אחמד אבן חנבל
 | |
| לידה |
23 בנובמבר 780 בגדאד, עיראק, בית עבאס  |
|---|---|
| פטירה |
2 באוגוסט 855 (בגיל 74) בגדאד, Arab Iraq, בית עבאס |
| מקום קבורה |
Ahmad ibn Hanbal Mosque |
| השקפה דתית |
אסלאם |
| מספר צאצאים |
8 |
  | |
אחמד בן מחמד בן חנבל אבו עבדאללה אל-שיבאני (בערבית: الامام احمد بن محمد بن حنبل, ابو عبد الله الشيباني) (780–855), היה פוסק שריעה ותאולוג אסלאמי חשוב, ואבי האסכולה החנבלית, הנחשבת לאסכולה השמרנית ביותר מבין ארבע האסכולות באסלאם הסוני. היה ממובילי המאבק בתפישות האסכולה המעתזלית בימי אל-מאמון. אבן חנבל נשפט בזמן המיחנה והושפל, אך סירב לוותר על אמונתו באי-נבראותו ובנצחיותו של הקוראן.
הגותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]הגותו של אחמד אבן חנבל הייתה מבוססת על פרשנות של הקוראן על בסיס קריאת הכתוב כלשונו. הקוראן, בדומה לתורה, מלא תאורים אנתרופומורפיים של אללה, המדמים אותו כיושב על כס כבודו, מדבר, וכן הלאה. אחמד אבן חנבל הטיף לקרוא קטעים אלו כפשוטם, גם אם הם עומדים לכאורה בניגוד לרעיון הייחוד של אללה (תוחיד) והטרנסצנדנטיות שלו, הנובעת מעיקרון זה. בעניין זה, היה לו ויכוח גדול עם זרמים שביקשו לפרש את הקוראן על בסיס סילוגיזם (קיאס) והלוגיקה היוונית שאחיזתה בעולם השכלתני האסלאמי התחזקה עם עלית תנועת התרגום (בית אלחכמה) של היצירות היווניות והרומיות הקלסיות בימי הארון א-רשיד העבאסי ואחריו.
כאשר קמה תנועת המועתזילה (דיאלקטיקה) שהתבססה על פרשנות אלגורית של הקוראן תוך שימוש בלוגיקה וטענה שתיאורים אנתרופומורפמיים כגון אלו הם אלגוריה בלבד, התנגד להם אבן חנבל מכל וכל. בעיקר הוא התנגד לטענתם העיקרית והיא שמן ההכרח הוא שהקוראן נברא על ידי אללה. לשיטתו, הקוראן עצמו הוא נצחי.
מעבר למחלוקות לגבי פסוקים מסוימים בקוראן, הייתה לאחמד אבן חנבל מחלוקת עקרונית בהרבה מול המועתזילה לגבי מעמדו של הקוראן עצמו. לשיטתו, הקוראן עצמו הוא נצחי, ואילו לשיטתם, הכרח הוא שהקוראן נברא על ידי אללה. לכאורה מדובר על ויכוחים של מה בכך, אך הם היו בעלי חשיבות עליונה להוגים של התקופה. כאשר הח'ליף אל-מאמון אימץ את תפיסת המועתזילה ואף ביקש להכפיף את כל נתיניו אליה במסגרת מה שנקרא המִחְנַה, ואף לכפות אותה על העולמא של הח'ליפות. כאמור, העולמא תמיד ראו בשלטון הפוליטי רוע הכרחי שמטרתו היחידה היא מניעת אנרכיה (פתנה). לכאורה, לא היה לעולמא על מה להתרעם כאשר הח'ליף הכריז כי הוא מאמין שהקוראן נברא (וכמו כן כי עלי הוא "הטוב שבבני האדם").
אבל הח'ליף לא הגדיר רק את אמונתו שלו, הוא ביקש להכפיף את המוסד ההלכתי להשפעתו ובתוך כך לרומם את מעמדו שלו ולאפשר לעצמו ולבאים אחריו להנחות את הדוֹגמה הדתית. היה בכך חריגה מגבולות סמכותו כשליט פוליטי וניסיון להגדיר את עצמו כמי שקובע את האורתודוקסיה, את הנורמה הדתית, בדומה לקיסר הביזנטי ולשאהנשאה הפרסי, אשר מדמות שניהם ינקו השליטים הפוליטיים בתולדות האסלאם. יש בכך אף דמיון לדרכיהם של השיעים, שהעבאסים ביקשו להתקרב אליהם ולפייסם. לכך התנגדו העולמא, ואחמד אבן חנבל בראשם. רבים מהם נכנעו לדיקטאט של הח'ליף, מחשש לחייהם, ומתוך חמישים עולמא שהובאו כדי שיודו באמונה שהקוראן נברא בכיכר העיר, סירבו רק אבן חנבל ועוד עולמא אחד.
