מוקש

מוקשים מסוגים שונים. מימין – מוקש נעל, במרכז – מוקש קופץ

מוקש הוא אמצעי לחימה שנועד לעכב או למנוע תנועה. בדרך כלל מורכבים מוקשים ממכל המכיל בתוכו חומר נפץ ובעל מנגנון הפעלה. על פי אמנת ז'נבה כל שדה מוקשים חייב להיות מסומן בשלטים בולטים.

המוקשים מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות:

• מוקשים יבשתיים, שמטרתם לפגוע ברק"ם, רכבי תובלה, וחיילים רגליים.
• מוקשים ימיים, שמטרתם לפגוע בכלי שיט למיניהם: ספינות קרב, ספינות תובלה, וצוללות.

מוקשי יבשה

התפתחות המוקש והשימוש בו

המוקש היבשתי התפתח במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית. המוקשים הראשונים נועדו לפגוע בבני אדם. במהלך מלחמת העולם הראשונה, עם פיתוחו של הטנק, התפתחו גם מוקשים נגד טנקים, ורכבים משוריינים אחרים. צבא הקיסרות הגרמנית פיתח מטעני נפץ שהופעלו מרחוק על ידי מעגל חשמלי, בעוד צבאותיהן של מדינות ההסכמה פיתחו את אב הטיפוס של המוקשים המודרניים, מוקשים בעלי מנגנון מכני, שמופעלים על ידי לחץ שמופעל על ידי משקל כבד.

פריצתה של מלחמת העולם השנייה הביאה להתפתחותו המהירה של המוקש, ולשימוש הולך וגדל בו. שימוש במוקשים נעשה על ידי שני הצדדים בקנה מידה גדול. שדות מוקשים נטמנו לאורך החומה האטלנטית, בייחוד בנורמנדי צרפת (כ-7 מיליון) ובמערכה בצפון אפריקה כ-32 מיליון. מוקשים אלה נטמנו על ידי הצבאות האיטלקיים, הגרמניים, הבריטיים והצרפתיים. בקרב אל-עלמיין לבדו נטמנו כ-600 אלף מוקשים לאורך חזית של כ-90 ק"מ על ידי הוורמאכט בלבד.

לאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה הלכה והתפתחה תעשיית המוקשים הצבאית, כאשר מטעני הנפץ הלכו ונעשו הרסניים ומתוחכמים יותר, היכולת לפיזורם על פני שטחים נרחבים עלתה, עיצובם והסתרתם נעשו קלים יותר וצבאות רבים בעולם כולו החלו להשתמש בהם.

מוקש נעל (דריכה) תוצרת תע"ש ההגנה, 1948

מוקשים אמריקאים נגד־רכב מסוג M15

מבנה

המוקש היבשתי מורכב לרוב ממספר חלקים עיקריים:

• מנגנון הפעלה חיצוני
• נַפָּץ
• מאיץ
• מִטען חומר נפץ
• מכל חיצוני.

התפוצצות המוקש מתרחשת כתוצאה מפעולת שרשרת. השלב הראשון היא הפעלת המוקש על ידי המטרה שנגדה הוא מכוון, הפעלה שיכולה לקרות כתוצאה מגרימת לחץ, משיכה או ניתוק של תיל, סגירת מעגל חשמלי, קרבה, פליטת חום ועוד. פעולות אלה מפעילות את הנפץ, שפיצוצו מפעיל את המאיץ, שבתורו מפעיל את המִטען הראשי. במוקשים חסרי מאיץ, הנפץ מפעיל את חומר הנפץ.

סוגים

נהוג לסווג מוקשים יבשתיים לפי מספר שיטות, בהן: אופן הפעלת המוקש, ייעוד המוקש ואופן גילויו. שתי הקבוצות העיקריות של מוקשים יבשתיים הן:

