User:Lisa/Safek

Safek (pl. s'feikot, Aramaic: s'feika (Hebrew: ספק; pl. ספקות; Imperial Aramaic: ספקא) is the Talmudic term for a legal presumption.

Link to Hebrew article.

ספק הוא מצב בו מחוסר ברירה ההכרעה המעשית מתבצעת בתנאי אי-ודאות. כמו כן, דיני ספקות הוא שם כולל לתחום נרחב בהלכה העוסק בהוראות ההלכתיות למצבים של ספק. הכללים ההלכתיים העקרוניים לטיפול במקרי ספק נוסחו בספרות חז"ל, אך בתקופת האחרונים התרחב העיסוק בדיני ספקות כנושא עיוני עצמאי.

מצב שבו האדם נדרש לעשות משהו כשהוא לא יודע אם הדבר מותר או אסור על פי ההלכה הוא ספק, וכן אם האדם יודע מהי ההלכה אך חסרים לו נתונים על מה שהתרחש במציאות. גם כאשר מגיע לפני בית הדין דיון שבו לאף אחד מהצדדים אין הוכחה חותכת שהדין עמו - זהו ספק.

מחלוקת בין פוסקים היא גם סוג של ספק, כיון שאיננו יודעים מי מביניהם צודק. ספק נוסף הוא 'בעיא דלא איפשטא', שהיא סיטואציה שהועלתה בגמרא והאמוראים לא ידעו מה דינה. ספקות אלו מכונים ספיקא דדינא (מארמית:סְפק הדין).

ספק במקורות

התורה מתייחסת פעם אחת בלבד למצב ספק, בפרשת ויקרא, שם נכתב שאם אדם בספק כי עבר עבירה המחייבת הבאת קורבן חטאת, על האדם להביא איל לקורבן הנקרא אשם תלוי.

חז"ל עמדו על כך, שהתורה החמירה כאן בספק יותר מאשר בוודאי, כי שווי קורבן האשם הוא שני שקלים לפחות, בעוד שלקורבן חטאת התורה לא קבעה ערך מסוים. רבי יונה גירונדי הסביר זאת: "מפני שעל הודאי משים האדם החטא אל לבו, ודואג ומתחרט עליו וחוזר בתשובה שלימה; אבל על הספק עושה סברות, ואומר: אותה חתיכה שאכלתי -אולי הייתה מותרת, ולא ישית אל לבו לשוב, ולזה החמירו בו יותר".

במשנה

במסכת אבות מדריך רבן גמליאל:

חלק מהפרשנים, בתוכם רבי עובדיה מברטנורא, מסבירים כי הכוונה היא שכאשר נדרש האדם לפסוק והוא נתון בספק, על האדם למנות לעצמו רב כדי שלא יטעה. כמו כן גם האזהרה האחרונה, "אל תרבה לעשר אומדות", מזהירה את האדם להתרחק ממצבי ספק, פירוש ההוראה היא כי כאשר מעשרים יש להמעיט מלעשר על פי אומדן אלא יש לחשב במדויק את כמות המעשר כדי שלא יפגום בכשרות המעשר או היתר.

דיני ספקות

ספק דאורייתא וספק דרבנן

[[קובץ:Tzitzis Shot.JPG|שמאל|ממוזער|200px|יש להחמיר בספק ציצית כיוון שהיא מצווה דאורייתא]] ישנו כלל הפוסק כי "סְפק {מונחון|דאורייתא|דין הנלמד מהתורה שבכתב|} לחומרא וּסְפק{{מונחון|דרבנן|דין שחידשו חזל|} לקולא". כלומר במצבים בהם התעורר לאדם ספק, אם הספק הוא בדינים שמקורם בתורה שבכתב עליו להחמיר, אך אם זהו דין שחכמים חידשו - יש להקל.

לדוגמה: מצוות ציצית: התורה מצווה לשים על כל בגד בעל ארבע כנפות (פינות) – ציצית, ואם אדם לובש בגד בעל ארבע כנפות ללא ציצית – הוא עובר עבירה. אך אם יש לאדם ספק אם בגד מסוים חייב בציצית, כיון שספק דאורייתא לחומרא, אסור לאדם ללבוש בגד זה.

לעומת זאת, בדינים שהם חידוש של חכמים - בספק הדין הוא להקל. לדוגמה: ברכות. החובה לברך (מלבד ברכת המזון) אינה חיוב מהתורה אלא דין שחידשו חכמים. לכן אם יש לאדם ספק אם הוא חייב לברך או לא (למשל, אם לא זוכר אם בירך, או לא יודע אם אכל כמות שחייבים עליה ברכה) – הדין הוא שהוא פטור מלברך. ומכאן נוצר הכלל: "ספק ברכות להקל".