קורות חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחמד אבן חנבל נולד בבגדאד למשפחה ערבית בת התרבות הפרסית משבט בנו שיבאן, שהתיישבה בבצרה שבעיראק בזמן הכיבוש האסלאמי. משפחתו המשיכה עד ימיו להרוויח מהמעמד שזכו בו על רקע הסיוע בכיבושים. סבו ואביו היו מנאמני המהפכה העבאסית (אבנאא אל-דולה) ועל כן ניתנה להם העיר מָרְב. הם שבו לבגדאד לפני לידתו או מקצת אחריה, וחיו בצמצום על בסיס השכרת שטח שהיה שייך למשפחתם בעיר.
אבן חנבל עבר עם אמו לעיר מרב, שם התחנך והחל להפגין את אדיקותו בלימודי קוראן ובמנהגיו היומיומיים. הוא התחיל ללמוד פסיקת הלכה, במרב ואחר בבגדאד, אצל גדולי התקופה, בהם א-שאפעי, אבו יוסוף ואחרים.
הוא החל לעסוק בעצמו בפסיקה ובעיקר - לאסוף חדית' (מסורות בעל פה על אורחות חייו של הנביא, שעברו מדור לדור לצורכי פסיקת הלכה) בכל רחבי המזרח הקרוב (משרכ) המוסלמי של זמנו, בחיפושים אחר מוסרי חדית'. חיפוש החדית' כשלעצמו היה בעל אמירה פוליטית שעל פיה הסמכות לפסיקה הדתית היא בידי הנביא וברעיו בלבד, ובכך למעשה הפקיעה כל סמכות מהח'ליף או מכל מאן דהו לקבוע את האורתודוקסיה.הוא הפגין בקיאות רבה בשינון החדית', אך לא נמנע מלהעלותו על הכתב, ועל בסיס זה אספו בניו את קובץ החדית' העצום שלו.
לאחר שתמו מסעותיו, חזר למשרתו (הלא רשמית) כפוסק ואף הקים משפחה בבית קטן בבגדאד. אשתו הייתה עבאסה בנת אלפצ'ל, ואשתו השנייה הייתה בת-דודו, אישה סתומת-עין. כמו כן הייתה לו פילגש, חוסן, ממנה נולדה לו בת בשם אום עלי זינאב. מאשתו נולדו לו שלושה בנים: אל-חסן, מחמד וסעיד. משפחתו גרה כולה באגפים שונים סביב החצר הפנימית של ביתו, כמקובל באותה תקופה. לפרנסתם השכירו את המקרקעין של משפחת המוצא של אבן חנבל, עבדו בעבודות מזדמנות, ומכרו מוצרי טקסטיל שטוו נשותיו של אבן חנבל.
מנהגיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]עוד בילדותו, אומרים, היה נוהג באדיקות. מסופר עליו שהיה נוהג להשכים קום לתפילת השחר מוקדם כל כך, שאמו הייתה מרחמת עליו ומחביאה את שלמותיו כדי לעכבו. מסופר שמכר שתי פנינים שהיו ברשותו כדי לנסוע לבצרה ללמוד שם.
אחמד אבן חנבל נהג כל ימיו בדרך של אדיקות ושל צנעה והסתפקות במועט. הוא לא היה מקרב הסגפנים שהיו מענים את עצמם לעיתים עד סף המוות, אך בשום אופן לא נמנה עם הנהנתנים. הוא בחר בדרך אמצעית שנקראת תקוה, ועיקרה פרישות והתנזרות ממנעמי החיים על סף הסגפנות. לכך סייעה העובדה שמראשית ימיו לא התפרנסה משפחתו ברווחה והעובדה שלצורך קיום מאוויו הרוחניים נאלץ להוציא גם את מרבית הכספים המועטים הללו.
בכל ימיו נודע אחמד אבן חנבל בתַקְוַּה שלו, תכונה שעיקרה פרישות וצניעות על גבול הסגפנות. במסעותיו, סירב לקבל דורונות תמורת מסירת חדית' ואף סירב לקבל את דבר החדית' כשהוא הוצע לו בצירוף של כסף או מתנות. גם לאחר שהתמסד והקים משפחה בבגדאד, חי וחינך לחיים פשוטים והרבה בצומות וסירב להיות מקורב בכל מידה שהיא למנעמי השלטון, שהיה בעיניו בחזקת עושק ונהנתן.
