוברזנס • מזאוס • אאוטופרדטס • ספיטמנס • אוקסיארטס • ארסמס

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: אלכסנדר הגדול
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אלכסנדר הגדול