הראשונים נחלקו בשאלה האם הכלל "ספק דאורייתא לחומרא" נלמד מהתורה, ולכן לכלל יש תוקף "דאורייתא", או שמא הכלל הוא חידוש של חכמים. לגבי "ספק דרבנן לקולא", על פי חלק מהראשונים, הסיבה היא שחכמים התנו את כל הדינים שהם גזרו, וקבעו שהם אינם חלים במצב של ספק.

ספק ספיקא

ספק ספיקא הוא מצב שבו אחת מהאפשרויות מוטלת בשני ספקות. למשל: 'ספק אם הטלפון שבור או שהוא תוקן, וגם אם הוא מתוקן, ספק אם הוא מחובר או לא.' כעת כיון שהאפשרות שהטלפון פעיל מוטלת בשני ספקות, האפשרות שהטלפון פעיל היא ספק ספיקא.

לא חוששים לספק ספיקא בדינים שנכתבו בתורה. לכן אם אדם אכל לחם, אך הוא בספק אם הוא אכל כמות המחייבת ברכת המזון, והוא גם בספק אם הלחם נעשה מחמשת מיני דגן (אם הלחם לא נעשה מחמשת מיני דגן אין מברכים עליו ברכת המזון), האדם פטור מברכת המזון אף על פי שברכת המזון היא מדאורייתא.

ספק טומאה

התלמוד דן כיצד על האדם להתמודד במצבים של ספק בדיני טומאה.

הכלל הוא: 'ספק טומאה: ברשות הרבים – טהור, ברשות היחיד – טמא.' כלל זה הנו 'גזירת הכתוב', כלומר הוא לא הומצא מטעמים הגיוניים, אלא נלמד מהתורה שבכתב.

רוב

Main article: רוב (הלכה)

'רוב' הוא כלל הקובע כי במצב של ספק הולכים אחר הרוב הידוע.

לדוגמה: אם יש לפנינו עשר חנויות, שתשע מהן מוכרות בשר כשר ואחת מוכרת בשר לא כשר, ונמצאה לידם חתיכת בשר. נלך על פי רוב החנויות שהן כשרות - ונקבע כי הבשר כשר. כלל זה אינו תקף בדיני ממונות.

ספק בדיני ממונות

בניגוד לספקות במצוות ואיסורים, בהם ניתן להשתמש במושגים של 'חומרה' ו'קולא', בספקות בדיני ממונות המושגים האלו לא תקפים כי מה שחמור לצד אחד הוא קל לצד שני, ולהפך. לכן למצבי ספק בדיני ממונות נכתבו כללים חדשים:

	פירוש הכלל	יש חזקה	יש מוחזק	יש דררא דממונא	אחד מרמה	ייתכן שהחלוקה היא אמת
חזקה	חזקה היא כלל שבדרך-כלל מתקיים בעולם. על פי כלל זה אנו מניחים שהמקרה הנתון בספק התבצע על-פי הכלל שקובעת החזקה. דוגמה לחזקה: 'חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו.' כלומר אנו מניחים שאדם לא יעיז לשקר, ולטעון שאינו חייב כסף, בפני האדם שלו הוא חייב את הכסף. לכן אם יהיה דין ובו צד א' יטען שהשני חייב לו כסף וצד ב' יכחיש, נניח שאכן הצדק עם צד ב' והוא לא חייב כסף, שכן אם הוא היה משקר הוא היה 'מעיז פניו בפני בעל חובו' בניגוד לכלל הנקבע בחזקה.	18px|יש				/
המוציא מחברו עליו הראיה	משמעות הכלל היא כי במקרה של דין שבו שני צדדים טוענים שדבר מסוים שייך להם, ואין לאף אחד הוכחה לכך,אם הדבר נמצא ברשות צד אחד, כיון שהשני דורש להוציא את הדבר מידי המחזיק בו, עליו להוכיח שהדבר שייך לו, ואם הוא לא יוכיח - הדבר יישאר אצל בעליו הנוכחי.	18px|אין	18px|יש		18px|אין
אין ספק מוציא מידי ודאי	כלומר: כשיש לנו שתי אפשרויות שאחת מהן מסופקת והשנייה ודאית, נבחר באפשרות הוודאית ונתעלם מהמסופקת. לדוגמה: אדם מת, ומיד אחרי מותו אשתו נישאה לאחיו (כדין ייבום), ושבעה חודשים לאחר החתונה האישה ילדה בן. במצב זה יש ספק אם הבן שנולד הוא הבן של האח הראשון ונולד לאחר תשעה חודשי הריון, או שהוא בנו של האח השני ונולד לאחר שבעה חודשי הריון. לאחר מכן מת האבא של שני האחים (הסבא של הבן שספק מי אביו). כעת, אם הבן שנולד הוא בנו של האח הראשון (המת) הרי שהוא שותף בירושה, שכן הוא יורש במקום אביו המת, אך אם הוא בנו של האח השני (החי) הוא אינו שותף בירושה ואביו יורש הכל - לכן יש ספק אם הבן שותף בירושה. לעומתו האח החי ודאי שותף בירושה, שכן הוא בנו של הנפטר. לכן, כיון שאין ספק מוציא מידי ודאי, האח, הודאי, יירש את אביו לבדו והבן, הספק, לא יירש דבר.	18px|אין	18px|הודאי נחשב למוחזק			/
יהא מונח עד שיבוא אליהו	הדיינים מקפיאים את החפץ הנידון. כלל זה מתבצע בדין שבו ודאי שאחד מהמתדיינים מרמה (ולא ידוע מי) ואם נחלק את החפץ הנידון בין שניהם זה שרימה ירוויח מרמאותו והצד השני ייפגע.	18px|אין	18px|יש		18px|יש	18px|אין
יחלוקו	הדיינים מחלקים את החפץ בין המתדיינים. דין זה מתבצע במצב המכונה 'דררא דממונא', ולפי חכמים רק במצב בו ייתכן שהחפץ באמת שייך לשני הצדדים וייתכן שהחלוקה אינה רק פשרה אלא גם צדק.	18px|אין	18px|אין	18px|יש	18px|אין	18px|יש
כל דאלים גבר	תרגום הכלל מארמית הוא 'החזק גובר'. כלל זה מתבצע בדינים שבהם אין לאף אחד מהצדדים ראיה שהדין איתו או שהחפץ היה ברשותו. על פי כלל זה הדיינים בוחרים שלא להתערב ולא קובעים כל פסק, ומותירים את החפץ לשניהם (ומניחים שהחזק מביניהם ישתלט עליו).	18px|אין	18px|אין	18px|אין	18px|אין

[[קובץ:RebiShimon.jpg|שמאל|ממוזער|160px|רבי שמעון שקופ מחבר 'שער הספקות' בספרו שערי יושר]]

---

הנהגה ובירור

באחרונים התעורר דיון על התפקיד של הכללים המסייעים במצב של ספק. התפקיד יכול להיות בירור או הנהגה.

בירור - כללים שהם 'בירור' תפקידם לגלות מתחת לפני השטח עם מי הצדק במצב שבמבט ראשון נראה כי לא ניתן להכריעו בצורה חד משמעית. למשל הפסק של שלמה המלך במשפט שלמה הוא בירור, כיון שודאי שאין זה הגיוני לחתוך תינוק אך הפסק, שמטרתו הייתה להעמיד במבחן את הקשר של הנשים אל התינוק, בירר מי מהנשים היא האם האמיתית.

הנהגה - בניגוד לבירור, פסק שהוא הנהגה מגיע כאשר האפשרות שניתן לברר עם מי הדין היא בלתי סבירה, והאדם שמקבל את החפץ לא מקבלו כי החפץ אכן שייך לו, אלא כי במצב זה זהו הדבר הטוב ביותר שבידינו לעשות.

בין הכללים המוגדרים כהנהגה ניתן למנות את המוציא מחבירו עליו הראיה (אנו לא יודעים שהחפץ שייך למחזיק בו, אך זה פחות מוסרי להוציא חפץ מידי אדם המחזיק בו מאשר להימנע מלתת לאדם חפץ המגיע לו), את יהא מונח עד שיבוא אליהו ואת יחלוקו. לגבי רוב, חזקה וכל דאלים גבר נחלקו האחרונים אם הם בירור או הנהגה.

לקריאה נוספת

• הספר שב שמעתתא - מאת הרב אריה לייב הלר - אחת השמעתות (פרקים בספר) עוסקת בדיני ספקות.
• קונטרס הספקות - מאת הרב יהודה כהנא מסיגט (נדפס בסוף ספרו של אחיו - "קצות החושן").
• שער הספקות - השער הפותח את הספר שערי יושר מאת רבי שמעון שקופ, עוסק כולו בנושאי ספקות.
• עין יצחק - חלק ב' - מאת הרב יצחק יוסף הוצאת אש פיתוחים תשס"ט

הערות שוליים

{הלכה}

קטגוריה:משפט עברי: הכרעת הדין * קטגוריה:הלכה