• מוקש נגד רכב – מוקש שמטרתו לעצור התקדמות של טנק או רכב על ידי פגיעה בזחליו/גלגליו, או על ידי השמדתו. מוקש סטנדרטי מכיל בין 7 ל-10 ק"ג של חומר נפץ, ומופעל על ידי לחץ של בין 100 ל-300 ק"ג. נקרא גם מונ"ר – מוקש נגד רכב.
• מוקש נגד אדם – מוקש שנועד להריגת ופציעת בני אדם. מוקש זה יכול להכיל בין 200 ל-500 גרם של חומר נפץ, אם כי יש יוצאים מן הכלל. אלה מהם שמופעלים בלחץ, מתפוצצים בלחץ של 5 עד 20 ק"ג בממוצע. מוקשים נגד אדם מתחלקים לשתי קבוצות: מוקשים היוצרים הדף או זעזוע, המופעלים על ידי דריכה, לבין מוקשי רסיסים, שנועדים לגרום נזק למספר גדול של אנשים על פני שטח נרחב. מוקש דריכה נגד אדם נקרא גם מוקש נעל.

בין מוקשי הרסיסים ישנם שני סוגים: מוקש קבוע (כגון ה"כלימגור") ומוקש קופץ (כגון "בטי המקפצת".

מוקשים נגד טנקים מתקופת מלחמת העולם השנייה

שימוש אסטרטגי וטקטי

שדות מוקשים משמשים כמכשול מלאכותי לצורך השהיית התקדמות אויב ועצירתו או ניתובו לשטח מסוים. השדות מסודרים בדרך כלל בדרכי הפריצה המשוערות שהאויב יעבור בהן, במעברים הכרחיים במכשולים טבעיים, ובנקודות התורפה ההגנתיות של הצד המגן. נהוג לפזר שדות מוקשים בצורות גאומטריות מוגדרות, על מנת להקל על רישום ופינוי המוקשים אם יתעורר הצורך בכך. כאשר צבא מנסה לחצות שדה מוקשים, הצבא בצד השני ינסה בדרך כלל לכסות את שדה המוקשים באש ובארטילריה, על מנת להקשות את פריצת שדה המוקשים. ברוב צבאות העולם, ישנם אמצעים לפיזור מהיר של שדות מוקשים, כגון הצנחה, או ארטילריה של מוקשים, דבר המאפשר תגובה מהירה תוך כדי הקרב, על מנת לחסום התקדמות של צבאות אויב.

מוקשים ימיים

ערך מורחב – מוקש ימי

מוקש מגע ימי פולני

מוקש ימי הוא אמצעי לחימה אקטיבי, המוטמן במים כדי לפגוע באוניות מלחמה, אוניות משא או צוללות. בניגוד לכלי נשק ימיים אחרים, מוקשים ימיים פועלים בדרך אוטונומית; הם מופעלים אוטומטית במגע פיזי או על ידי קרבה מגנטית. הפעלת המוקש הימי גורמת לפיצוצו ונזק רב לכלי השיט שפגע בו, ועלולה לגרום לטביעתו.

ניתן להפעיל מוקשים ימיים בדרך התקפית: הם מוטמנים בפתחי נמלים, נהרות או מצרי ים, במקום שיעילותם מרבית ותכביד מאוד על תנועת האויב. ניתן להניחם גם בנתיבי שיט מרכזיים, שם יכבידו על תנועת כלי שיט. ניתן גם להשתמש בהם כאמצעי הגנה, המונע מהאויב לתקוף חופים, נמלים וכיוצא בזה וכך יוצר אזורים מוגנים. יש להנחת מוקשים גם אפקט פסיכולוגי חשוב: מוקש אחד שנמצא בנתיב שיט אזרחי עלול להקפיא את כל התנועה בנתיב זה, עד לסיום פעולות הסריקה והפינוי.

הסכנות שבמוקשים

אזהרה בשדה מוקשים ברמת הגולן

אף על פי שהמוקשים נועדו לתת מענה צבאי, הרי לאחר שסיבת קיומם פגה (ולפעמים גם לפניה) הם מסכנים את האוכלוסייה האזרחית. במיוחד הדברים אמורים במוקשים נגד אדם שנכון להיום פגעו וממשיכים לפגוע באלפי אנשים באפריקה בעיקר באנגולה (ראו מוקשים באנגולה) ובקמבודיה בכל שנה עקב העובדה כי הם לא פונו ממקומם לאחר שמלחמות האזרחים נגמרו.