הוא היה מהלך ברגליים יחפות, גם במסעות ארוכים. מנהג זה היה נוהג נפוץ ולא נחשב למחמיר במיוחד. כמו כן, הסתפק במעט וסירב לקבל מתנות, החל בתקופה שבה אסף חדית' וסירב לקבל מתנות כשוחד כדי שישמע את דבר החדית', וכן לאחר מכן כששב לבגדאד. כשבנו צאלח קיבל תשורות מהח'ליף (אותן תשורות שאחמד עצמו סירב לקבל), התרגז על בנו והורה לחסום את הדלת אל חדריו ואף סירב לאכול מזון שהוגש מאיתו. סיפורים רבים ישנם על הדרכים שבהן היו בניו מכניסים רכוש הביתה באופן סמוי, ובלבד שלא יגלה אביהם כיוון שמשגילה, היה מתרגז עליהם. הוא גם נטה לפזר את מעט כספו. כיוון שאבו אל-פואריס, דיירו, סייע לו להוציא מזמרה שבנו הפיל לתוך הבאר של ביתם, ביקש אבן חנבל לשלם לו חצי דרכמון (דרהאם). כאשר סירב אבו פואריס, פטר אותו אחמד אבן חנבל מתשלום דמי שכירות למשל שלושה חודשים.
התקוה גם כללה מובן של התבודדות ושל רצינות סבר. אחמד אבן חנבל, כמוהו כרוב העולמא של זמנו, סלד מצחוק, כמו גם מאנחות של כאב וכן ממנגינה. עוד מסופר עליו שאחד מבני לווייתו ניפץ נבל של עובר אורח, מפני שהדבר נתפס בעיניו כדבר של קלות דעת וביטול של זמן שניתן להשקיעו בלמדנות. כמו כן היה אחמד אבן חנבל נוטה לביישנות ולפנים נפולות בפני כל העוברים על פניו.
תכונות אלו לא הרחיקו אותו מן הציבור אלא עשוהו אהוד על העולמא ועל רבים בבגדאד ומחוצה לה. אותו קהל צבא לאחר מכן על ארמון הח'ליפות כאשר היה אחמד אבן חנבל עקוד שם, וביקשו את שחרורו המיידי. שם הוא הולקה בפומבי וכה אצילה הייתה עמידתו בפני שוביו בעיני המתבוננים, עד כדי שמקצתם ספרו כי מחמת המלקות נטו אברקיו של אחמד ליפול, כאשר נשלחה יד של פז מן השמיים והרימה אותם.
מורשתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]המחנה הייתה שיא פועלו ההיסטורי של אדם שעיקר חייו עומדים בסימן של א-פוליטיות מוחלטת. התנגדותו של אבן חנבל הייתה למעשה ההתנגדות להכפיף את העולמא לחליף, ועמידה על עצמאותם של העולמא בקביעת האורתודוקסיה. בזכות כוח סבלו והפופולריות שלו, התנגדות זו צלחה למעשה.
המורשת של אבן חנבל השתמרה על ידי בניו, שהתמנו לתפקידים של קאצ'ים (שופטים) ופוסקים. הם כתבו ביוגרפיות של אביהם, ההדירו את ספריו הרבים ורחבי היריעה, ובכך קיימו את התנאים שאפשרו לאסכולה החנבלית לצמוח ולהפוך לאסכולה הרביעית והאחרונה באסלאם הסוני. אסכולה זו המשיכה להתקיים כיסוד תאולוגי, אורבני וחברתי, תחילה בבגדאד ואחר כך (בעיקר לאחר חורבנה מידי המונגולים ב-1258) בדמשק ובמקומות אחרים. הם המשיכו להציב התנגדות לאסכולות אחרות עד כדי מלחמות רחוב והקימו הוגים נמרצים שהידוע שבהם היה אחמד אבן תיימיה שנכלא והוצא להורג בשל דעותיו הנציות.
כתביו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- כתאב אל-עלל ומערפת א-רג'אל (ספר העילות הדתיות והכרת המוסרים)
- מוסנד אחמד בן חנבל - קובץ מסורות קאנוני הממויין לפי המוסרים.
- כתאב פצ'אאל א-צחאבה (ספר שבחי חברי הנביא).
- כתאב אל-אשרבה (ספר המשקאות המותרים והאסורים)
כמו כן כתב אבן חנבל ספרים רבים בנושאי פרשנות הקוראן, הלכות ומשפט, עקרונות תאולוגיים (כמו ביטול תוקפם של פסוקי קוראן - א-נסאח' ואל-מנסוח') ואגרות בגנות כיתות שאמונותיהן נתפשו בעיניו ככפירה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אחמד אבן חנבל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)