אבן משכית
| מקרא | ספר ויקרא, פרק כ"ו, פסוק א' |
|---|---|
| תלמוד בבלי | מסכת מגילה, דף כ"ב, עמוד ב' |
| משנה תורה | ספר המדע, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק ו', הלכה ו' |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, לאו י"ב ספר החינוך, מצווה שמ"ט |
  | |
איסור השתחוויה על אֶבֶן מַשְׂכִּית הוא מצוות לא תעשה מתוך תרי"ג מצוות, לפיה אסור להשתחוות על אבן, ואפילו לעבודת ה'. המונח "אבן משכית" מתייחס גם לבסיס אבן המונח לפני פסלים לצורכי השתחוויה.
מקור המצווה
[עריכת קוד מקור | עריכה]"לֹא-תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם, וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא-תָקִימוּ לָכֶם, וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם, לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ: כִּי אֲנִי ה', אֱלֹהֵיכֶם.[1]"
דיני המצווה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביהדות אסור להשתחוות על אבן משכית ב"פישוט ידיים ורגליים" (מצב שבו כל הגוף אופקי) אפילו לעבודת ה', חוץ מבבית המקדש[2]. מדרבנן אסורה גם השתחוויה ללא פישוט ידיים ורגליים. בעת השתחוויה מלאה בבית כנסת בעל רצפת אבן (כמו שנעשה בראש השנה וביום כיפור), מכסים את הרצפה כדי שלא תהיה השתחוות על האבן.
טעמי המצווה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הנימוק שמביא הרמב"ם למצווה זו היא שמכיוון שהאבן משכית הייתה אמצעי לעבודת אלילים, הוא נאסר גם לעבודת ה'[3]. הרש"ר הירש מביא הסבר אחר: ביהדות ההתמסרות לה' אינה לפי ראות העיניים, אלא על פי הוראות התורה. מוקד התורה היא מרכז בית המקדש, שכן היא נמצאת בתוך ארון הברית המונח בבית קודש הקודשים. השתחוויה מבטאת התמסרות מלאה לה' ועל כן המקום היחיד המותר בכך באופן מסודר הוא בית המקדש. מחוץ לבית המקדש מותר אמנם ביהדות להשתחוות לה', אך לא על מקום מיוחד, אבן המשכית, אלא על הארץ, המקיפה את בית המקדש. בכך נשמר המעמד של בית המקדש כמרכז התורה העולמי[4].
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הערך "אבן משכית", באתר אוצר הספרים היהודי השיתופי
- הערך "אבן משכית", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- מאמרים בנושא אבן משכית, באתר ספריית אסיף
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.