גם בישראל קיימת סכנה רבה ממוקשים באזור רמת הגולן, הערבה, בקעת הירדן, וברחבי יהודה ושומרון והגליל העליון. שדות רבים אינם מגודרים ומשולטים כמחויב באמנות בין-לאומיות שישראל חברה בהן, ועקב סחיפת קרקע קיימת סכנת עלייה על מוקשים גם מחוץ לגדרות, ומדי פעם נפגעים מטיילים, חקלאים וכן בני בקר ממוקשים.

מחקרים בנוגע להשפעות הסביבתיות של מוקשים מראים כי אלה פצעו והרגו מינים רבים של חיות בר ברחבי העולם, וכי השימוש במוקשים מוביל סדרה של תהליכים הפוגעים בסביבה, בהם: הידרדרות איכות הקרקע, כריתת יערות, זיהום מקורות מים במתכות כבדות, וייתכן שאף פגיעות מהותיות בבתי גידול ובשרשראות מזון המשפיעות על אוכלוסיות של מינים שלמים.

בדצמבר 1997 נחתמה אמנת אוטווה, שבה הוטל איסור בין-לאומי על השימוש במוקשים נגד אדם, הסכם זה נחתם בעקבות מסע פרסום שהובל על ידי הנסיכה דיאנה. אולם למרות זאת עדיין מפוזרים מיליוני מוקשים כאלו ברחבי העולם.

מיקוש וצה"ל

פלס של חיל ההנדסה הישראלי מפנה מוקשים בעת אימון יחידתי

דחפור D9 משוריין מפנה מוקשים בבקעת הירדן באמצעות מגוב רציף.

בצה"ל, חיל ההנדסה הקרבית הוא החיל שמתפקידו, בין השאר, להניח מיקוש כמכשול נגד האויב וכן לפנות מוקשים ("לפלס") מדרכי ההתקדמות של כוחותיו. לצורך כך הוקמו גדודי חיל ההנדסה (גדחה"ן) המצורפים לעוצבות בעת לחימה, והמצוידים בכלים המתאימים לבצע פעולות הנחת מוקשים ופילוס כנ"ל. לצד אמצעים ברמת הפלס הבודד כגון סכין פלסים, דקר ומגלה-מוקשים, מצויד החיל גם בכלים כבדים לפריצה מהירה דרך שדות מוקשים גדולים, בהם דחפורים משוריינים, מגובים כגון מגוב רציף ומגוב נוכרי, מערכת צפע שריון ורקטות ריצוף CARPET.

בנוסף, חיל ההנדסה מכשיר את לוחמי פלוגות החבלה וההנדסה (פלחה"ן) השייכות לחטיבות החי"ר, שתפקידן לטפל במכשולים המעכבים את התקדמות החטיבה (בעיקר מכשולים נגד־אדם – נ"א) ולבצע פעולות חבלה כנגד כוחות האויב.

במרץ 2011 אישרה הכנסת את החוק לפינוי שדות מוקשים, המסדיר את פינוי שדות המוקשים בישראל באמצעות הקמת הרשות לפינוי מוקשים. עד אז, מי שפינו מוקשים היו צוערים או יחידות מילואים של חיל ההנדסה הקרבית שניצלו הזדמנויות אלה כדי לאמן את החיילים שלהם בפינוי מוקשים.

ראו גם

• בטי המקפצת
• מוקש ימי
• מטען גחון
• מוקש נגד אדם
• שדות מוקשים בקרואטיה

קישורים חיצוניים

• מה העניין עם המוקשים?, עובדות לגבי מוקשים בבלוג הקואליציה למען ישראל נקייה ממוקשים.
• קמפיין ישראל נקייה ממוקשים באתר האגודה לזכויות האזרח.
• עצומה לפינוי המוקשים הבלתי מבצעיים בישראל.
• הרשות הלאומית לפינוי מוקשים באתר משרד הביטחון.
• כיצד לפנות שדה מוקשים, בבלוג הרשמי של צה"ל.
• פינוי שדה מוקשים בגבול ישראל-ירדן על ידי חיל ההנדסה הקרבית, ערוץ צה"ל בפליקר.
• רפאל גולדפלד, זהירות מוקשים - סכנה סביבתית, 'אקולוגיה וסביבה', דצמבר 2012, גיליון 4, (עמ' 356–358).
• משה גלעד, תשאירו את מיליון המוקשים בקרקע, למען הסביבה, באתר הארץ, 16 בנובמבר 2016.
• מוקש, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)