אולם פלייל
 |
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
| |
| הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. | |
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
אולם קונצרטים  |
| כתובת | Rue du Faubourg Saint Honoré |
| מיקום | פריז |
| מדינה |
 צרפת |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | 5 בדצמבר 1924 – 1927 (כשנתיים) |
| תאריך פתיחה רשמי | 1927 |
| אדריכל |
גוסטב ליון, אנדרה גראנה, ז'אק מרסל אובורטן, ז'אן-בטיסט מאטון |
| מידע טכני | |
| קיבולת | בעבר - 2,500, כיום - 2,000 |
| קואורדינטות | 48°51′28″N 2°20′47″E / 48.85778°N 2.34639°E |
| האתר הרשמי | |
|
(למפת פריז רגילה)   אולם פלייל  | |
  | |
אולם פלייל (בצרפתית:Salle Pleyel) הוא אולם קונצרטים ומופעים השוכן ברובע השמיני של פריז ברחוב פובור סן אונורה מס.252 בין שדרת אוש לככר דה טרן האולם נקרא לפי שם המלחין, המו"ל ומייצר הפסנתרים איגנץ פלייל וחברת פלייל לייצור פסנתרים. הוא תרם לפריחת בחיים המוזיקליים של פריז ואירח מאז חניכתו כ-עשרים וחמישה מיליון צופים בעשרים אלף קונצרטים. אחרי עבודות השיפוץ ב-2015 הקבולת שלו היא 2500 מושבים. אולם פלייל נחנך ב-1927 ועוצב על ידי המהנדס והמומחה באקוסטיקה גוסטב ליון יחד עם האדריכל ז'אק מרסל אובורטן (שנפטר ב-1926) והושלם ב-1927 על ידי שותפיו של האחרון, אנדרה גאנה וז'אן-בטיסט מאטון. בשנים 2015-2006 היה אולם הבית של תזמורת פריז ושל התזמורת הפילהרמונית של רדיו צרפת בימינו מתקיימים בו אירועים מגוונים של מוזיקה עכשווית ופופולרית. אולפ פלייל בנוי בסגנון אר דקו ונחשב לאחד מאולמי הקונצרטים הגדולים והיוקרתיים של המאה ה-20 מקום שנחשב לתחנת חובה עבור גדולי מבצעי המוזיקה הסימפונית והקלאסית בעולם. האולם שופץ מספר פעמים ונפתח מחדש בספטמבר 2006 אחרי ארבע שנות סגירה. לפני פתיחת ה"פילהרמוני של פריז" בפארק דה לה וייאט ב-2015, היה האולם פלייל האודיטוריום היחיד בפריז שנבנה באופן ספציפי עבור המוזיקה הסימפונית. קונצרטים סימפוניים אחרים התקיימו באותה תקופה באולם אוליבייה מסיאן בבית רדיו צרפת ובאולם גאבו, ועבור הרכבים קטנים יותר בתיאטרון שאנז אליזה ובתיאטרון שאטלה, אולמות "בסגנון איטלקי". אחרי ינואר 2015 סיטה דה לה מוזיק העבירה את הזיכיון על האולם למשך חמש עשרה שנים לקבוצת Fimalac. רפרטואר המופעים באולם פנה ממוזיקה קלאסית למוזיקה מודרנית מכל הסוגות. אולם פלייל נמצא באמצע הדרך בין כיכר שארל דה גול והשער דרום-מערב של פארק מונסו ותחנת המטרו הכי קרובה היא מטרו טרן. (Ternes)
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אולמות פלייל הראשונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפני אולם פלייל הידוע פעלו בפריז שני אולמות קונצרטים קודמים על שם פלייל שנבנו על ידי קאמי פלייל, בנו של המלחין והמו"ל איגנץ פלייל שהקים ב-1807 בית חרושת לפסנתרים שהיה מאוחר יותר ספק רשמי של המלך בימי הרסטורציה ובימי המונרכיה של יולי [1]. מלכתחילה התארחו בשני אולמות אלה מלחינים ופסנתרנים מפורסמים לשם חיזוק המותג "פלייל" כפסנתרים בעלי איכות גבוהה ו"צליל צרפתי". בהתחלה נפתח ב1 בינואר 1830 האולם הראשון ברחוב קאדה 9 ברובע התשעה עשר, שבו ניגנו מגולדי הסולנים של התקופה כמו פרדריק שופן ב-1832 ופרנץ ליסט ב-1833. האולם פלייל הראשון האמיתי נבנה ב-1839-1839 ברחוב רוששואר 22, ליד מפעל הפסנתרים, ונחנך בדצמבר 1839. היו לו 550 מושבים התקיימו בו מופעי פסנתר ומוזיקה קאמרית. בו הופיעו שופן, ברסיטל האחרון שלו ב-1848, ניגנו בהופעות בכורה קאמי סן-סנס כילד בן 11, סזאר פרנק (במאי 1846), אנטו רובינשטיין ואחרים. בינואר 1897 הרשים מאוד הרסיטל של המלחין והפסנתרן אדואר פוטייס. באולם זה בוצעו לראשונה הקונצ'רטי השני (1868) והחמישי (2 ביוני 1896) לפסנתר מאת סן-סנס, וכמה מיצירותיו של מוריס ראוול, ביניהן Sites auriculaires בביצועם של מארת דרון וריקרדו וינייס (5 במרץ 1898) ופאוואנה לנסיכה שמתה ו"משחק מים", בביצועו של ריקרדו וינייס (5 באפריל 1902) וכן ב- 6 באפריל 1922 הסונאטה לכינור ולצ'לו של ראוול בנגינתם של הלן ז'ורדאן-מוראנז' ומוריס מרשל.
הבנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת שנות העשרים המהנדס והאדריכל גוסטב ליון, מנהל מפעל הפסנתרים פלייל, החליט להקים מרכז מוזיקלי גדול שיכלול אולם קונצרטים עם שלושת אלפים מושבים. האולם היה אמור להיבנות לפי המחקרים אחרונים בתחום האקוסטיקה המוזיקלית ונועד לשלב אולפנים ומרחבי קבלה ותערוכה לקידום כלי הנגינה שיוצרו במפעל פלייל. ב-1922 ליון הטיל את ביצוע הפרויקט על האדריכל ז'אק מרסל אובורטן, שנפטר ב-1926 והוחלף בהמשך על ידי שני שותפיו לעשייה, אנדרה גראנה וז'אן-בטיסט מאטון. [2]. העבודות התחילו ב-5 בדצמבר 1924 במגרש ב רחוב פובור-סן-אונורה, קרוב לככיר אטואל (כיום ככר שארל דה גול) והושלם ב-1927. הבניין מכיל:
- אולם קונצרטים גדול, אז בעל 3000 מושבים בערך.
- האולם דביסי , בעל 150 מושבים בערך.
- האולם שופן , בעל 509 מושבים - שנועד למופעי מוזיקה קאמרית
- מרחבי אירוח, כולל הול גדול ואולם תערוכה להדגמת נגינה בפסנתרים של חברת פלייל.
- אולפנים אטומים לצלילים
- משרדים, מגורים
החזית היא לבנה ושחורה עם קווים מוקפדים. בפנים ניכרים יסודות אדריכליים בסגנון "אר דקו" כמו פרוזדור עם שנים עשר עמודים, רוטונדה עם פסיפסים, במדרגות ובמעלות מוטיבים גאומטריים מרהיבים מפורזלים בברזל מתוצרת רמון סוב , תאורה מבית הייצור של בית באגס, (Baguès), מדליות של לה בורז'ואה, טפטים תוצרת רולמן על תקרת האולם דביסי. בניין האולם הגדול עבר שיפוצים חוזרים ב-1958, 1981, 1994 ובמיוחד ב-2006.[2] בשיפוץ האחרון ב-2016 הותאם האולם לרפרטואר החדש המבוסס על מוזיקה מודרנית עם הגברת קול.
חנוכת האולם
[עריכת קוד מקור | עריכה]אולם פלייל החדש נחנך ב- 18 באוקטובר 1927 עם קונצרט של תזמורת אגודת הקונצרטים של הקונסרבטואר בניצוחו של פיליפ גובר וובנגינתו של הפסנתרן רובר קזדסוס. ניצחו גם המלחינים איגור סטרבינסקי ומוריס ראוול. [3]. האירוע נכחו נשיא צרפת, גסטון דומרג, ראש הממשלה רמון פואנקרה, שר החינוך אדואר אריו, מלחינים כמו פול דיקא, מנואל דה פאיה, אנדרה מסאז'ה וריינלדו האן מבקרי המוזיקה והאדריכל לה קורבוזייה בירכו על האקוסטיקה המוצלחת של האולם שנחשב למהפגני בתקופתו. אנרי פרונייר ציין ב"רבי מוזיקל" שזהו "אולם שאינו דומה לשום אולם אחר והמציין , לפחות ניתן לקוות כך, את בכורת האקוסטיקה על פני האדריכלות. לראשונה לא אדריכל אחראי לתכנונו אלא אקוסטיקאי." נקודת המוצא הייתה התיאטרון העתיק שהתאפיין בבמה וברקע קיר המשקף את הצלילים". "מר ליון ביקש לסלק את התקרה, ולא השאיר לה אלא רק תפקיד מגן על האולם, בלי כל שיקוף של גלי קול". [4]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ « Pleyel, Wolff & Cie : facteurs de pianos : 1807-1891 », page 3, ברשת
- ^ 1 2 Béatrice de Rochebouët, Paris, reine indétronable de l'Art déco Figaroscope 16-22 באוקטובר 1926
- ^ programme du concert
- ^ "Henry Prunières, La Revue musicale , שנה 9 גליון 1 , עמ' 59-62 1 בנובמבר 1927