כתב מחובר
כתב מחובר הוא סגנון כתיבה בו סמלי השפה נכתבים במחובר ובשטף, לרוב, על מנת לאפשר כתיבה מהירה יותר. בכתיבה שגרתית בכתב יד, הכתב המחובר הוא שילוב של חיבורים והנפות-עט, זאת גם אם פורמלית כל האותיות אמורות להיות מחוברות: באלפבית הלטיני, הקירילי, הבנגלי והערבי מרבית או כל האותיות במילה מחוברות, כך שלעיתים, מילה נכתבת ב"משיכת קולמוס אחת".
באלפבית הערבי, הכתב המחובר משמש הן לכתב יד והן לדפוס, בעוד שבאלפבית אחרים בהם מתקיים כתב מחובר, קיימת הבחנה בינו לבין כתב-דפוס. באלפבית העברי, משמש הכתב העברי הרהוט ככתב יד, ואינו מחובר. גם כתב היד ששימש ברומא העתיקה לא היה מחובר.
מקור הכתב המחובר הוא ביתרונות המעשיים של כתיבה מהירה ומיעוט הנפות עט, אשר התחייבו בשל חסרונותיו של הקולמוס כמכשיר כתיבה. קולמוסים הם שבירים, ובשימוש לא נכון – הדיו מותז מהם ומכתים את המצע. כך גם עטי ציפורן היציבים יותר אך עדיין מגבילים.